זאב רווח היה טוב או רע למזרחיים?

"אני לא מבין מה כואב לכם לפגוש מזרחי גאה, מצליח ומאושר. תאמינו לי שהרבה יותר יכאב לכם לפגוש מזרחי גאה, עני ועצבני. אני הבאתי את הגבר המזרחי לתודעה. עדיף שאתה (פונה לגורי אלפי, ד"פ) תעצב את תדמית הגבר המזרחי? חשבת מה זה יעשה לכוח ההרתעה של ישראל? אני מצטער אם עשיתי נזק כשהקצנתי את הסטריאוטיפ המזרחי עם דמויות כמו ששון, בוסקילה, חנוכה. באמת שלא התכוונתי לפגוע. לימור (פונה לאורנה בנאי, ד"פ), ד"ש למירו ולעזרא. (לליאור שליין) ואני רוצה להזמין אתכם להצגה 'חגיגה בסנוקר'. אני יודע שדוד סלבדור הוא לא כוס התה שלכם, אבל לפחות האולם הוא כמו שאתם אוהבים: חשוך וקר. שמרתי לכם את המקום שאתם הכי אוהבים: יציע למעלה. ככה לפחות יהיה לכם תירוץ להרגיש שאתם מעל כולם".

***

את המונולוג הזה נשא זאב רווח בתוכנית "מצב האומה" ב־2013. כשקוראים את הדברים בלי הצחוקים המתוזמנים, מבינים עד כמה העיסוק בדמויות המזרחיות שיצר ושגילם ליווה את יצירתו בצחוק, בדמע ובהרבה ביקורת, מכל הצדדים. גם אם לא תמיד מפענחים עד הסוף את הנוסחה האתנית, רווח עצמו הפך לפרסונה מזרחית פופולרית וידועה. הנטייה הרווחת היא לפטור את דמותו הפילמוגרפית כסטריאוטיפית, אבל המורכבות שהטמיע ביצירתו המסועפת נכחה גם בדמויות שגילם וגם בדמותו האישית.

"זאב רווח הצחיק דרך המזרחיות אך לא הגחיך אותה. הוא היה הרבה מעבר לסטריאוטיפ שייחסו לו", אומרת השבוע פרופ' חביבה פדיה, ראש מרכז אלישר לחקר תרבות יהדות ספרד והמזרח מאוניברסיטת בן־גוריון. "הוא היה יוצר רבגוני שיצר גלריה של דמויות. הוא היה מעין 'עד צופה' מבריק ומתוחכם, שידע לתקשר את חיי אנשי מעמד הפועלים, כמו גם לתת כבוד ושפה לנכסים הסימבוליים שלהם. זה התבטא במורכבות הדמויות, בעומק הרגשי שהוא העניק להן, ובעיקר ביכולת שלו להצחיק ולהבכות בו בזמן. שלא לדבר על השימוש הייחודי והווירטואוזי שלו בשפה. אפשר לעשות כמה דוקטורטים רק על הלשון של 'חגיגה בסנוקר'", היא צוחקת.

אין ספק שהמונים ראו בסרטים האלו את דמותם שלהם משתקפת מהמסך גדול. איך את מסבירה את ההתעלמות האינטלקטואלית והאקדמית מסרטיו?
"מבחינה קולנועית רווח היה קשור מאוד לקולנוע הניאו־ריאליסטי האיטלקי, שאליו נחשף עוד במרוקו. בפרט לסרטים של ויטוריה דה סיקה בחלון שבין 1952 ל־1970, השלב הקומי. לדבר אל מעמד הפועלים ולהצחיק אותם. קולנוע שהוסיף למחאה החברתית והמעמדית את האלמנט הקומי; הקומדיות של מרצ'לו מסטרויאני, שמגלם אצל דה סיקה גבר רגשני, כמו הגבר המזרחי שאני הכרתי בילדותי שבהחלט היה רגשני, כזה שגם בוכה. זה הרפרנס המדויק לסרטי הבורקס. ההגמוניה בארץ לא ראתה זאת כך".

