שתי בקשות מיהדות התפוצות

השנה וארבעת החודשים האחרונים היו טיפה יותר מדי בשביל היהודים בישראל, מכל בחינה.

אנחנו דואגים מאוד (לחיילים שלנו, לחטופים שלנו, לבריאות הנפשית של הילדים שלנו ולמה שנותר מהשפיות שלנו). אנחנו מגויסים, מתנדבים, מלקקים את הפצעים. אנחנו מפונים או שבים לאט לבתינו ההרוסים, משקמים. אנחנו מטפלים בפוסט־טראומטיים, בונים עסקים שקרסו, אוזרים כוחות לעתיד. זה הרבה מאוד.

כמו שחמאס פועל בתוך קהילות הלהט"ב ברשת (מופרך ככל שיישמע - הם הצליחו) או בקהילות הירוקים, גם אנחנו יכולים, חייבים, להילחם באותם כלים ובאותה זירה

במקביל אנחנו מתמודדים עם גל אנטישמיות עצום, אחד מהגדולים והאכזריים שידענו אי פעם. אנחנו לא יכולים לעשות הכל לבד. לכן אני פונה מכאן בשתי בקשות לא צנועות בכלל ליהדות העולם, לאחים שלנו. אנחנו צריכים עזרה. לא מדובר בעזרה כספית, אלא בשני דברים אחרים בתכלית. האחד הוא פרקטי והשני הוא לגמרי רגשי.

נתחיל פרקטית: במקביל למלחמה הפיזית על חיינו ועל קיום המדינה, ישראל נמצאת במלחמת תודעה. הרבה פעמים אנחנו צריכים להגן על הרעיון של הקיום שלנו, על הזכות שלנו לחיות. זה מעוות, זה מתסכל, אבל זאת האמת: גם אחרי שהרעו לנו כל כך, אנחנו עדיין נתפסים כאשמים בעיני כה רבים בעולם. במציאות של מלחמת נרטיבים - ישראל נכשלת שוב ושוב.

כאן אנחנו צריכים את היהודים הצעירים והחכמים ברחבי העולם: היכנסו לקהילות הווירטואליות והשפיעו. דברו בשפה שלהן, התחברו לערכים שלהן וגייסו אותן לטובתנו. אם יש בהן תסכול - התחברו לתסכול ודברו על התסכול שלנו. אם יש דיכוי - דברו על הדיכוי של היהודים בעולם. אם זאת קהילה שמדברת נגד גזענות - דברו על אנטישמיות. הילחמו על הרגש, לא על העובדות שהפכו למשניות בעולם התודעה העכשווי (הרי למפגינים נגד ישראל אין מושג איזה ים ואיזה נהר ומי היה כאן קודם, הם "מרגישים" שהם בעד פלשתין). חמאס עושים את זה מצוין. כמו שחמאס פועל בתוך קהילות הלהט"ב ברשת (מופרך ככל שיישמע - הם הצליחו) או בקהילות הירוקים, גם אנחנו יכולים, חייבים, להילחם באותם כלים ובאותה זירה. 

הבקשה השנייה שלי היא רגשית, מטאפיזית. בשביל לבנות, להשתקם, לקוות, להביט לעתיד, אנחנו צריכים להפסיק להיות רדופי זיכרונות. 7 באוקטובר על זוועותיו רודף את שנתנו. בשוכבנו ובקומנו - אימה. זה גורר אותנו מטה, לעיתים כמעט משתק אותנו. מובן שאסור שהסיוט הזה יישכח, אבל אנחנו לא יכולים להיות אלו המחזיקים את הזיכרון. זה יותר מדי בשבילנו. לכן אני מבקשת שיהדות התפוצות תעשה את זה בשבילנו. שיראו את כל הסרטונים, שיפחדו את כל הפחדים, שלא ישכחו ולא יסלחו. יש להם עתודות של כוחות נפש. לנו הם אוזלים.

כי לפני השיקום אנחנו צריכים שתיפול עלינו שמיכה עבה של שכחה, פוך של נחמה, רחם שבו הכל בסדר, שבו דברים כאלה לא קורים. ממקום כזה קל יותר ליצור וליזום ולתכנן. משם אפשר להיוולד מחדש, ומלאך ישים אצבע עדינה על שפתינו וישכיח הכל ונוכל לצחוק בלי עיניים מתות שעוקבות אחרינו, ונוכל לרקוד בלי שהמילה "ריקוד" תזכיר לנו, ונוכל לזרוע ולבנות בתים סתם ככה, לא למרות. תודה.