קו אידיאולוגי ארוך ועגום קושר בין המציאות הביטחונית בהרי הלבנון, בבקעת ג'נין וברצועת עזה לבין התאילנדים העובדים בשדות, הפלשתינים שבונים את רבי הקומות והפיליפינים המטפלים בזקנינו.
הקו הזה הוא תרבות "קבלני המשנה", שבה טבענו עד צוואר. תרבות שהמרכיב הזהותי החזק בה הוא הפסיביות.
בתחום הביטחוני המחשבה המשיחית מבית אוסלו, שכוח זר יגן עלינו ויקיז דמו בשבילנו, נעשתה לנו טבע שני. בכירים ולשעברים למיניהם מזהירים חדשות לבקרים שאסור להחליש את הרשות הפלשתינית, ושיש לתת לה לעשות את העבודה.
אותה רשות קוראת למבצע הצבאי שהיא מנהלת בג'נין מול ארגוני מחבלים "הגנת המולדת" לא מתוך מחויבות להסכמי אוסלו - אלא למרות. הזכות למחות את ישראל מפורטת בספרי הלימוד שלה, והיא מעוניינת לשמור אותה אך ורק לעצמה.
בצפון, למרות ההישגים הטקטיים המרשימים, נמשך אותו קו מחשבה. במקום לקחת את ביטחוננו בידינו ולהכריע, בחרנו להסתמך על צבא לבנון המורכב בחלקו משיעים, ועל יוניפי"ל כמגיננו הצפוני. מעין "היכן שיעבור החייל הלבנוני האחרון - שם יהיה גבולנו"... בעזה עוד יש כאלו ההוזים על "כוח סוני מתון" שיקיז את דמו במלחמת חורמה בחמאס - בשבילנו.
גם לאחר שהבנו שמדינה מאוימת כישראל אינה יכולה, ובעיקר אינה צריכה, להסתמך על כוח עבודה פלשתיני זול ומסוכן - לא השכלנו לחולל שינוי משמעותי בתחום, המבטיח עצמאות לאומית בענף. הפלשתינים חזרו להיכנס ולבנות יישובים וערים. זרועות הביטחון, ובראשן שב"כ, המשיכו לפטם את הציבור בעוד תיאוריות "שגשוג ושקט כלכלי" מבית היוצר של הקונספציה.
הסמלים החזקים באתוס הציוני הם המחרשה והנשק, עצמאות ההגנה והעבודה העברית. לכן אנשי העלייה השנייה ייסדו והקפידו כל כך בשני אלו.
בניגוד אליהם, הסמלים החזקים ביותר של הגלות הם הניתוק מהקרקע, מהעבודה, וחוסר היכולת להגן על עצמנו בעצמנו.
קו המחשבה החולה והגלותי הזה, שנוצר דווקא כאן, קשור ישירות להיגררות התרבותית ולבלבול הזהותי שבו אנו מצויים.
אף אחד לא יעבוד בשבילנו בשדות או בבתים או יילחם בעבורנו במחנות הפליטים, ומי שחושב שיעבדו במקומו - יגלה בסופו של דבר שעבדו עליו.
על אלו הטוענים שהדבר לא אפשרי כלכלית, שיהודים לא יעבדו, שאין אפשרות להגיע לעצמאות בחימוש ובביטחון, אמר יגאל אלון: "המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול - סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי - לאפשרי" ("כלים שלובים").
בחג חנוכה, והשנה במיוחד, יש לנו הזדמנות להביט באלו ששחו אל מול הזרם התרבותי, ששימרו את זהותם, ובזכותם אנחנו כאן.
אף אחד לא יעבוד בשבילנו בשדות או בבתים או יילחם בעבורנו במחנות הפליטים, ומי שחושב שיעבדו במקומו - יגלה בסופו של דבר שעבדו עליו.
