אני לא אחות שלך

"בממשלה הנוכחית אני לא מתכוונת להיאבק למען עוד נשים סביב השולחן. כי הן פוליטיקאיות נוראות. הן פוליטיקאיות אנטי פמיניסטיות... אז מה אם הן נשים..? הן באמת לא הקולות שאני אלחם כדי שיהיו מסביב לשולחן".

את הדברים האלה אמרה (באנגלית) יו"ר שדולת הנשים בישראל פרופ' דפנה הקר, שנכנסה לתפקיד לפני כחודש, בשיחת זום עם הקונסוליה הלאומית של הנשים היהודיות באוסטרליה. לא ברור מה היתה השאלה שעליה השיבה הקר, אבל זה גם לא משנה. היא הרשתה לעצמה לדבר ככה, החוצה ולא אל תוך החברה בישראל, בגלל תחושת העליונות המוסרית שמעניקה לה ולדומותיה העמדה השמאלית הליברלית. בשמה הן גם דורשות לעצמן זכויות יתר, ובהן האפשרות לקבוע מי זכאית להיקרא "פמיניסטית".

כמו כל קבוצה אליטיסטית, גם הפמיניזם הלבן היה שיכור מכוח שצבר על גב הנשים המוחלשות באמת, והותיר אותן מתחת לגלגלים. ראינו את זה במחאה. אנחנו רואות את זה שנים באקדמיה, בתקשורת, בעולם העמותות. אפילו ברחוב

האמירה של הקר לא הרעישה עולמות. זה תמיד היה כך: מאבק למען נשים כן, אבל תלוי אילו נשים. כבר מהיווסדה, נשים מקבוצות מוחלשות לא הרגישו חלק מהתנועה הפמיניסטית. הן התקשו לא רק עם הדרישה לאחוז בעמדות שמאל, אלא גם עם תחושת הפטרונות. עם השנים זה הלך והחמיר, והתנועה הפכה בדלנית וחסרת ביקורת עצמית.

דוגמה לכך התרחשה בכנס פמיניסטי שהתקיים ב-1994 בגבעת חביבה, הראשון שהוזמנו אליו חברות מארגון השטח הפמיניסטי הל״ה (הורים למען החינוך) שהוקם ב-1985. נשים מזרחיות ופלשתיניות מהפריפריה, רובן עובדות כפיים, פקידות זוטרות או עקרות בית, הגיעו עם ילדיהן. מארגנות הכנס ופעילות מרכזיות התנהגו אליהן בגסות, בזלזול ובגזענות גלויה, וחלקן דרש שיעזבו את המקום. נשות הל"ה לא שבו לכנסים הפמיניסטיים. המארגנות לא עשו חשבון נפש, אלא האשימו את פעילות הל"ה. זאת אחת הסיבות לכך שאפשר היום לשמוע מילים כמו אלה שטרחה הקר להגיד.

לאורך השנים סדר היום של התנועה הפמיניסטית, כמו של השדולה לקידום מעמד האישה, התעלם מהקבוצות המוחלשות והתמקד בנושאים כמו ייצוג בדירקטוריונים ושילוב בקורס טיס. בדיוק מה שספרי היסוד המכוננים של הפמיניזם הביקורתי מזהירים לא לעשות, כמו ספרה של בל הוקס "פמיניזם זה לכולם", שבו היא מבהירה שפמיניזם הוא רעיון חיוני עבור כלל הנשים, כדי שיוכלו לשנות את מצבן, ואינו מאבק של קבוצת נשים פריבילגיות לבנות ממעמד גבוה.

הוקס טוענת גם שסולידריות בין נשים בתנועות פמיניסטיות היא מזויפת ומבוססת על טשטוש ההבדלים והמחלוקות ביניהן. במקרה של הקר, הסולידריות מבוססת על מחיקת קבוצות שלמות של נשים, שלא ראויות מבחינתה אפילו להתייחסות. הפמיניסטיות בישראל יודעות לתרגם את הטקסטים האלה לעברית ולהתהדר בתיאוריות הביקורתיות, אבל באנגלית הן אומרות דברים אחרים, ובעברית, הן מיישמות.

הפמיניזם בישראל הכזיב את הנשים המזרחיות, את הנשים העובדות (בבית ובחוץ), את הסוהרות, את הנשים הדתיות, את הנשים הימניות. למעשה, הוא היטיב רק עם אותה קבוצת נשים שממילא המשאבים אצלן. יתרה מכך, העמדות האישיות של אותן נשים, שיושבות בוועדות הקבלה למשרות נחשקות באוניברסיטה, בשירות הציבורי ועוד, הפכו לסטנדרט המוסרי שעל פיו נשפטות הנשים כולן.

עד היום מובילות התנועות הפמיניסטיות הן נשים אשכנזיות חילוניות מבוססות כלכלית, שאוחזות בעמדות שמאל ולרוב מקורבות לגברים חשובים (בת של, אישה של). כמו כל קבוצה אליטיסטית, גם הפמיניזם הלבן היה שיכור מכוח שצבר על גב הנשים המוחלשות באמת, והותיר אותן מתחת לגלגלים. ראינו את זה במחאה. אנחנו רואות את זה שנים באקדמיה, בתקשורת, בעולם העמותות. אפילו ברחוב.

דבריה של הקר הבהירו שהפמיניזם בישראל לא עוסק בזכויות נשים, אלא מהווה מנגנון נוסף לשימור הכוח בידיים של אותה אליטה. ולכן הוא חייב להיות מופקע מהשמאל.