מדברים הרבה בימים אלה על "אסטרטגיית היציאה מן הסגר" כדי להתניע את גלגלי המשק. אנו מייחלים לעוד "יציאה": יציאה, הינתקות, מיחסי האיבה בין הציבור החילוני לבין הציבור החרדי.
יחסים אלה גולשים במורד תלול שסופו מי ישורנו. הסגר שהוטל על שכונות חרדיות, המציאות שנחשפה בבני ברק ובערים אחרות המכונות "חרדיות" - אלה רק מקצת המראות שבישרו רע. קשה היה להיות מופתע מן העימות האלים שהתרחש בשכונת מאה שערים, שבמהלכו נפגעה ילדה חרדית מרימון הלם שהשליכו השוטרים לעבר מפגינים שנהגו באלימות. לא נותר אלא רק לייחל כי האיבה בין שני חלקי האוכלוסייה לא תוסיף להידרדר.
ספק אם ננקטו אמצעי הסברה חכמים כדי לשכנע את ראשי הציבור החרדי בכורח המציל חיים לנהוג בימי הסגר לפי צווי התקנות החמורות. נראה כי ביחידת המודיעין של פיקוד העורף לא יודעים כי החרדים אינם צופים במהדורות החדשות. הם מחרימים את המכשיר המשוקץ, הטלוויזיה. מי דיבר אל מנהיגיהם, ישירות? האם מישהו הקדים ויזם שיח?
בדרך כלל קל לתלות את האשמה בציבור החרדי. הסיבות לכך אינן קלות משקל: היעדר השוויון בנטל הגיוס לצה"ל, הגבלות על התנועה בימי חגים ושבתות, התופעה המכונה "הסחטנות" הפוליטית, הכספית, של המפלגות החרדיות, שריפת דגלי ישראל על ידי קיצונים, החרמת צעירים חרדים לובשי מדי צה"ל והתעמרות בהם, ועוד.
אלה מקצת הנימוקים השגורים נגד החרדים, ויש עוד. ואכן, קל להוכיח כי לעומת הציבור החילוני, הציבור החרדי זוכה בהעדפות שונות, שאינן מנת חלקו של הצד האחר. המשטר הקואליציוני, העקום, גורם גם הוא לפוליטיקאים חילונים להעניק הטבות לסיעות החרדיות כדי שישלימו את מספר הקסם, 61, הנדרש לכינון ממשלה.
אך יש לציין גם מגמות אחרות: מספר הצעירים החרדים המתגייס לצה"ל הולך וגדל. בעשותם זאת, הם סובלים גידופים וחרמות בסביבות מגוריהם. מספר הגברים והנשים היוצאים לרכוש השכלה הגבוהה, ואלה הנכנסים לשוק העבודה - אף הוא גדל והולך. היעד עדיין רחוק, אבל הכיוון המסתמן ברור. במקום להוסיף ולטפח את האיבה, מוטב אפוא לעודד את המגמות המבורכות.
לעיתים מוזכרות יוזמות חרדיות נפלאות למען הכלל: יד שרה, עזר מציון, זק"א ועוד. בשבוע האחרון נאבק על חייו צדיק, הרב ישעיהו הבר, שהקדיש את חייו לתיווך בין תורמי כליות לבין חולים.
אם חלקים בציבור החילוני מחשיבים את עצמם כציבור "נאור" מול הציבור ה"חשוך", הרי על ה"נאורים" לנהוג בנאורות! עליהם לחתור לנהל שיח עם החרדים. דו שיח רציני, נוקב, אפילו יחליפו הצדדים ביניהם מהלומות מילוליות. זה דו שיח מתמיד שחייב להיות מפייס, שלא יתנהל ברגעים האחרונים לפני הקמת ממשלה. מנהיגי המפלגות החילוניות אינם צריכים להחניף בטיפשות לראשי הציבור החרדי.
האם רבני המגזר החרדי באמת מאמינים כי הפוליטיקאים החילונים מניחים תפילין כבל בוקר או מתנזרים מפירות הים? גם חבישת הכיפה בפגישות עימם היא מחווה מזויפת, שלא בהכרח מרשימה במיוחד את מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי. שיח נוקב, אך מפייס, לא חייב להיות חנף. אך הוא הכרחי, ובוודאי עדיף על תוצאותיו של נתק מתמשך.
