אם מדע היה ג'ודו, אז המאמר החדש שהתפרסם השבוע על מסכים ודיכאון היה זוכה עכשיו באיפּון. הקרב, שהתרחש באחד המגרשים (כתבי העת האקדמיים) הכי יוקרתיים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית היה לא קל, אבל בסופו, המאמר הישראלי הטיל את המאמר האמריקני על המזרן והוכיח שזמן מסך לא בהכרח קשור לדיכאון! עד לא מזמן, המאמר היריב, מחקר מבהיל של נביאי זעם טכנולוגיים המזהירים מפני סכנות המסכים, עוד עמד על במת המנצחים של כתב העת "Clinical Psychological Science" במקום הראשון במדד הפופולריות של הז'ורנל, אבל כעת יש סיכוי למהפך.
במחקר על חצי מיליון מתבגרים טענו נביאי הזעם שהשימוש של בני הנוער במסכים קשור לעלייה בדיכאון ובאובדנות. הכותרות בעולם לא התעכבו: הטלפון החכם, כך קבע המדע, הוא "איום ונורא ולא טוב בכלל". בישראל, המאמר הזועם אף שימש בסיס מדעי לנייר עמדה רשמי של משרד הבריאות, כאילו נמצאה ההוכחה שמסכים קשורים לדיכאון בקרב בני נוער.
והנה, לא דובים ולא מסכים. כמובן, שימוש בלתי מווסת וגלישה באתרים בעייתיים עלולים לסכן את המשתמש (כמו כל פעילות אנושית אחרת), אך מסתבר שהמחקר של נביאי הזעם לא באמת מראה שזמן מסך גורם לדיכאון. במאמר שהתקבל השבוע לפרסום באותו כתב עת, הצבענו על ליקויים חמורים במחקר הזעם ועל כך שהתוצאות שלו שואפות לאפס. כלומר: הקשר בין מסכים לבין דיכאון הוא זניח עד לא קיים! לצערנו, עד כה נביאי הזעם בחרו שלא לפרסם תגובה למאמר החדש, ועולה חשש חמור שהם הטעו את הציבור.
לא מדובר בהתקוטטות תיאורטית. אנו מוצפים בכותרות מפחידות כמו "ילדי ישראל חשופים לפורנוגרפיה קשה", "פעוטות שמבלים הרבה מול המסך יסבלו מעיכוב התפתחותי", "כך הפכה ווטסאפ לגן עדן לפדופילים" ועוד. לאיפּון האקדמי שהושג השבוע יש סיכוי לרכך במעט את שטף הכתבות הסטריאוטיפיות המסוכנות.
שיח ההפחדות כולל המון מידע שגוי ומייצר היסטריה והתגוננות. גם במקרים שבהם הכותרת הדיסטופית מתבססת על "אמת מדעית", היא לא מעודדת שיח בונה - דיון שקול וענייני ביתרונות ובחסרונות של דרכי ההתמודדות האפשריות. במקום זאת קוראים נביאי הזעם ל"סגירת האינטרנט", להפעלת יישומוני מעקב ולזריקת המכשירים לפח הזבל של ההיסטוריה.
קל להתנגד לשיח הפחדות מכליל; הנה עוד נבואת זעם כמו אחיותיה שהופיעו בהיסטוריה ביחס לכל טכנולוגיה חדשה. ההתנגדות חזקה יותר בקרב בני נוער שחוו שימוש יומיומי בטלפון החכם כדבר מהנה ושגרתי. ילדי דור ה־Z גדלו עם הטלפונים ביד. הם לא רואים בכך התפתחות מסוכנת ולא קונים את ההפחדה. להפך, ההטפות יוצרות עוינות מפני שהן נתפסות כצדקנות מנותקת. זה קורה מייד בשניות הראשונות של הרצאה בנושא; הילדים נאנחים בחוסר סבלנות ומפטירים: "יאללה, יאללה, עוד פעם באתם לספר לנו כמה המסכים הופכים אותנו למתים מהלכים?!"
שיח ההפחדות גם מאפיל על יתרונות חשובים של הטכנולוגיה. כל טכנולוגיה פוגעת ביכולות מסוימות אך גם מעצימה לאין שיעור יכולות אנושיות אחרות. כך למשל הרשתות החברתיות נתנו הזדמנות חסרת תקדים לאיתור מוקדם של דיכאון ואובדנות של בני נוער, שלרוב לא משתפים את המבוגרים בחוויות שליליות.
גם אם ממש נרצה, לא נצליח למנוע מילדינו לפגוש את הטכנולוגיות החדשות. לכן, כדאי לקרוא בזהירות את כותרות ההפחדה המתפרסמות מעת לעת ולדייק בסכנות האמיתיות ברשת. דווקא מתוך אותו מחקר זעם עולה שהסיכון לדיכאון קשור להימנעות מפעילויות חיוביות ובריאות כמו פעילות גופנית ויחסים חברתיים - זאת ללא קשר לשימוש במסכים. יש לזכור שהמסכים כשלעצמם אינם האויב, אלא האופן הבלתי מבוקר שבו אנו וילדינו משתמשים בהם.
ד"ר חננאל רוזנברג הוא מרצה וחוקר תקשורת באונ' אריאל; ד"ר יעקב אופיר הוא פסיכולוג קליני וחוקר דיכאון בטכניון ובאונ' העברית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו