אחיזת עיניים ממלכתית בחסות הנשיא

אלו ימים טובים לבני גנץ. הכוכבים מסתדרים עבורו ואלילת המזל מחייכת אליו. יו"ר המחנה הממלכתי נקלע לסיטואציה שבה אין מנהיג ראוי בגוש השמאל, והוא נהנה מההפקר, וגם מההפקרות.

את כניסתו אל החלל המנהיגותי ריפדו באדיבות לא מחוכמת הקואליציה והממשלה, שבסדרת שגיאות פטאליות תרמו לנסיקתו בסקרים. ביום טוב גנץ יכול לדמיין את הקידומת 3 במספר המנדטים ולפנטז על הדרך ללשכת ראש הממשלה. הצניחה החופשית של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד בדעת הקהל היא מבחינתו הדובדבן שבקצפת.

בלשכת גנץ מרוצים מהדרך שעברו מאז הכישלון בהקמת ממשלה תחת כחול לבן, דרך הפניית הגב בשמאל בעקבות החבירה לנתניהו בממשלה הפריטטית ועד 12 המנדטים בבחירות האחרונות. גנץ סבור שהוא ראה הכל וצלח את המשוכות הקשות, ואף את המדבר של האופוזיציה.

אך ייתכן שהשמחה מוקדמת מדי, והצ'קים שמחלקים הסקרים עלולים להתברר כחסרי כיסוי. מה גם שגנץ מהלך על קרח דק ומתנהל בזיגזג מנהיגותי רווי סתירות. את הישגיו גרף באסטרטגיה פשוטה, אך מסוכנת, של הליכה בין הטיפות; פה פיזור מסרים עמומים על אחדות ועל שאיפה להסכמה, ושם הפגנת נחישות ושליחת אזהרות מפני מלחמת אחים.

למטבע הזה יש שני צדדים: האחד מציב אותו בעמדת זינוק אופטימלית, האחר מאלץ אותו לרקוד לצלילי חליל שאין לו כל שליטה עליו: החלק הניצי במחאה, שכרגע מצהיר שיצביע עבורו, אבל מסוגל לנטוש אותו בהינד עפעף.

נושפים בעורפו

אולי תהיה זו הקמת מפלגת מחאה, אולי כניסתה של דמות רעננה למערכת ואולי שחיקה טבעית במעמדו. כך או כך, גנץ נהנה מהרגע, מי יודע מתי זה ייגמר ואם אי־פעם ישוב. בימים הוא שמח וטוב לב, מדמיין עתיד ורוד, משחרר בקצב מסחרר הצהרות והודעות לעיתונות. אך בלילות הדברים מתהפכים והחרדות צפות מחדש.

הפחד המרכזי הוא מהסכמות, כאלה שאולי ישיבו אותו לימי קישוש הקולות כדי לעבור את אחוז החסימה. במחנה הממלכתי חוששים מכל ויתור, פשרה או הבנות. אפילו הידברות על כך היא גלולת רעל מבחינתם.

שר המשפטים יריב לוין קרא השבוע לגנץ לפגישה. בתחילה יו"ר המחנה הממלכתי טען שלא פנה ללשכתו כדי לתאם פגישה. אחרי פנייה כזו הוא כבר הסביר שלא ייעתר לה כי מדובר במשחק. גם מהשיחות שכבר כן התקיימו בבית הנשיא, גנץ החליט לפרוש ללא סיבה אמיתית. כלומר, חוץ מהסיכוי להגיע להסכמות שעורר בו בעתה.

מבחינתו, התרחיש שבו הוא עומד לצד ראש הממשלה ומבשר לציבור על התקדמות לפשרה הוא חלום בלהות. הרמת אצבע בכנסת עם הקואליציה כדי להעביר חקיקה מוסכמת היא בגדר ייהרג ובל יעבור.

כשמנהיגי המחאה נושפים בעורפו, גנץ נוהג בעמימות, מדבר גבוהה־גבוהה על שלמות העם ושולף שוב את המושג הערטילאי "ממלכתיות".

גנץ גם לא מצא זמן לגנות את ההתבטאויות האלימות ואת הקריאות למרי אזרחי של אהוד ברק ושותפיו. בכך הוא משמש הזרוע הארוכה של פוליטיקאי הרחוק אלפי שנות אור מכל שמץ של ממלכתיות או מתינות.

מאותה הסיבה גנץ שותק לנוכח אזהרות על מלחמת אחים מצד דן חלוץ, או גידופים מצד אלופים במילואים כמו עמוס מלכא. השותפות הלא מוצהרת עם חבורת חלוץ, ברק וגנרלים אחרים שעושים שימוש נלוז בדרגות, היא שגורמת לגנץ להסתפק בהצהרות חלביות גם בעניין הסרבנות.

רק השבוע עמירם לוין השווה את צה"ל למעשה לצבא הנאצי. מצד גנץ לא נשמע דבר. גם קובי ריכטר השמיע דברי בלע כשקרא למלחמה שתסיר את "הנגע הזה". הוא אף ייחל לכך שהכלכלה תקרוס ושמצביעי הימין ינטשו את נבחריהם. למעשה, הוא מקווה שהציבור ירעב, אך גם דברים אלה לא זכו לתגובה מאנשי הממלכתיות.

לא מדובר רק בגורמים חיצוניים. גדעון סער, שותפו הבכיר של גנץ, כינה השבוע את אנשי הליכוד "סמרטוטים". על רקע זה, יו"ר המחנה הממלכתי מקווה להמשיך להתנועע על המטוטלת הפוליטית למראית עין. בפועל, האסטרטגיה שלו היא בריחה מכל בשורה של הסכמה. קשה לומר שמדובר בהתנהלות חסרת ביסוס, והיא בוודאי לא חסרת גיבוי.

כיפת ברזל נשיאותית

את המטרייה והחיפוי למעשיו שואב גנץ מנשיא המדינה יצחק הרצוג. כבוד הנשיא כשל באופן מוחלט בהשגת היעדים שהציב לעצמו מול הציבור. אחדות אין, שיחות בית הנשיא קרסו עוד בטרם התחילו, וכוח הכבידה הנשיאותי ששווק כדבק לפשרה - התגלה כבדיה.

מתווה העם המוטה, החד־צדדי והמנותק שהציג הרצוג, גרם לאובדן אמון מצד תומכי הרפורמה. ההבטחה להטיל את האשם על מי שיפוצץ את הדיאלוג להסכמה לא כובדה, גם לאחר הכרזת האופוזיציה.

במובן זה, גנץ לא צריך לנוס מכל רמז להסכמה. מעל ראשו נפרסה כיפת ברזל נשיאותית. כזו שמעניקה לו ולשותפיו את החופש מפשרה, או אפילו מהצורך להציג מראית עין של כוונה לשינוי, ולו הקל ביותר.

הרצוג מחשב את צעדיו במבט עתידי. גם הוא נתון להשפעת המחאה. בירושלים הוא מציג מאמצי פיוס, אך אל ביתו בתל אביב מגיע רעש ההפגנות, שמשתק אותו ושמונע ממנו להפוך באמת לנשיא של כולם

מוחות קונספירטיביים במערכת הפוליטית מספרים שיחסי הגומלין בין בית הנשיא ללשכת גנץ אינם תוצאה של יש מאין, אלא תולדה של תיאום עקיף ואולי אף יותר מכך בין הנשיא הנוכחי לשר הביטחון לשעבר. ההתנהלות בשטח תומכת בכך שלשניים יש אסטרטגיה משותפת, תפיסה משותפת ופחד משותף מהסכמה. על כן הם מנסים להימלט ממנה בכל דרך.

הרצוג מחשב את צעדיו במבט עתידי. גם הוא נתון להשפעת המחאה. ייתכן שהוא גם שותף ברמה מסוימת של ברק, פטרונו לשעבר שמינה אותו בתחילת שנות האלפיים למזכיר הממשלה. הרי בירושלים הוא מציג מאמצי פיוס ופשרה, אך אל ביתו בתל אביב מגיע רעש ההפגנות, שמשתק אותו. וגם אם הוא מנסה להצטייר כנשיא של כולם, הרצוג מתקשה לגנות את ההשתלחות של חברי המיליה הגנרלי־טייקוני בחצי מהעם. הפחד הזה מהסכמה יוצר את אחיזת העיניים של ציר גנץ־הרצוג, החוסמת פשרה במילים רכות. אף אחת מהן היא לא ממלכתיות.

במציאות הפוליטית הנוכחית השעון מתקתק לאחור. תקופת ההמתנה הנוכחית לחידוש הפעילות בכנסת דורשת אומץ ונכונות לנסות לפחות להגיע לפשרה, כזו שתמנע את חידוש הקרבות.גנץ והרצוג בוחרים עד עכשיו בפחד מפשרה, ומעדיפים הליכה כל הדרך לאסון.