היום שאחרי מחר

לא צריך לקרות הרבה כדי שהתוכנית של הנשיא טראמפ תחמוק לנו מהידיים.

התוכנית הזו, שהיא החלום של רוב הישראלים, ושבכל סקר קיבלה 70% תמיכה ויותר, היא תוכנית חמקמקה ומורכבת, והחלון שנפתח מוגבל בזמן. בינתיים, מדינות ערב כבר נכנסו למצב חירום כדי לטרפד את התוכנית ומציגות תוכניות חלופיות, ביחד ולחוד.

איכשהו, גם האופוזיציה בישראל מתייצבת לצידן. על יאיר גולן לא נכביר מילים, אבל גם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד נרתם לעזרת חברים במצוקה. במקום להציג חזית ישראלית אחידה ולשבור את הראש כיצד הופכים אותה למעשית, כשנשיא המעצמה הגדולה בעולם מושיט לנו יהלום - הלפיד מושיט לו פחם.

השבוע הציג לפיד את תוכניתו ל"יום שאחרי", שהיא לא רק שטחית, אלא גם מסוכנת והזויה. לתוכנית טראמפ יש הרבה אויבים, חלקם מתנגדים פעילים, חלקם קטני אמונה שנטועים עמוק בפוזיציית הרק־לא־ביבי המעוורת.

שמחתי לקרוא שהשר ישראל כ"ץ החליט להקים את "מינהלת ההגירה מעזה", שאמורה לגבש דרכי פעולה ולהביאן לאישור הקבינט. שמחתי, כי נראה שיש הבנה שחייבים לפעול מסודר ומהר. בשונה מיואב גלנט, שהנטייה האוטומטית שלו היתה לבקש מצה"ל תוכניות עבודה גם לנושאים אזרחיים, כאן השר כ"ץ החליט להשאיר את התכנון ואת מטה השליטה במשרד הביטחון, ולא בידיים של צה"ל - וזו בשורה מצוינת.

למדינת ישראל יש יכולת מופלאה ובלתי מוסברת לעשות דברים מאוחר מדי וחפיף מדי. בעניין תוכנית טראמפ, חייבים לעשות את זה אחרת. המשמעות היא הקמת צוות עבודה חירומי, מיידי, יעיל ובין־משרדי, עם אנשי מקצוע ממגוון תחומים מתוך הממשלה ומחוצה לה, עם אנשי שיווק שמבינים אמריקה ואירופה ושמבינים את העולם הערבי על סוגיו.

ועדיין, כדי שזה יעבוד, המינהלת היתה צריכה כבר להתחיל לעבוד, תוך שהיא בוחנת שני רבדים: אופן ביצוע ההגירה מרצון ובניית הרצועה מחדש. זהו אולי הסיכוי היחיד לייבוש מוגלת הטרור שצמחה בחבל הארץ הזה, ולבניית עתיד אחר וטוב.

לפני כשבועיים פגשתי בכיר לשעבר במגזר הציבורי, שבאמתחתו הרבה שנות ממשלה בתפקידי ניהול בכירים. הוא פרס בפניי שבלונה של מפת דרכים ביצועית, לא אידיאולוגית ולא תיאורטית, אלא תכלס. בעצם, הוא מדבר על "היום שאחרי האחרי". היום שאחרי ההגירה, היום שבו תשוקם עזה לישות אחרת. אף שזה נראה רחוק ובערפל, כדאי להציג תוכניות מעשיות גם לחלק הזה לטעמו - והצדק עימו.

הוא לא איש תשובות, אלא איש עבודה שיודע להציב את השאלות והמרכיבים הרבים שדורשים תשובה. לדוגמה: מי יהיו הפועלים שיסלקו את ההריסות ויבנו את הרצועה המחודשת? האם יהיו אלה ערבים מיו"ש, או שמא כדאי לייבא פועלים מהמזרח, או אולי בכלל מאפריקה?

המים, החשמל, התקשורת של עזה - כולם יושתתו על ישראל? מהיכן ייכנסו חומרי הבינוי החדשים, ומי ישלוט במעברי הגבול? האם יהיה נמל תעופה בעזה, ואם כן, באיזה שלב? אילו משטרה, כיבוי אש או שירותים רפואיים יהיו שם? מי יהיה אחראי על הניהול האזרחי של הרצועה בשלבי הביניים והסיום?

הרשימה ממשיכה לעוד סעיפים ותתי־סעיפים נוספים, אך העיקרון ברור: כדאי שלממשלת ישראל תהיה מפת דרכים כזו, מדינה ריבונית שיודעת מה היא רוצה ואיך תבצע זאת לצד בעלות בריתה.

למדינת ישראל יש יכולת מופלאה ובלתי מוסברת לעשות דברים מאוחר מדי וחפיף מדי. בעניין תוכנית טראמפ, חייבים לעשות את זה אחרת. המשמעות היא הקמת צוות עבודה חירומי, מיידי, יעיל ובין־משרדי, עם אנשי מקצוע ממגוון תחומים מתוך הממשלה ומחוצה לה, עם אנשי שיווק שמבינים אמריקה ואירופה ושמבינים את העולם הערבי על סוגיו.

הנרטיב חייב להיות ברור: הגירה היא הפתרון היחיד לבעיית עזה, ואנחנו כאן גם בשביל היום שאחרי מחר. אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום.

חלון הזמנים הוא קצר ושברירי, ואת טראמפ מעניינות תוצאות מיידיות ובונות. אם אנחנו לא נהיה אלה שיביאו אותן - אחרים יביאו אותן, ואז אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול ההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה.