יאיר לפיד מרבה לדבר על "הטוב המשותף". כבר כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה קרא לבחור ב"טוב משותף" ואמר כי "אסור לנו לכלות את כוחנו במריבות. כדי ליצור פה טוב משותף אנחנו זקוקים אחד לשני". השבוע, בטקס לזכר חללי צוק איתן, שוב אמר שעלינו "להיאבק יחד למען טוב משותף". ותהיתי, "הטוב המשותף" הוא ביטוי יפה, נשמע טוב באוזן, אפילו נאצל, אבל מהו בעצם? למה מתכוון ראש הממשלה כשהוא מגדירו כיעד שאליו צריכה לחתור האומה כולה?
"הטוב המשותף" מבטא פרגמטיזם רעיוני. שרשרת פשרות שמקבלת על עצמה קהילה, במטרה להניח בצד אי־הסכמות ולהתכנס תחת הנושאים שבהם האינטרסים של הקבוצות השונות לא מתנגשים.
מצטערת, אינני רואה אותו כמתאים לאתגרי חיינו כאן, אלא דווקא כתעתוע ואף רמייה עצמית. כדי להחיל טוב משותף עלינו להגדיר תחילה את הקהילה המשותפת הרוצה בו, על בסיס יסודות זהותה העצמית.
כדי ליצור לגיטימציה ציבורית לכוונתו המוצהרת להישען על הרשימה המשותפת בקואליציה שהוא מקווה להקים מגדיר לפיד את החברה הישראלית כולה כקהילה משותפת. זה טוב ונכון בהיבטים רבים של חיי היומיום, אבל בהקשר הלאומי עלינו להיות כנים עם עצמנו ולהודות שהתנאים המציאותיים לא מאפשרים זאת. "טוב משותף" כללי מעין זה, שמטרתו טשטוש ההבדלים בין הקבוצות השונות בחברה, בהכרח גורר פגיעה בייחוד היהודי־ציוני וכרסום בתודעה הלאומית הבונה את האומה.
התנגשויות האינטרסים בין הרוב הציוני לזרמים הפוסט והאנטי־ציוניים המיוצגים בחלקים ממרצ, ברע"מ ובמשותפת הוכחו כיסודיות וכקטלניות מדי. ההתפרקות המהירה של הממשלה, שביקשה לייצג בדיוק את זה, היא האנדרטה הכואבת להתנפצות אשליה זו.
ניסוי "הטוב המשותף" הוכרע ונכשל בגלל מתחים לאומיים שנבחרי ציבור בעלי תודעה לאומית, משני הצדדים, סירבו - ולא לחינם - לטאטא תחת השטיח. סקר עדכני שערכה תנועת "הביטחוניסטים" מעלה ששלושה מכל ארבעה ערבים ישראלים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם ערביי 48', מעניין למה) טוענים שליהודים אין זכות על הארץ. כלומר, בנוגע לשאלה היסודית ביותר של הקיום כאן שוררת בינינו אי־הסכמה שורפת. האם בכוחה של הצהרה על "טוב משותף" לשכך זאת?
יכולים ואף צריכים להיות לנו "טובים משותפים", יומיומיים, חברתיים ואזרחיים רבים עם ערביי ישראל. אבל ברמת המדיניות המובילה את המדינה, הטוב הלפידי המשותף, המאפשר לעקוף כל קושי עקרוני, הוא מזויף ומסוכן. כי בסופו של דבר, הגדרת "הטוב" הסופית, הכתובה במגילת העצמאות, היא מה שטוב לעם היהודי בארצו.
האתגר שלנו טמון בפער בין גודל האתגרים שמולם ניצבת הציונות לבין עייפות מהציונות של חלקים בציבור. אל הפער המסוכן הזה עלינו לשאת עיניים בתחושות דאגה ואחריות. לכן עלינו לחדול מלחתור לטוב משותף ערפילי שנשמע טוב ותם, אך מאפשר לאויבי הציונות, מחוץ ומבית, להעמיק את חתירתם תחת יסודותיה, ולהתחיל לדבר על הטוב הציוני המשותף.
אפרת שהם הילדסהיימר היא מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו