יומן מלחמה. סוף שבוע שני. מדינת ישראל קפאה מלכת. הוויכוחים קפאו. אסור שהרוח תקפא. היא נדרשת, עכשיו יותר מתמיד. אך לפני כן מנהיגות.
התובנה הכי חשובה שלי בדקות לפני השינה בתוך רעש אינסופי של תותחים היא האחריות שבאה עם מנהיגות. אין מנהיגות בלי שאדם מקבל אחריות. ומי שלא מקבל אחריות - אינו מנהיג.
כך הם מאות ישראלים מחוילים ואזרחים שלקחו נשק או את עצמם והגיעו להילחם בגזרת עוטף עזה. חלקם נקברו השבוע בקול דממה דקה ובקולות בכי של משפחותיהם. המספר כל כך גדול, עד שאין קשב ציבורי לגיבורים האלה.
איש לא קרא להם. הם לא היו חייבים, אבל מי שהגיע לכאן הרגיש אחראי. הוא הוביל. לפעמים את עצמו, לפעמים הוביל אחרים. הוא הנהיג. וכן, מחיר המנהיגות כבד. לפעמים קשה מנשוא, אבל אין דרך אחרת. כך המנהיגים שנמצאים בשירות המילואים. אין לי דרך אחרת לתאר אותם.
חלק עצום ממי שנמצא פה לא חייב להיות כאן. איש לא מכריח אותו לסכן את חייו למען המולדת. הם בוחרים בזה, מחויבים, רתומים, מרגישים אחריות למה שקורה. למדינה שלהם.
יש פה אחוות לוחמים מטורפת. לא דרגות ולא מקצוע באזרחות, רק תחושה של שותפות גורל. גם האזרחים הרבים שמגיעים לכאן ומסכנים את חייהם הם מנהיגים. פגשתי פה בעלי מסעדות מכל הארץ, ספרים, טבחים, נהגים. מתנדבים שבאים לחלק גרביים או להציל בעלי חיים. חקלאים שמטפלים בשדות תחת אש. אנשי זק"א. זה מטורף בעיניי היכולת שלהם לקבל אחריות, להתעקש.
רכזי קיבוצים שנחרבו ומבטיחים לי שהם חוזרים ויפריחו את המקום. זה מרגש בעיניי שיש עם כזה. כמה שנים בפוליטיקה כבר גרמו לי לחשוב שאולי העולם אחר. שאין מקום לשום דבר מלבד ציניות, ספינים וטוקבקים מכוערים. אני שונא את העולם הישן הזה, שבו המסר הוא המטרה היחידה. אין בו כלום מלבד חוסר אחריות.
אינספור פעמים אמרתי לעצמי ובקול שאני רוצה לחזור לישראל שבה יש ערבות הדדית ורצון לחברת מופת. ישראל קשוחה ונחושה שנלחמת בלי למצמץ, אבל גם יודעת להשקות שדות ולהתחייב על פריחה, על חינוך ועל עזרה לזולת. זה היה נשמע לא רציני, לא מחובר למציאות.
פתאום הכל מול עיניי: אנשים טובים, דווקא כאן במקום שבו יש מראות כל כך קשים וכאב כל כך גדול של משפחות. לא נתקלתי פה אפילו באחד שעניין אותו לקרוא לצד הפוליטי השני אויב או בוגד. לא נתקלתי פה בשנאה כלפי בני העם שלנו.
האויב כל כך ברור, וכך גם המשימה להכריע את האויב כדי שלעולם לא עוד. אנחנו לא נדרשים להקים מדינה אחרי המלחמה הזאת, אלא לשנות את המדינה ובדרך להשמיד את האויב. זה המסר היחיד שעובד פה. רק כך אפשר לסיים את המלחמה הזאת: עם עוד אנשים בבארי, בכפר עזה ובנחל עוז. חורבן מול פריחה.
מי שמחפש את האופק
זה לא הזמן, אבל מי שמחפש את האופק, ימצא אותו. המלחמה הזאת תיגמר. ועדת חקירה, מסקנות. אני מניח שהכל ייבדק. לא מעניין אותי עכשיו לכתוב מרחוק על פוליטיקה ועל איך ומה. יהיו כנראה מי שיקבלו אחריות כי הם מנהיגים, יהיו מי שיברחו ממנה. זה לא משנה.
מה שקורה עכשיו חשוב, מה שעושים ואומרים ברגעים אלה ממש. אני סומך על העם הזה, על המילואימניקים, על המתנדבים, על מה שקורה כאן. נסיים את המלחמה הזאת ונילחם כדי שישראל תהיה אחרת.
פינה טובה: החברה החרדית משתנה מול עינינו. חוץ מהעסקנים שנשארים בשלהם. המלחמה הזאת מטלטלת אותם. אני יודע שבישראל המעודכנת החרדים יצטרכו להיות חלק מנשיאה בנטל. לא כחובה אלא כי הם ירצו בכך. שירות לאומי או צבאי.
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | פתיתים של תקווה
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
חשש מחזית נוספת: בעקבות התגברות האיומים מירדן - שר הביטחון ייפגש עם ראשי המועצות
אל תצפו מההנהגה הפוליטית לשנות. זה יקרה כי הם מקבלים אחריות. ועוד בקשה לסיום: למי שקוראים, תעשו טובה ותחבקו את המשפחות השכולות. זה נדרש כל כך דווקא לאלה שבחזית. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו