מדינה שמשחררת מחבלים

אבא שלי, ריצ'רד לייקין ז"ל, היה איש חינוך, אדם שהקדיש את חייו לערכים של שלום, צדק וסובלנות. עלינו מארה"ב לפני 40 שנה, מתוך אהבה אמיתית לישראל ולעם היהודי. אבא האמין בכל ליבו בזכותם של כל היהודים לחיות כאן בביטחון, במדינה חזקה וצודקת שתגן על אזרחיה.

אבל המדינה שהוא כל כך אהב לא הגנה עליו. באוקטובר 2015, מחבלים עלו על אוטובוס בשכונת ארמון הנציב בירושלים ורצחו אותו בדם קר. הם לא הכירו אותו, לא היה להם סכסוך אישי איתו. הם פעלו מתוך שנאה טהורה. רצחו אותו כי היה יהודי.

הכאב של משפחה שכולה הוא אינסופי, אבל יש דבר שמעצים אותו פי כמה - האפשרות שהמדינה שלך תבגוד בזיכרון יקירך. היום, פחות מעשור אחרי שאותו מחבל נשלח לכלא, המדינה החליטה לשחרר 600 רוצחים, ובהם גם מי שרצח את אבא שלי. אותם אנשים שלקחו חיים שלמים, שגזלו מאיתנו אהובים לנצח, יקבלו חנינה וייצאו לחופשי. הם ישובו לחיות, לחגוג, וככל הנראה גם לתכנן את הפיגוע הבא.

מה המדינה אומרת בזה? איזה מסר היא משדרת? האם היא אומרת לרוצחים העתידיים שהם יכולים לפעול בלי לחשוש? האם היא מבהירה לכל מחבל פוטנציאלי שמקסימום, בעוד כמה שנים, הוא ייכנס לרשימות של עסקה כזו או אחרת וייצא לחופשי?

זהו רגע מבחן עבורנו כחברה. לא מדובר רק במי שמשתחרר, אלא באמון הציבור במערכת. תפקידה של מדינה לספק צדק לאזרחיה. חיילי צה"ל מסכנים את חייהם כדי לעצור אותם מחבלים. שוטרים יוצאים למבצעים מסכני חיים כדי להביא אותם לדין. השופטים קובעים שהם צריכים להירקב בכלא. ואז, ברגע אחד, הכל מתהפך, וכל העבודה הקשה הזו נמחקת.

אני לא טוען שאין מצבים שבהם ישראל נאלצת לקבל החלטות קשות. ברור לי שכל ישראלי רוצה להחזיר את החטופים שנותרו בשבי חמאס ואף מוכן לשלם מחירים כבדים לכך. אבל יש קווים אדומים. יש מחירים שאסור לשלם

ולא רק החיילים מאבדים אמון. אנחנו, בני המשפחות השכולות, מרגישים שהמדינה מוחקת אותנו. שכל מה שאמרו לנו, שכל ההבטחות שנשמעו אחרי הפיגוע - "לא נשכח, לא נסלח, נמגר את הטרור" - היו מילים ריקות. כי בסוף, אם יש עסקה, אם יש לחץ, יש לרוצחים דרך מילוט מהעונש. פתאום מה שהם עשו נשכח.

אני לא טוען שאין מצבים שבהם ישראל נאלצת לקבל החלטות קשות. ברור לי שכל ישראלי רוצה להחזיר את החטופים שנותרו בשבי חמאס ואף מוכן לשלם מחירים כבדים לכך. אבל יש קווים אדומים. יש מחירים שאסור לשלם. כי אם אנחנו לא שומרים על הערכים שלנו, אם אנחנו לא עומדים על עקרונות הצדק שלנו - מה המשמעות של רדיפת האויב? איזה ביטחון יש לאזרחי המדינה אם מחבל יודע שאחרי כמה שנים בכלא הוא ישתחרר?

אם הרוצח של אבא שלי ישוחרר, זה יהיה יותר מאי־צדק. זו תהיה בגידה בערכים שעליהם המדינה הזו נבנתה. זה יהיה מסר ברור לכל רוצח יהודים בעתיד שהוא יכול לבצע את זממו ולדעת שיום אחד הדלת תיפתח והוא יחזור לביתו.

אני שואל את עצמי, ושואל אתכם - איזו מדינה אנחנו רוצים להיות? מדינה שמגינה על אזרחיה, שמענישה רוצחים, שמכבדת את זכר הנרצחים? או מדינה שמשחררת את רוצחי בניה ומוחקת את הצדק?

• הכותב הוא יתום טרור, איש עסקים ומגיש הפודקאסט "המנהיגות של המחר"