מה שברור לגרמנים

פוליטיקאי גרמני שיבחן את הדינמיקה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות לא יוכל לא להרים גבה. כאן, מפלגות המרכז־שמאל מחרימות את נתניהו, נותרות מחוץ למשחק הפוליטי, ואז מתלוננות כשהימין הקיצוני תופס עמדות כוח. בגרמניה המצב הפוך: כשאתה לא נכנס לקואליציה, אתה לא מעניש את המנצח - אתה מעניש את המדינה. ההיסטוריה הפוליטית של גרמניה מוכיחה פעם אחר פעם: מפלגות המרכז תמיד העדיפו שותפות קואליציונית כדי לבלום קיצונים, ולא הפקירו את המגרש הפוליטי.

הבחירות בגרמניה שהתקיימו השבוע חוללו דרמה: מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), ימין קיצוני עם עמדות אנטי־מערביות ואנטי־ישראליות, זכתה ב־20.5% מהקולות והפכה לשנייה בגודלה. אך זו לא מהפכה פוליטית. CDU, בהובלת פרידריך מרץ, הבהירה חד־משמעית שהיא לא תשתף פעולה עם AfD, וכעת מסתמנת חזרת ה־SPD לממשלה, למרות הכישלון בבחירות. CDU (האיחוד הנוצרי־דמוקרטי), מפלגת מרכז־ימין פרו־אירופית, היא הכוח הגדול ביותר, עם 28.5% מהקולות.

מרץ מייצג קו שמרני אך פרגמטי, שמבקש לשלב בין כלכלה יציבה למדיניות חברתית מאוזנת. ללא רוב מוחלט, הוא מחפש שותפה קואליציונית מרכזית. SPD (המפלגה הסוציאל־דמוקרטית) ספגה מפלה קשה, עם 16.4% מהקולות, תוצאה המשקפת אובדן תמיכה בבסיס המסורתי שלה. מצביעים מאוכזבים חיפשו אלטרנטיבה, וחלקם עברו ל־AfD ולירוקים.

למרות זאת, המפלגה מבינה שהאחריות הלאומית מחייבת כניסה לממשלה ומניעת טלטלה פוליטית שתשרת את הימין הקיצוני. AfD צמחה כתוצאה משילוב של תסכול כלכלי, חששות מהגירה ותחושת ניכור מצד האליטות הפוליטיות. התמיכה בה הגיעה בעיקר ממזרח גרמניה ומאזורים כפריים, שם רבים חשים שהממשלה בברלין מתעלמת מהם. בוחרים רבים מהמעמד הבינוני־נמוך, שחוו יוקר מחיה כבד והפסדים כלכליים, העבירו את קולם למפלגה שנתפסת כקול המחאה.

הבחירות בגרמניה שהתקיימו השבוע חוללו דרמה אך זו לא מהפכה פוליטית. גרמניה נותרה מחויבת לישראל, ללא קשר לזהותו של הקנצלר. CDU ו־SPD, שתמכו בישראל לאורך השנים, ימשיכו בכך גם אם מדיניות ספציפית תשתנה. גרמניה מבינה שבריתות אסטרטגיות אינן תלויות ברוחות פוליטיות משתנות

לגרמניה יש ניסיון בהתמודדות עם מצבים כאלה. ב־1966, לאחר שמפלגת FDP פרשה מהממשלה, CDU ו־SPD הקימו קואליציית חירום כדי למנוע כאוס פוליטי. ב־2017, למרות הצהרות ה־SPD על מעבר לאופוזיציה, היא חזרה לממשלה כדי לשמור על יציבות שלטונית.

בישראל, לעומת זאת, מפלגות המרכז־שמאל העדיפו לא לשבת עם נתניהו בשם "עקרונות", אך בכך הן פינו את הדרך לממשלות עם גורמים קיצוניים. גרמניה מוכיחה שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושאסור להשאיר את הבמה פתוחה לכוחות המסוכנים ביותר.

גרמניה נותרה מחויבת לישראל, ללא קשר לזהותו של הקנצלר. CDU ו־SPD, שתמכו בישראל לאורך השנים, ימשיכו בכך גם אם מדיניות ספציפית תשתנה. גרמניה מבינה שבריתות אסטרטגיות אינן תלויות ברוחות פוליטיות משתנות. הלקח ברור: מי שנשאר מחוץ למשחק - לא יכול להכתיב את הכללים.

גרמניה למדה זאת מזמן - ישראל עדיין משלמת את המחיר על כך שלא הפנימה.

• הכותב הוא מומחה לפוליטיקה עולמית, ניהול משברים וממשל אסטרטגי, ומבני כוח והשפעתם בזירה הבינלאומית