לאורך השנים פרופ' פדיה ניהלה עם רווח שיחות ארוכות על יצירתו ודרכי השתקפות הזהות המזרחית בעשייתו. "זאב תמיד הדגיש שהוא בנו של הרב והפייטן יצחק רווח, מתלמידיו של ר' דוד בוזגלו, גדול משוררי מרוקו בעת החדשה. הוא העריץ את אביו ואהב את אמו, דיבורו עליהם נחרט בי. הוא הפך את המסורת האישית והקהילתית שלו ליצירה שהביאה כבוד לרצף הדורות. כבוד בעצם ההכרה וההנכחה של החיים בפריפריה, הגיאוגרפית והחברתית, ושל מי שגדלו באזורי התפר של פרוורי תל אביב וחיפה. בסופו של דבר, אני חושבת שההיסטוריה תשפוט את רווח כחיית קולנוע אמיתית שתרומתה הוכחשה בזמן אמת. אך אורך הנשימה של יצירתו הוא הניגון הארוך שמחזיק את כל הפעימות הקצרות של תולדות הקולנוע הישראלי".

***

"הכל התחיל ממרצה מרקסיסט שלימד אותי קולנוע חברתי. הייתי יושבת בשיעורים שלו ומתעצבנת. לא הבנתי איך הוא מדבר על שוויון חברתי ומעמדי, אבל אף פעם לא מזכיר את סרטי הבורקס. הפער הזה שיגע אותי. אמרתי לו: יש פה סרטים שנועדו לאנשי מעמד הפועלים, שנוצרו על ידי אנשי מעמד הפועלים, ואתם באקדמיה לא מתייחסים אליהם בשום צורה, ובמקום זה מצפים שאנשי מעמד הפועלים יראו את גודאר?" נזכרת סיגלית בנאי, במאית ומרצה לקולנוע במכללת ספיר.

"אנשים שוכחים שזאב רווח שבר את חומת 'הקאמרי'", מספרת בנאי. "אמרו לו שהוא יהיה לורנס אוליבייה הבא. הוא בקלות יכול היה להישאר רק בתיאטרון ולשחק בטרגדיות יווניות, לעשות חנוך לוין וגם שייקספיר, אבל הוא רצה מעבר לכך. במקביל לקריירת הסרטים שלו הוא המשיך לשחק בתיאטרון, ועשה גם תיאטרון עממי וקומדיות עממיות. רק ששייקספיר לא כתב את דמויות שהוא פגש במכולת במוסררה. אדון ליאון, חכם חנוכה, בוסקילה. בישראל לפעמים שוכחים שתרבות פופולרית היא לא מילה גסה, בדיוק כמו שתרבות גבוהה היא ז'אנר, והוא היה בעל מיומנות גבוהה בשתיהן".

בנאי החלה לחקור את סרטיו של רווח. "כתבתי עליו את המחקר שלי ('סרט ערבי בעברית: על יצירתם של יוצרי בורקס מזרחי') והגעתי לראיין אותו. הוא מאוד התרגש והיה לבבי וגלוי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי למה הוא מתרגש מזה שאיזו סטודנטית לקולנוע באה לדבר איתו, ומי אני בכלל", צוחקת בנאי. "תמיד תהיתי למה לא מלמדים קולנוע פופולרי באקדמיה. הרגשתי שכיוצרים מלמדים אותנו איך לא להגיע לקהל. להפך, מצפים מאיתנו לעשות סרטים שלא מכוונים לקהל אלא לקהל פסטיבלי הקולנוע. לרווח היו המיומנות והידע והחושים להיות מכוון קהל, וזה ממש נעדר מהשיח האקדמי. כך עשיתי לו מחווה במכללה למנהל. האולם היה מפוצץ בקהל, והוא מאוד שמח לראות את זה קורה, גם באקדמיה".

המפגש בין בנאי לרווח הוביל ליצירת הסרט "בן הארץ - וִוילְד אל־בְּלַאד״ (שישודר בשבוע הבא בערוץ yes דוקו). "אחרי המפגש במכללה למנהל זאב סיפר לי שיש לו איזה תסריט שהוא כותב על יהודי ישראלי ומרוקאי שנהיה הומלס בניו יורק. הסרט שלי התחיל מזה שאנחנו הולכים למפיק הקולנוע משה אדרי, והוא שומע את הרעיון ומייד אומר לזאב 'סע'. וככה אנחנו נוסעים ביחד למרוקו, כשאני עושה סרט על המסע. זאב מחפש את השחקן שיגלם את הדמות הראשית בסרט שלו, ואנחנו גם מוצאים את השחקן הזה. במפגש הראשון השחקן התלהב לגמרי מהתסריט ומהרעיון, אבל לאט־לאט זה הפך לאכזבה, השחקן מתנשא עלינו שהוא למד בסורבון, ומה אנחנו מבינים. עד שלבסוף הוא אומר לזאב 'לא'. לדעתי בגלל שהוא מישראל".

מה הדחייה הזאת עשתה?
"אכזבה עמוקה. התובנה שלו היתה שבעצם אי אפשר עכשיו לעשות סרט עם מרוקו, נסגרות לנו דלתות. השחקן ההוא לא רצה, ושחקן אחר שהגענו עד רבאט בשבילו מסרב. לאט־לאט אנחנו מתפכחים מאשליית ההשתלבות במזרח התיכון".

למה את חושבת שזה לא צלח?
"גם בנסיעות שלי למצרים התלהבתי בהתחלה. אבל אחרי זה גיליתי שאחרי שחזרתי ארצה, היוצרים שהייתי נפגשת איתם היו הולכים לחקירה והייתי שורפת אותם. ככה גם זאביק הבין, שהחלום שלו להשתלב הוא בעיקר מהצד שלו, ולא מהצד שלהם".

תמיד חשבתי שצריך לקרוא לסרטי בורקס סרטי "גפילטע פיש", כי היוצרים היו בעיקר אשכנזים, כמו יהודה ברקן ובועז דוידזון. במשך השנים עלו גם טענות שרווח בעצם היה עלה התאנה שבאמצעותו סרטי הבורקס עיצבו והנציחו את המזרחים בדמות ה"ערס".
"ממש־ממש לא. הוא גילם דמויות נשיות, עם הקול הבכיין הזה, דמות מאוד נזילה מגדרית, 'הומואית'. הוא מאוד אהב להתחפש לנשים, להומואים, ממש לא הלך כמו תרנגול שמשדר את זכריות האלפא שלו. הוא היה רגשי, חם וממש לא 'ערס' במובן של מאצ'ו".

זה נכון לקומדיות.
"הפער הזה אפילו יותר משמעותי בסרטים הרציניים שלו - ב'שרגא קטן' ו'בובה' הוא יצר דמויות מכמירות לב, פגועות נפשית, בלי ליבידו בכלל. תחשוב לרגע, מי זה ששון מ'צ'רלי וחצי'? גבר, אימפוטנט, שלא יכול להביא ילדים, זכר שהולך לרופא נשים, מדבר כמו תולעת בדיבור מאוד נשי ומתפתל. זה אדם פגום. ההפך מערס, אנטיתזה לדמות הצבר המושלם, כמו אסי דיין ב'הוא הלך בשדות'. רווח היה הגבר של המוחלשים, הגבר של הגברים שבוכים כשהם מתרגשים, הגבר של הגברים שלא היו נורא גבריים. והוא נתן להם קול".

***

"המזרחיות שלו היא גם המזרחיות שלי. למרות פער הגילים הגדול מצאתי את עצמי מזהה בו את המשפחה שלי. את אהבת האדם, את הכנות הבלתי מתפשרת שמאפשרת להראות גם את הקושי וגם לצחוק עליו. מעבר להיותו שחקן נפלא, רווח הלך כמסמך היסטורי חי ונושם. כשלעגו לסרטיו, לעגו בעצם לקהילה שהוא ייצג, ובאומץ ליבו הוא הצליח להנחית את המציאות של המובטל בטיטו ישר אל פניה של ההגמוניה. והדבר המדהים הוא שעם כל זה - הוא גם מילא אולמות. זה לא רק אומץ, זו הצהרה. זו גושפנקה שהשוליים יכולים לעמוד במרכז ולהיות גאים במקום שלהם".

