ציונות של מחוות קטנות

בתחילת החודש, תא"ל ברק חירם נשא נאום על ציונות של מחוות גדולות. הוא עסק בכושר עמידה, בעם הנצח, בעם שמחויב לעברו ולעתידו כאחד. והוא עסק גם בתרבות, שבעיניו אחראית למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר.

חירם לא דיבר על כישלונות הפיקוד הצבאי, שעם שורותיו הוא נמנה, אלא האשים את התרבות החילונית והליברלית של ישראל. "חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות לעברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה", הגדיר אותה. "אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו".

חיי החברה בישראל אינם נקבעים רק בידי אידיאולוגיה, סבל או המתנה לביאת המשיח. מרבית האנשים רוצים לנהל חיים קטנים, בלתי-הרואיים ונטולי אידיאולוגיה: לשלוח את ילדיהם לבית הספר, לצאת לחופשה, לקנות דברים חדשים, להיפגש בבית קפה ולעבור את היום הבא

מעל לכל, כיוון חירם את חציו לתחום ההיי-טק ולאנשים, שמציבים את הצלחתם הפיננסית והאישית מעל לקולקטיב. ההשתלחות עשתה את העבודה והתגובות לא איחרו לבוא. חלק מהנאשמים הוכו באלם, משום שלמעשה לא הייתה להם שפה להגיב בה למחוות הגדולות האלה. גם אני נמניתי עם חסרי המילים, שכן ברגעים ההם לא ידעתי, אם אף אני, בתמימותי, נושא באחריות ל-7 באוקטובר, ורק חייתי באשליה שישראל היא פיסת אירופה שנתקעה במזרח התיכון.

מאז 1974 איני חי בגרמניה. בחרתי בדרך יהודית אחרת, דרך של הגדרה עצמית יהודית, שמכונה גם ציונות. לא רציתי להיות יהודי בגולה כי אם אזרח יהודי-ישראלי ריבוני. איני עבד אלא בן של עבדים, איני ניצול של רצח עם אלא בן לניצולים. חשתי את רוח סביבתי המיידית מצליפה בפניי כאשר רצח י"א הספורטאים במינכן ב-1972 נחגג כפעולה אנטי-אימפריאליסטית וקלקל לי את מאותו הרגע את התשוקה למשחקים האולימפיים ולסולידריות הבינלאומית. השארתי מאחוריי את העולם המוכר כדי לנשום את אוויר החירות. והעיר תל אביב, שבה אני מתגורר, סמלה את החירות הזו - ואת ההבטחה לנורמליות יותר מכל מקום אחר בישראל.

שנתיים לאחר הגעתי לישראל, שחרר הקומנדו הישראלי חטופים יהודים וישראלים במטוס אייר פרנס. הרגשתי גאווה, הערצתי את המשחררים, הגם ששניים מהחוטפים השתייכו לשמאל הרדיקלי הגרמני. 48 שנים אחרי, אני מאחל זאת לחטופים הישראלים שעדיין מוחזקים בעזה.

ציונות המחוות הגדולות של חירם היא ניגוד לציונות המחוות הקטנות האוטופית של תאודור הרצל. העיתונאי והסופר הווינאי הגה את הרעיון כמה עשורים לפני השואה. ב-1902 פרש ב"אלטנוילנד" את חלומו האירופי, שבו יוכלו היהודים לחיות כאירופאים מחוץ לאירופה: בערים פורחות עם בתי אופרה שבהן כפפות לבנות הן חלק מהנוף בדיוק כמו הצרפתית או הגרמנית המטופחות של הקהל.
זו הייתה אירופה הנפלאה, למעשה אירופה טובה יותר: אירופה ללא אנטישמים במזרח התיכון. "אלטנוילנד" תורגם לעברית כ"תל אביב" - וכמה שנים אחרי את השם הזה קיבלה עיר שזה עתה נוסדה. לפתחה של התרבות שלה גלגל ברק חירם את האשמה באפשרות של שבעה באוקטובר.

הציונות של המחוות הקטנות אילמת - וחייבת להיות אילמת. זו ציונות של הרגלים שנרכשו במחיר יקר: פגישות שבועיות עם חברים; קונצרט מקרי של התזמורת הפילהרמונית, שמנהלה האמנותי להב שני יחד עם בטהובן מאפשרים לשכוח שאנו חיים במזרח התיכון האכזרי; לגימה של יין מצונן במרפסת, למרות ההמתנה למתקפת חיזבאללה ואולי בעצם דווקא בגללה. חומוסייה קטנה בפינה, שבה מדי בוקר אדונים מבוגרים נפגשים וחוגגים עוד יום שחלף. ונחת המשפחה.

זו הציונות של המחוות הקטנות. ניצולי שואה, שקוראים עיתון עברי בבית קפה על החוף; פקידי בנק שמוצאם מצפון אפריקה מעניקים - בעברית - הלוואה ליהודים יוצאי אודסה; פרופסור ערבי, שדורש זכויות אזרח שוות במאמר עיתון בעברית; רב אורתודוכסי שקורא לשמור על השבת בתוכנית אירוח; ולסביות והומואים צעירים שרוצים בהכרת נישואיהם.

חיי החברה בישראל אינם נקבעים רק בידי אידיאולוגיה, סבל או המתנה לביאת המשיח. מרבית האנשים רוצים לנהל חיים קטנים, בלתי-הרואיים ונטולי אידיאולוגיה: לשלוח את ילדיהם לבית הספר, לצאת לחופשה, לקנות דברים חדשים, להיפגש בבית קפה ולעבור את היום הבא.

אלה הדברים הקובעים את הפוליטיקה של כאן ועכשיו. האם די בכך כדי להתנגד לכוחות האופל, שמכסים את הארץ כבערפל? את זאת איננו יודעים. ללא ציונות של מחוות גדולות מבית ברק חירם איננו יכולים לחיות כאן; אך ללא הציונות שלנו, ציונות של מחוות קטנות, איננו רוצים לחיות כאן.

המחבר הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה במכללה האקדמית תל אביב יפו. נולד במנהיים, גרמניה, ב-1954. לאחרונה יצא לאור (בגרמנית) ספרו החדש: "הפצע היהודי: חיים בין הסתגלות לאוטונומיה".