צבי צמרת איננו.
האיש, הערכים, הרגש, החינוך, האומר והעושה - הלך השבוע לעולמו.
הוא השאיר מאחוריו בעולם הזה שלל מעריצים ומעריכים. לפני כמה שנים, במקרה, פגשתי אותו, את האיש שלפני כן היה דמות כמעט מיתית בעיניי.
זכרתי אותו כיושב הראש האגדי של המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. זכרתי שעיתון "הארץ" ניהל נגדו קמפיין ארסי, כנראה כי הוא היה ציוני מדי בשבילם.
הוא העז אז, שומו שמיים, להתערב בתכנים של מקצוע האזרחות, שהיה רווי ביקורת אנטי־ישראלית ואנטי־יהודית. וזה צילק אותו, את צבי, אותו קמפיין פרסונלי וארסי, שגם ערער על יסודות הציונות והיהדות שהיו כה חשובות לו, לאיש שגדל בתנועת הנוער העובד והלומד.
צבי לא גדל על ברכי הרב קוק, ולא גדל ביישוב ביהודה ושומרון. הוא היה בשר מבשרה של תנועת העבודה.
הוא כתב אז מאמר ל"הארץ" שבו שטח את טענותיו, וסיים אותו במשפט האלמותי:
"אני מודה וגאה: אני יהודי־ציוני, ורוצה לחזק את הפטריוטיזם הלאומי".
כזה הוא היה. יהודי גאה, ציוני גאה, ידען בלתי רגיל ועם לב ונשמה גדולים מהרגיל. "שלום, שרה", הוא אמר לי כשפגש אותי לראשונה באיזשהו כנס, "נעים מאוד, אני צבי צמרת. אני עוקב אחרי המאמרים שלך, והייתי רוצה להזמין אותך להרצות בפני הסטודנטים שלי".
כמו ילדה שקיבלה סוכרייה, הסתובבתי בעולם שיכורת אושר מכך שצבי צמרת הזמין דווקא אותי לדבר עם הסטודנטים שלו. וכך נולדה לה ידידות חוצת דורות, חוצת אזורים גיאוגרפיים, מלאה בהערכה הדדית.
בכל פעם שבאתי להרצות בפני הסטודנטים שלו, שהיו חשובים לו כל כך, הוא נהג להתפאר בהם, ידע את סיפורם האישי, ובסופה של ההרצאה שלח לי מילים טובות.
צבי היה לוחם גדול בעד הציונות. כך במשרד החינוך, כך באקדמיה, כך בחייו הפרטיים והמקצועיים.
הוא ידע לדבר אל אנשים ועם אנשים, מוחק מעצמו כל גינוני כבוד או פאסון וניגש אליהם, מקשיב ומשמיע, בגובה העיניים.
הוא היה מורה ומחנך שהלך אל עיירות הפיתוח, ניהל בתי ספר, הקים מכונים לחינוך יהודי־ציוני, נלחם על השימור של מחנה המעפילים בעתלית, פעל למען אסירי ציון בבריה"מ הסובייטית, ניהל את "יד בן צבי" ביד רמה ובחוכמה, ולאחר מכן גם היה שותף לניסיון לגיבוש הסכמות סביב נושאי דת ומדינה בחברה הישראלית.
הוא היה איש של חזון ועשייה. לא איש שרק אומר מה צריך - אלא אומר ועושה.
והוא תמיד היה על קוצים, התעסק בכל סוגיה כמו אש שבוערת בעצמותיו.
מאוד הטריד אותו החלחול של הנרטיב החלול על "הנכבה", מאוד הטרידו אותו מגמות של בורות היסטורית ותנ"כית, הטרידו אותו הפערים והסדקים בחברה הישראלית - והוא גישר עליהם בגופו ובליבו כשיזם שיח ומגע.
ארגון שמרני יוצא נגד משרד החינוך: "צ'אט הבינה המלאכותית החדש מבצע הנדסת תודעה"
הושקעו מיליונים - המורים לא חייבים להשתתף: המכשולים בדרכה של תכנית הדגל של משרד החינוך
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
משרד החינוך בבעיה: רק 70% מהמורים הביעו נכונות לחזור ללמד בצפון
קיש מוציא את מקצועות המתמטיקה והמדעים מהמזכירות הפדגוגית - ומעורר סערה במשרד החינוך
הוא כתב מפעל היסטורי של תיעוד ימיה של ישראל - האחרון שבהם, "העשור החמישי", יצא לאור ממש לאחרונה. את העשורים הבאים יצטרכו לכתוב במקומו, ולהמשיך את המפעל המדהים והחשוב הזה.
לפני חודשים ספורים הוא בא לנחם אותנו על מות סבי, אליקים העצני.
ישבנו שם, במרפסת של דוד שלי, צופים על העמק. דיברנו ציונות, דיברנו פריפריה, דיברנו עליו ועל המסע שהוא עבר ועדיין עובר.
"בואי אלי עם הבן שלך, יש לי ספרייה מלאה בספרי היסטוריה ציונית". ואני הבטחתי לבוא עם ירדן בן ה־10, הילד ששותה היסטוריה, כדי שיפגוש את הספרים, אבל יותר חשוב - את האיש. ירדן שלי התלהב מהרעיון, ואני לא מצאתי את הזמן ברצף החיים והעומס. והנה - עכשיו מאוחר מדי. הלוואי שהיה לנו יותר ממנו.
צבי צמרת, דמות מופת ישראלית ויהודית, יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו