ההפרדה הנעשית לעיתים בין חמאס לבין האוכלוסייה הערבית בארץ מַטעה פעמיים – מנקודת מבט של האמת הפשוטה ומנקודת מבט מוסרית.
חמאס ורעיונותיו האסלאמיים על "יום הדין", ובמרכזם שאיפה לפשע מלחמה של השמדת העם היהודי, הוא תוצר שיצא מקרבה של החברה הערבית בין הירדן לים.
החזון האלים הזה הוא אחד מהזרמים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים הראשיים בחברה זו. הוא ארוג לתוך זהותה ובולט בחינוך ובחיי הרוח שלה.
חמאס הוא רק אחד מהתוצרים של חברה הסוגדת למוות ומעלה על נס רצח. התיאולוגים של הזרם הזה מטפחים תשוקות מוות בשירות האסלאם, והשקפת עולם אלימה זו לא נגלתה לנו לראשונה רק עכשיו.
בין מה שאירע ב־7 באוקטובר לבין הפוגרום בחברון ובמוצא בתרפ"ט 1929 אין אלא הבדל כמותי וארגוני.
הכרנו גילויי ברבריות דומים במעשי הפת"ח וארגוני המחבלים מה"שמאל" הפלשתיני, וגם במעשי ה"כנופיות" מאנשי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, מעריצו של אדולף היטלר ומייסד התנועה הלאומית הפלשתינית. תנועה "לאומית" זו התאפיינה מראשיתה באלימות הרסנית ובחוסר יכולת לתעל כוח חברתי לאפיק של בניין אומה.
נטיות אלו מתגלות לא רק בזירה הפוליטית. אלימות קיצונית, המגיעה לכלל רצח, אינה נדירה בקשרי המשפחה בחברה המצווה על אבות ובנים להרוג בנות זוג, בנות ואחיות הפוגעות ב"כבודה" של המשפחה. היא בולטת בסכסוכי חמולות כאשר אין על השבטיות הערבית מוראה של מלכות. תופעות כאלה חוזרות על עצמן בקרב החברות הערביות המוסלמיות. אלימות פוליטית רוחשת בהן סמוך לפני השטח גם בעיתות שלום.
תרבות שהיתה פעם מפוארת שקעה לתוך הזיות של "גאולה" אלימה, המדרדרות את החברה לחידלון ולכישלון.
ה"תקוות" לרצח עם המאפיינות את האסלאם הרדיקלי, ותשוקות המוות שהתפרצו עכשיו לתודעתנו בהתקפה על צפון־מערב הנגב, מצויות אפוא בלב הזהות של החברה שאנחנו מכנים "פלשתינית". הפרדה בין שלטון אלים ורצחני לבין החברה שטיפחה את האלימות הזאת בחינוך, בתיאולוגיה ובחיי הרוח - כמוה כהפרדה בין הנאציזם לבין החברה הגרמנית של המחצית הראשונה של המאה ה־20. עובדתית זו הפרדה שקרית, או פרי הונאה עצמית, ומוסרית זו הפרדה מופרכת.
קולקטיבים היסטוריים כמו החברה הערבית בארץ נושאים באחריות למעשיהם ולתופעות שהם מטפחים. אסור לפטור אותם, ועימם את אנשיהם, מאחריות מוסרית. נכון שבני אדם יחידים הם הנושאים באחריות מוסרית. אבל אין מנוס מכך שיחידים יסבלו, אם איתרע גורלם להיות בני חברה מטפחת רוע כמו החברה הגרמנית של המאה הקודמת, ואז הסבל שלהם יהיה תוצאה מעשיית צדק. כך קרה לגרמנים אז וכך קרה לערבים ב־1948.
ה"תקוות" לרצח עם המאפיינות את האסלאם הרדיקלי, ותשוקות המוות שהתפרצו עכשיו לתודעתנו בהתקפה על צפון־מערב הנגב, מצויות אפוא בלב הזהות של החברה שאנחנו מכנים "פלשתינית"
מוסרית, לא ייתכן שחיילי צה"ל ייפגעו כדי לא לפגוע ב"בלתי מעורבים", שצאצאיהם הרוחניים של הנאצים בזמננו מתחבאים מאחוריהם. צריך להשתדל לא לפגוע בבלתי מעורבים רק עד כמה שזה לא מסכן את חיילי צה"ל. צריך לקרוא לאנשים לברוח. צריך לפתוח בפניהם מסדרונות לברוח. אבל אם המרצחים שצמחו מתוכם מונעים מהם לברוח, האחריות למותם או לסבלם אינה מוטלת עלינו. היא מוטלת על חמאס ושותפיו ועל בני החברה שהצמיחה אותם.
שנים רבות, אולי מ־1967, כוחנו היחסי הפך דיון כזה לתיאורטי כמעט. לא נזקקנו למעשה להבחנות כאלה, אבל התעצמות הרשע החמאסי הגיעה לידי כך שמיגורו יהיה כרוך בפגיעה קשה בחברה שחוללה אותו.
מיגורו חיוני לא מטעמי ביטחון בלבד, אלא מתוקף ציווי מוסרי – כדי להתגונן וכדי להרתיע מפרעות עתידיות. איננו פוגעים בעזתים כדי להעניש אותם, אלא מפני שיוצא מקרבם רוע בלתי נסבל. ובכל סיום של המלחמה חובתנו ליצור מצב שישלול מהם כל אפשרות לחזור אל הרוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו