לחזור לדוקטרינת בגין

ראש הממשלה השישי, מנחם בגין, נהג לכנות את צה"ל "צבא ישראל".

לא לחינם הוא השמיט מהשם את המילה "הגנה". מעבר לעובדה שבן־גוריון, יריבו המיתולוגי, היה מי שהעניק לצבא את שמו על שם ארגון "ההגנה" שהוא מי שעמד מדינית בראשו, בגין סבר עקרונית כי צבא לא נועד רק להגן. לדידו, צבא גם צריך להיות מסוגל מעשית, אך לא פחות חשוב מכך - מוסרית וערכית - לתקוף, ליזום ולהפתיע. זאת כדי לסכל התעצמות מסוכנת שמנגד ולשמר מאזן כוחות שיישאר במובהק לטובתנו.

עוד בשנת 1938 דרש בגין, בכינוס הבית"רי השלישי בוורשה, לשנות את הנדר הבית"רי שניסח ז'בוטינסקי; את הסעיף "לא אשא זרועי אלא להגנת עמי", הציע לנסח - "אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי".

ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, התנגד, אבל בהיות תנועתו דמוקרטית מיסודה ומראשיתה - נערכה הצבעה בין הצירים וז'בוטינסקי הפסיד. הנדר שונה. באותו מעמד הכריז בגין על ראשית תקופת "הציונות הצבאית".

שנים ספורות לאחר מכן, ב־1944, כבר הכריז כראש האצ"ל על מרד נגד שלטון המנדט הבריטי, זאת אף שהבריטים באותה עת נלחמו נגד הנאצים. בגין טען שכל עוד חוקי הספר הלבן תקפים - מלחמה לנוער העברי בארץ נגד שלטון הפולש הזר.

לימים, בשנת 1981, הגיעה גישתו ההתקפית של בגין לביטוי מעשי בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק. בכך נודעה לעולם דוקטרינת בגין; פעולה יזומה שנועדה במפגיע ובמכריע להטות את הכף מראש, ללא התגרות צבאית מוקדמת מצד האויב.

מלחמת לבנון שהחלה שנה לאחר מכן היתה גם היא ביטוי מסוים לאותה תפיסה - מלחמת יש ברירה שנועדה, וגם הצליחה, לסכל ולנטרל איום ביטחוני שנשקף לתושבי המדינה מצפון.

כיום כמעט כולם מסכימים עם האמרה "הקם להורגך השכם להורגו", אבל מדובר בחוכמה שלאחר מעשה. התחקירים הצה"ליים שמפורסמים בימים אלו חושפים - לקחי מלחמת יום הכיפורים נשכחו. לשם קיומה של דוקטרינת בגין יש הכרח יסודי אחד - לשמור על עיניים פקוחות.

עד 7 באוקטובר נראה שמוסדות המדינה פעלו תחת מסך איפול כבד שיסודו הונאה עצמית, מתוך אמונה ודאית שהאויב יעדיף את טובתו האישית על פני רעתנו.

בפריט שנחשף השבוע במרכז בגין בירושלים, על נייר זול ומתפורר שעליו ניסח בגין את השקפת עולמו המדינית אחרי קום המדינה, מבהיקה פסקה שיש לחרוט באבן מעל שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות: "כל מי שעיניים לו והוא רואה - יודע כי אם נהיה חזקים לא יתקיפונו הערבים, גם אם לא יהיו בינינו ובינם 'חוזים'; ואם נהיה חלשים, יקומו עלינו בני ערב לכלותנו, אפילו נחתום עימם על כל חוזי אי־התקפה - שלום וידידות הידועים בדיפלומטיה".

הגיע הזמן לשידוד מערכות ולחזרתו של הצבא למרכז הווייתו ולתמצית הצדקת קיומו; שקט הוא רפש!

הכותב הוא מנהל פיתוח התוכן במרכז מורשת מנחם בגין וחוקר המחתרת הבית"רית בגטו ורשה באוניברסיטת בר־אילן