זאב רווח יצר מודל לקומדיה עממית ישראלי

בשיח התקשורתי שהתעורר סביב מותו המצער של זאב רווח, ניכרת הדיכוטומיה שצצה תמיד כשמדובר במזרחים מצליחים: מצד אחד האדרת יתר - סופרלטיבים כמו "גיבור תרבות", "עילוי", "מוסד תרבותי בפני עצמו". איתי לוי דורש יום מיוחד בלוח השנה העברי לזכרו של רווח. מצד שני, כשבודקים את תוכן הדברים שנאמרו, מעבר לכותרות המהללות, מוצאים בורות. רוב המתייחסים מזכירים רק את "צ'רלי וחצי" (1974) ואת "חגיגה בסנוקר" (1975), שבהם הוא שיחק דמויות משניות, תחת שרביטו של הבמאי בועז דוידזון.

והיתה גם התנשאות: שני ליטמן ("הארץ" 20.01.2025) כתבה שבסרטים ששיחק בהם, רווח עשה "וולגריזציה של קולנוע פופולרי". ליטמן עשתה שימוש בביטוי שטבע בזמנו מאיר שניצר, ששימש אותו כהגדרה לסרטי הבורקס שנעשו בידי במאים אשכנזים דווקא - ומשליכה אותו על רווח המזרחי.

שתי התרומות החשובות של רווח לא נשמטו, אך כמעט לא הוזכרה תרומתו ליצירת הדימוי הבעייתי של המזרחים בישראל. דמויות כמו ששון מ"צ'רלי וחצי", עבריין קטן ונמוך מצח, מטרידן סדרתי ואימפוטנט מרומז, או חכם חנוכה מ"חגיגה בסנוקר", נוכל קטן ומטופש, נכנסו בזכותו לפנתיאון הישראלי כדמויות מייצגות של מזרחים. אבל נראה שגם רווח עצמו העדיף להתעלם מתרומתו זאת, ואף להכחיש את קיומו של הקונפליקט בין אשכנזים למזרחים.

ראיינתי אותו לכתבה על 40 שנה ל"חגיגה בסנוקר", ופירטתי את התזה שלי - שסרטי הבורקס הם תוצאה של השלכת תרבות השטעטל האשכנזית על השכונה המזרחית, שבוצעה על ידי הבמאים האשכנזים של סרטי הבורקס. הוא הגיב שאולי פעם היה דיכוי של המזרחים, בעיקר בשנות ה-50, אבל התקופה הזאת חלפה לבלי שוב.

תרומה אחרת של רווח שלא הוזכרה היא דווקא חיובית. מעט מאוד מקום הוקדש לעובדה שרווח היה גם במאי מוכשר מאוד, שסרטיו הקדימו את זמנם, ובמידה מסוימת מהווים עד היום מודל נכון ונקי יותר של קומדיה עממית ישראלית טיפוסית מסרטי הבורקס - שנגועים בקונפליקט האתני ובהתנשאות של היוצרים כלפי המזרחים.

ששון העבריין מ"צ'רלי וחצי", מטרידן סדרתי ואימפוטנט מרומז, וגם חכם חנוכה הנוכל מ"חגיגה בסנוקר", נכנסו בזכותו לפנתיאון הישראלי כדמויות מייצגות של מזרחים

בסרטו הראשון, "רק היום", רווח שומר על רמת ביצוע קולנועית גבוהה אף שזו קומדיה עממית, דבר שסרטי הבורקס נמנעו מלעשות. השוט הפותח את הסרט הוא וירטואוזי. הוא נמשך יותר משתי דקות, ומציג את יופייה של ירושלים על כנסיותיה וכיפותיה באורו החיוור של הבוקר. הסרט גם מקפיד להציג את השכונה המזרחית באור חיובי ואנושי: גיבורי הסרט כולם הם אנשים טובי לב, שלא עסוקים בריגול, במניפולציה ובתחרות אינסופית כמו הדמויות בסרטי הבורקס. מרחב המחיה של המזרחים מטופח, ולא הרוס למחצה כמו המרחבים של המזרחים בסרטי הבורקס, שחלקם צולמו בשכונה ההרוסה מנשייה. ששון, גיבור הסרט, אינו מטרידן סדרתי כששון מ"צ'רלי וחצי", שמציק ללילי, אלא רומנטיקן וג'נטלמן שמוכן להקריב בעבור אישה ובעבור האהבה.

האלמנטים האלה הם פחות או יותר קבועים בקומדיות שיצר רווח לאורך שנות ה־80, שמסווגות בטעות כסרטי בורקס על ידי המבקרים. "אדון ליאון" (1982), "ספר נשים" (1984), "גונב מגנב פטור" (1977), "המובטל בטיטו" (1987), "תלווה לי את אשתך" (1988) - כל אלה אינם סרטי בורקס, אלא קומדיות עממיות ישראליות, שמזכירות קומדיות עממיות איטלקיות או צרפתיות. אין דבר הקושר אותן לשטעטלים של מזרח אירופה או לתרבות היידיש. זו תרבות עממית ים־תיכונית.

אם כך, כדאי שהקולנוע הישראלי יכיר בפונטציאל הגלום בקומדיות הללו, האוניברסליות יותר, להוות מודל בסיס לקומדיה העממית הישראלית, ויעמיד את הנוסח הזה במרכזו - ולא את נוסח סרטי הבורקס, שמובנה בו הקונפליקט בין האשכנזים למזרחים, שאמנם ראוי לטיפול קולנועי, אבל לאו דווקא באמצעות קומדיות.

פרופ' קמחי מלמד בביה"ס לתקשורת המונים באוניברסיטת אריאל. סרטו "לישון עם האס.אס" יוקרן בסינמטק תל אביב במהלך פברואר