את הדברים האלה אומר השבוע שחקן התיאטרון קובי ויצמן, מדימונה. "עבור הפריפריה הישראלית זאב רווח היה הרבה יותר מסתם אייקון קולנועי - הוא היה גיבור אמיתי, במיוחד עבור ילדי הפריפריה המזרחית כאן בישראל. הוא ייצג בקולנוע את כל מה שהרגשנו, את הקשיים והחלומות של מי שנמצאים הרחק ממרכז הכוח. הוא היה חלון אל עולמם של אלו שחיפשו שייכות".

מה היופי שמצאת בסרטים שלו עבורך?
"הסרטים שלו היו כמו קסם. אסקפיזם טהור, אבל כזה שטבול בקשיי החיים האמיתיים של התקופה. בימים ההם, כשווידאו היה מלך והטכנולוגיה היתה בחיתוליה, הסרטים שלו היו חלק בלתי נפרד מהחופשות, מהקיץ. רווח הביא לנו קולנוע עם נשמה, שהדהד יצירות של דה סיקה וקוסטוריצה, אבל בשפה שלנו".

כצופה שנקרע מהקומדיות שלו, ראית גם את האלמנט החברתי בסרטיו?
"בוודאי. הוא שימש זרקור חד על פערי החברה והגזענות התרבותית. עצם הוויכוח סביב סרטי הבורקס שלו חשף את הקיטוב בחברה הישראלית. בעוד המבקרים זלזלו, העם הריע וצחק. הוא הצליח לנפץ תקרות זכוכית בתוך עולם תרבותי שנשלט בידי מוקדי כוח הרמטיים. הוא היה שגריר של יופי, של קושי ושל סיפורים צפון־אפריקניים שנאבקו לקבל מקום בקאנון התרבותי של ישראל. זה הניצחון שלו - ושלנו".

***

"אין לי ראש למילים ארוכות, אני ממהר, אבל אם אתה שואל על השפעה? דבר עם כל איש אופנה. אישית אני תמיד שואל על כל פריט לבוש אם זאב רווח היה לובש אותו, ורק אם כן - אני מוכן לשים אותו עלי", צוחק קובי אוז, סולן טיפקס. "לרווח היה חוש אופנה מדהים, כל דבר שאני מזהה בו משהו 'זאב רווחי' - אני ישר קונה".

אבל הלבוש שלו לא הגחיך את המזרחיות?
"זאב הציג גבריות ים־תיכונית מתפרצת, משופמת, מזוקנת. האף הרחב והפרצוף שלו (וגם שלי) מסוגלים להחזיק צבעים עזים מבלי שניתפס כ'עדינים'. לכן גבר מזרחי וגברי בחולצה פרחונית זה סקסי ומורכב. אסי דיין עם אותה חולצה פחות מחזיק. זה דורש ביטחון בגבריות שלך. אפילו הרב הראשי של הספרדים הולך בשמלה כל היום".

"זה דורש ביטחון בגבריות שלך", צוחק אוז, ואני שומע "זה דורש ביטחון במזרחיות שלך". לאורך כל השיחות השבוע, בין סטריאוטיפים למורכבות, בין הגחכה לגאווה, בין נמוך לגבוה, בין עממי ל"תרבותי", אני מזהה מפתח להבנת הכריזמה של רווח: גם כשהפך אותה לחומר קומי, וגם כשחשף אותה במלוא חולשותיה, המזרחיות שלו היתה בטוחה בעצמה. ובעולם שבו אורי של אסי דיין היה המופת לישראליות תקנית, רווח נתן להרבה ישראלים את הביטחון להיות גם ששון וגם בוסקילה. זה הלך בשדות, וזה הלך בשכונות.