ידע זה חולשה

בישראל יש כלל ברזל שתמיד שורד: ככל שתדעו פחות - ככה יותר טוב. בשנה האחרונה שותפים להעלמת מידע לא רק אנשי מערכות הביטחון, שמאז ומעולם השתמשו בתירוץ הביטחוני, אלא גם התקשורת, שאמורה לשאוף לחשוף מידע אמין עבור הציבור. לא הרבה אנשים הצליחו לחשוף את האמת במדינה הזאת. מי שכבר היה להם אומץ לעמוד מול מנגנוני הממסד ולהתעקש לא קיבלו הכרה ואהדה. אבל זה גם לא הסתכם רק בביזוי ציבורי - כמעט כולם סבלו מנקמה של מערכת המשפט, שיודעת היטב את מי צריך להשתיק.

כך היה במקרה של הרב עוזי משולם, שחשף את פרשת החטיפות של ילדי תימן, המזרח והבלקן: משולם נכלא לשש שנים וחצי ומת זמן לא רב אחרי ששוחרר, חולה ושברירי. עד היום בנו טוען לרדיפה מצד מערכות הביטחון וחי שנים רבות בחו"ל. כך היה גם במקרה של רפי רותם, חוקר לשעבר ברשות המסים שעבד ביחידה הארצית לחקירות מכס ומע"מ. כשרותם החל לחשוף שחיתויות במערכת - הוא פוטר וסבל רדיפה משפטית במשך שנים ארוכות. ב־2017 מועצת הביטחון של האו"ם אפילו כללה אותו ברשימת חושפי השחיתויות הנרדפים על ידי גורמי אכיפה.

כיום, הדרך להסתיר מידע היא דווקא להציף את השיח הציבורי בהמון־המון מידע באופן מכוון. אם ניקח את חמש הפרשיות האחרונות בלשכת ראש הממשלה, שפורסמו במקביל - העובדות הן שלפי כל הגורמים הרשמיים, אף חקירה לא עוסקת בראש הממשלה. אבל הנרטיב הוא שנתניהו חולש על רשת שמטרתה להשפיע על התודעה בישראל ובעולם, או משהו כזה.

הדרכים להעלים מידע התפתחו במשך השנים. אם בעבר היו צנזורה חזקה והסכמה שבשתיקה בין כלי התקשורת ומערכות הביטחון - כיום הצנזורה עובדת באופן מינימלי, אך סלקטיבי. סביר להניח שלא תמיד שיקולי ביטחון הם לב העניין, ובטח לא האינטרס הציבורי. צווי איסור הפרסום שמעניקה המערכת המשפטית גם הם סלקטיביים, והם אפילו נראים שרירותיים לעיתים קרובות. אבל הם לא. רבים מהם מאפשרים הפצת מידע מסוים וחלקי, שלרוב מספיק כדי לייצר את הנרטיב הרצוי. כלי התקשורת מעניקים למידע פרשנות, ומפיצים את הנרטיב. לפעמים הם גם אלה שיוצרים אותו.

בני אדם לא יכולים לעבד כל כך הרבה מידע בבת אחת, אפילו אם כל המידע מדויק ונכון. זאת עובדה ביולוגית נכונה. כשחלק מהמידע כוזב, המצב מחמיר. זה נעשה קשה עד בלתי אפשרי לאתר את העובדות בין בליל המילים המיותרות, הרכילות, ההמצאות, הפרשנויות. ונראה שזאת הכוונה.

כיום, הדרך להסתיר מידע היא דווקא להציף את השיח הציבורי בהמון־המון מידע באופן מכוון. אם ניקח את חמש הפרשיות האחרונות בלשכת ראש הממשלה, שפורסמו במקביל - העובדות הן שלפי כל הגורמים הרשמיים, אף חקירה לא עוסקת בראש הממשלה. אבל הנרטיב הוא שנתניהו חולש על רשת שמטרתה להשפיע על התודעה בישראל ובעולם, או משהו כזה. במציאות, אלי פלדשטיין יושב במרתפי שב"כ כבר כמעט שלושה שבועות בלי לראות עורך דין. לדברי ברהנו טגניה, כתב הפלילים של קשת 12, ניכר ניסיון ברור להפוך אותו לעד מדינה. עוד ציין טגניה שהשופטת בתיק הצהירה שהחקירה של פלדשטיין כבר מוצתה - אבל הוא עדיין בחקירות.

נראה שבאמצעות הפחדה ושימוש באמצעים אנטי־דמוקרטיים, אפשר לכפות את הסיפור על המציאות. ידיעה ראשית ודרמטית שפרסם אתמול רונן ברגמן ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet מגוללת מידע רב מנשוא, רובו לא רלוונטי, רק כדי להגיע למסקנה שלשכת נתניהו קיבלה "מידע מודיעיני רב" בלילה שקדם ל־7 באוקטובר. התחקיר של צה"ל עדיין לא קיים, הוא הולך ומסוכם בימים אלה, אבל ברגמן, שמתבסס עליו, כבר יודע מהי השורה התחתונה.

טשטוש המידע נועד להאשים את ראש הממשלה באופן בלעדי, אבל בפועל, הידיעה האמורפית הזאת רק מייצרת שאלות נוספות לגבי המחדל של מערכת הביטחון. אם היו כל כך הרבה סימנים מדאיגים - למה לא העירו את חיילי גולני? למה לא פיזרו את הנובה? למה בכירי הצבא החליטו ללכת לישון ולדבר שוב רק ב־8:00 בבוקר?

למרבה הצער, אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם הצפת מידע היא הסכמה. אנחנו משלימות עם דברים שאנחנו לא באמת מסכימות איתם רק כדי להפסיק את הרעש.