עליונות שלא מודעת למשניותה

הראיון של רוני קובן עם אבישי בן־חיים היה מופע ראווה של ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. תצוגת תכלית שבה הופגנו בעיקר תחושת המאוימות של הממסד מפני קולות מזרחיים, והצורך לעשות להם דה־לגיטימציה. במובן הזה פעלה התיאוריה של בן־חיים גם בראיון עצמו, כאשר גויס המראיין הפופולרי עם הבשורה המתוקה ביותר כדי לכופף את ידי ישראל השנייה.

קובן ניסה להפוך את הסיפור לאישי. לתפיסתו, הוא עצמו מאתגר את התיאוריה של בן־חיים, כמו כמעט כל הדמויות שהציג לו במשחק הסלסילות המניפולטיבי. אבל הסיפור אינו אישי, הוא הסיפור החברתי של ישראל.

בחברה כל כך שסועה ומפוצלת, קצת מגוחך לטעון בפני בן־חיים בטנטרום: אתה מחלק אותנו. כאילו בן־חיים המציא את ההיסטוריה של מזרחים בישראל. השסע העדתי הוא אחד מהשסעים שלומדים עליהם בשיעורי הבסיס באזרחות, וכבר בשנות ה־50 רווח השימוש במונח ״ישראל השנייה״ ביחס למזרחים. ובכל זאת, החידוש של בן־חיים הוא מיקוד המבט גם ב"ישראל הראשונה", מושג שלא היה נפוץ עד אז בשיח הציבורי.

גם האמירה שהפערים בין מזרחים ואשכנזים הם נחלת העבר אינה מבוססת. פערים ואפליה מתמשכת לא נעלמים; אלה דברים שחברה סוחבת למשך עשורים רבים, ואם לא נעשה די כדי לתקן את הפערים, הם ממשיכים לגדול. זאת עובדה פשוטה, שלא קובן ולא בן־חיים יכולים לערער עליה.

ישנן דרכים רבות לתאר את המציאות החברתית־פוליטית בישראל כיום. בן־חיים בחר לתאר אותה דרך המושגים ישראל הראשונה והשנייה. קטגוריות שהן כלי נוסף לניתוח המציאות, שבה המאבק הפוליטי חוצה את הגבולות של ימין ושמאל. יכול להיות שהתיאוריה שלו פשטנית מדי והחלוקה שבה דיכוטומית מדי. גם לבן־חיים עצמו ברור שהמציאות הרבה יותר מורכבת, אבל אפשר להיעזר בקטגוריות האלה כדי להבין אותה. בעיקר משום שהן קטגוריות פלואידיות שמגלמות גם בחירה פוליטית.

יתרה מכך, השימוש בקטגוריות פשוטות היא חלק מהניסיון של בן־ חיים להפוך את הדיון על אי־שוויון אתני לפופולרי, או במילים אחרות - לנגיש יותר. הניסיון הזה פוגש התנגדויות מימין ומשמאל, בעיקר בקרב מי שמקדשים את המורכבות אבל מעדיפים להיות מנותקים ממרבית הציבור המזרחי.

כלי התקשורת צהלו אחרי מה שכונה "התבוסה המוחצת" של בן־חיים בראיון. זה לא מגיע רק מתוך שמחה לאיד, אלא בעיקר מכך שהם מייחסים לתבוסה הזאת את תבוסתו של המאבק המזרחי כולו. אבל התיאוריה של בן־חיים אינה המציאות, היא בסך הכל עוד ניסיון לתאר אותה. אז למה בן־חיים כל כך מאיים על הממסד? אולי כי הבשורה של אחדות, שהוא מתעקש להביא, חייבת לעבור דרך הכרה בסיפור המזרחי.

גם אם יפוצצו את התיאוריה שלו עוד עשר פעמים זה לא ישנה את המציאות החברתית של מזרחים בישראל, את הפערים הסטטיסטיים המובהקים, את ההדרה, חוסר השוויון, הדיכוי ארוך השנים.

כלי ההשתקה של השיח המזרחי על גווניו השונים הם רבים, וקובן השתמש בלא מעט מהם בראיון. בפועל זו היתה אזהרה: מי שירצה לדבר על הנושא המזרחי בעתיד, דינו להתבזות. זאת שיטה, והיא עובדת מצוין. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את האנשים שמעזים להעלות את הנושא הזה בציבוריות הישראלית.

בין אם זה מתוך תפיסת כור ההיתוך המיושנת, בין אם מחשש מפני חלוקה שוויונית של המשאבים, או מסיבות אחרות - גם בתחומי המחקר בישראל מעדיפים שלא לעסוק במרכיב האתני, או אם תרצו, העדתי. ובכל זאת, כיום רבים כבר מבינים שאי אפשר לנתח את המציאות הפוליטית־חברתית בישראל בלעדיו.

בן־חיים גזר על עצמו שתיקה כי חשש לפלג, אבל כאמור זה לא עניין אישי. דיבור על עוולות חברתיות הוא לא פילוג, והדרישה לתיקון היא הרבה יותר מלגיטימית. ואולי חשוב מהכל - הכחשת מציאות החיים של מזרחים היא כבר לא אופציה.