הבה נסכים שלפחות 50 אחוזים מהפרשנויות בארץ על הבחירות בארה"ב הן בעצם עוד דרך להתעסק בפוליטיקה המקומית. כולם מדברים על א־מפלגתיות ביחס לקיטוב הפוליטי באמריקה, אבל קווי החלוקה ברורים כשמש: תומכי הימין וגוש נתניהו עם דונלד טראמפ, תומכי השמאל וגוש האנטי־ביבי מעדיפים את קמלה האריס.
טראמפ על האריס: "אם היא תיבחר - ישראל תפסיק להתקיים בתוך שנתיים" (11.09.24) // abc news
ולא רק מחלוקת אידיאולוגית - נגיד בין "שמרנים" ל"ליברלים" - מפצלת את המחנות פה, אלא דבר מה ארצי וקטנוני הרבה יותר: היחס לנתניהו עצמו. רבים מאלה המייחלים לניצחון דמוקרטי בבחירות רוצים בית לבן לעומתי, שיפעיל לחץ מדיני כבד על ישראל ויוריד את הכפפות מול ביבי והקיצונים שלו. אלה לא ספקולציות - הדברים נכתבים ונאמרים בגלוי.
רוב הפרשנים בישראל גם אוהבים להקביל בין נתניהו לטראמפ כחברים במשפחת המנהיגים הפופוליסטיים, הסכסכנים, המקטבים והמסוכנים לדמוקרטיה, יחד עם בולסונארו מברזיל ואורבן מהונגריה. וכך גם מוצגים תומכיהם: ביביסטים וטראמפיסטים, אלה וגם אלה אספסוף לא משכיל, צרכני תיאוריות קונספירציה, מפיצי פייק, אלימי לשון, עם משיכה לקצוות המשיחיים, הלאומניים והאלימים.
כך שבעצם, בכל פעם שאתם קוראים דיווח ישראלי על טראמפ או על הטראמפיסטים כסכנה לדמוקרטיה, אתם קוראים הדהוד או פרפרזה לדיון ולפרשנות הסטריאוטיפיים ועתירי הקלישאות על ביבי והביביסטים בארץ. רעים מול טובים, בורים מול משכילים, קיצוניים מול מתונים, רגשיים מול רציונליים, פשיסטים מול שוחרי דמוקרטיה. ישראל־ארה"ב, העתק־הדבק.
אבל אם הולכים על קווי האנלוגיה הזו, שכמו כל השוואה מניפולטיבית יש לה בסיס עובדתי כלשהו להישען עליו, צריך להתייחס גם לצד השני. כלומר, לשאול מה דומה בין מחנה האריס ותומכיה לבין מחנה מתנגדי נתניהו - וכאן הדמיון החברתי והתרבותי הרבה יותר מובהק.
"השמאל לא רק נטש אותנו, היהודים, הוא נטש את מעמד העובדים". את הדברים האלה אמרה לאחרונה עיתונאית "ניוזוויק", בתיה אונגר־סרגון, בקטע וידאו שהפך ויראלי. כפי שהראה ליאל ליבוביץ בגיליון האחרון של "ישראל השבוע", הנטישה הגוברת של יהודים את המפלגה הדמוקרטית לא נובעת רק מהיחס המחפיר לישראל וליהודים, אלא מהתחושה שהמפלגה הדמוקרטית, והשמאל האמריקני כולו, כבר לא משקפים באופן אמין ואותנטי את האינטרסים, את מערכת הערכים, את השאיפות של, ובכן, מעמד הפועלים.
כלומר, השכבות העממיות. צריך לראות מיהם ומהם עוגני התמיכה העיקריים בקמלה האריס: השדה האקדמי, חלק ניכר מהתקשורת המרכזית, האליטה התרבותית, ככל הנראה חלק גדול מהצמרת הבכירה של זרועות הביטחון, והממסד ההוליוודי.
במילים אחרות, האליטות ברובן - וכאן צריך להודות שבאמריקה האליטות פחות הומוגניות ועדריות מאשר בארץ - רוצות את האריס. המפלגה הדמוקרטית היא לא רק מפלגתם של המשכילים יותר, היא גם מפלגתם של הבורגנים, הפקידים הבכירים, ומושכי החוטים בקהילה האקדמית והתרבותית.
וכמו בישראל, גם באמריקה המערכות מעצבות התודעה עושות ככל יכולתן כדי לאפיין את התמיכה העממית ביריב פוליטי כזרם מסוכן ואנטי־דמוקרטי, וכדי לצייר את התומכים שלו כעדר של נמוכי מצח שטופי מוח. אין גם פלא שהאליטות כאן ושם מקיימות שיג ושיח רעיוני, תומכות זו בזו, מהדהדות זו את זו ומגייסות את כל כוח המחשבה ואת כל המשאבים העומדים לרשותן כדי למצוא דרכים לסמן את העם, ה"דמו" שבתוך "דמו־קרטיה", כשד מסוכן שצריך לרסן ולדכא.
השמאל בארץ ובארה"ב שכח כבר מזמן את "פועלי כל העולם התאחדו", בחלקיו הוא מפחד, אולי אף נגעל, ממגע בלתי אמצעי עם השכבות העממיות ועם הפריפריה התרבותית. באופן פרדוקסלי, הוא חי בהיסטריה משינוי יחסי הכוחות, כמו סלון אריסטוקרטי שמבוהל מהלמות ידיו של העם על שערי הארמון. מ"פועלי כל העולם התאחדו", הוא עבר ל"אליטות כל העולם התאחדו". והן אכן מאוחדות כדבעי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו