ולא להתראות: פרידה מביידן

כמה סמלי זה שימים ספורים לפני פרישתו, ממשל ביידן-האריס מפרסם תקנות המגבילות את מספר שבבי ה-AI שמדינות זרות יוכלו לרכוש. מתברר שישראל, שמתוארת כידידה הקרובה ושנהוג להצהיר על מחויבות לביטחונה, נמצאת ברשימת המדינות מדרג שני שיהיו נתונות להגבלות הללו. ההגבלות החדשות, יש לדעת, עלולות לפגוע ביכולתן של התעשיות הביטחוניות לשמור על הפער הטכנולוגי של ישראל מול אויביה.

גם העסקה המדוברת כרגע, דווקא בדמדומי ממשל ביידן, מעידה רבות על ממשלו האנטי-ישראלי. ייאמר מייד שההתקרבות לעסקה התאפשרה גם בגלל כניעתה של ישראל ללחצים הקשים של טראמפ עלינו, אך ברור שמנקודת המבט של חמאס ועוזריו בקטאר ובמצרים, לאיומיו של טראמפ על כוונתו לפתוח על חמאס את שערי הגיהינום היה משקל מכריע. מדוע? כי זו השפה שחמאס מבין, לצד ההבנה שהאיום רציני. וזה מעורר את השאלה מדוע לא התאפשר כבר קודם לאיים בפתיחת שערי הגיהינום ולהביא לשחרור החטופים.

דיני המלחמה הרגילים רלוונטיים רק לשאר העולם - ולא אלה שהממשל הדמוקרטי החיל על ישראל, שהוכרחה להמשיך לסייע לאויב בהיקפים בלתי נתפסים, גם כשהיה ברור ומוכח שעל רוב האספקה משתלט חמאס ושבעזרתה הוא שולט ברצועה

התשובה טמונה במדיניות האנטי-ישראלית של ממשל ביידן. אפשר להזכיר עוד מאה פעמים את החימוש שנשלח אלינו, אבל גרועות הרבה יותר הן כמויות החימוש שלהן נזקקנו ושלא נשלחו, תוך מחיאות הכפיים של חמאס שראה זאת. ציוד הנדסי כבד כמו D-9 נעצר בנמלים, מה שהותיר ברצועה את המבנים שעתידים להפוך מסתור לחוליות השטן שיזנבו בלוחמי צה"ל. ההתלהבות ממהלכי ההגנה מפני ההתקפה האיראנית הראשונה לא ישכיחו את עצירת ישראל מלהגיב לראש הנחש האיראני כראוי. הרשימה הזאת היא אינסופית.

אולצנו להמתין עם הכניסה לרפיח בגלל הלחצים הללו. הוכרחנו להכניס את הסיוע הבלתי הומניטרי בעליל, שהוא הגורם הראשון במעלה לכך שחמאס שולט גם עכשיו בחלקים נרחבים מרצועת עזה. והוא לא סתם שולט - אלא עומד לחזור ולבסס את שליטתו במסגרת ההסכם הנורא המסתמן. גם אם זה לא נוח, בואו נקרא לילד בשמו: אנטישמיות.

אמנם זה לא ביידן ברמה האישית, אבל חלקים בממשלו בוודאי לא רחוקים מכך, ובמפלגתו יש אגף אנטישמי שהולך ומתעצם. בהגדרת העבודה של האנטישמיות בימינו נכלל גם "יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל, בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו צפוי או נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת".

בניגוד לדימוי שמנסים ליצור אצלנו, הטלת מצור היא בהחלט אפשרית במסגרת דיני המלחמה. הוצאה מסודרת של אזרחים מאזורי לחימה היא אפשרית ואף רצויה, וגם הטלת מצור לאחר מכן כלולה בהם. אבל מדובר בדיני המלחמה הרגילים, הרלוונטיים רק לשאר העולם - ולא אלה שהממשל הדמוקרטי החיל על ישראל, שהוכרחה להמשיך לסייע לאויב בהיקפים בלתי נתפסים, גם כשהיה ברור ומוכח שעל רוב האספקה משתלט חמאס ושבעזרתה הוא שולט ברצועה.

לא ניתן לשחרר מהאחריות למצב את מקבלי ההחלטות שנכנעו ללחצים, את הפיקוד הצבאי הבכיר שנענה לגחמות האמריקניות, וגם את המערכת המשפטית שאימצה בעצמה את הסטנדרט הכפול כלפינו בלחימה. אך דמם של לפחות חלק מהחטופים ומהחיילים שנהרגו נמצא על ידיהם של אנשי הממשל הדמוקרטי, שעשו כמעט הכל כדי שישראל לא תנצח. למעשה, כל המהלכים הגדולים ששינו את פני המערכה - הכניסה לרפיח, מתקפת הביפרים וחיסול צמרת חיזבאללה - נעשו למרות ונגד רצון הממשל הדמוקרטי וסוכני ההשפעה שלו בישראל.

כן, היה ניתן להגיע לניצחון ולהכרעה אם הממשל הדמוקרטי היה נוקט מדיניות שמאפשרת לנו לפתוח על חמאס את שערי הגיהינום. אוהדי הממשל הדמוקרטי בתוכנו - אלה שנעצבו על הפסדה של האריס לטראמפ - האדירו ועדיין מאדירים את שמו לשווא. ראוי הרבה יותר שבעוד כמה ימים נברך עליו: ברוך שפטרנו.

פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה, מראשי תנועת "נקראים לדגל"