כמה סימבולי היה להיחשף לדרמה שהתחוללה השבוע סביב מה שמכונה "גבעת השקד" בירושלים. בסיפור הזה טמון מיקרוקוסמוס של כל מה שמתחולל אצלנו בשנים האחרונות - בפוליטיקה, בהתיישבות ובעולם הכזב. גבעת השקד הוא שמה של תוכנית בנייה על קרקע הנמצאת ממש מעבר לאצטדיון טדי, בדרום עיר הבירה שלנו. אלא שהמקום נמצא פסיעה מעבר למה שהיה פעם הקו הירוק, ולכן נמנעה בו הבנייה עד השבוע, כאשר לראשונה - בלחץ בלתי מתפשר של שרת הפנים איילת שקד - אישרה הוועדה המחוזית את התוכניות. בקרוב תוקם שם שכונה יהודית ובה 700 יחידות דיור.
בנימין נתניהו הוא האיש האחראי לטרפוד הבנייה במקום עד היום, אחרי שב־1995, יחד עם המפלגות הערביות, הצביע נגד תוכנית הפקעה רחבת היקף שיזמה דווקא ממשלת רבין. מילא ההצבעה הפוליטית של אז, הבעיה היא שמ־1996 ועד שעזב את לשכת ראש הממשלה, נתניהו הוא האיש שנכנע ללחץ אמריקני ומנע קידום בנייה במקום האסטרטגי הזה.
האמריקנים השתוללו באחרונה בניסיון למנוע מאיילת שקד לעשות את המובן מאליו, בהתאם לחוק ולריבונות הישראלית. השגריר האמריקני הפעיל לחצים ישירים על שקד, ראש הממשלה יאיר לפיד זימן אותה וניסה למנוע את אישור התוכנית. אבל בניגוד להצלחה אצל נתניהו, אצל שקד לא הלך להם. בדיוק כפי שהאמריקנים נכשלו בחזית אישור יחידות הבנייה במועצת התכנון האחרונה ביו"ש. גם אז היתה זו שקד שאיימה לפרק את הממשלה אם האישור לא יינתן.
הסיבה ללחץ האמריקני והאירופי היא הכוונה לחבר את פאתי אצטדיון טדי למדינה פלשתינית שהם דוחפים להקים. את השטח הזה, שנמצא בקצה הצפוני של שכונת בית צפאפה, הם רוצים לחבר לרצף טריטוריאלי ערבי מבית ג'אלה, בואכה הר הבית ועד רמאללה.
"מנהיג הימין" החזק, נתניהו, שיתף פעולה והותיר את האופציה לחלוקת ירושלים על השולחן. מאותה סיבה הוא גם מנע בנייה בשכונת גבעת המטוס, שלא רחוקה מגבעת השקד. בגבעת המטוס הוא הבטיח לקנצלרית הגרמנייה אנגלה מרקל לא לבנות, אף שמדובר בשטח קריטי לעיר הבירה. שטח שעבר את כל אישורי התכנון ונעצר בפקודת נתניהו במשך קרוב ל־10 שנים. רק יומיים לפני הבחירות השלישיות, מתוך מצוקה, שוכנע ביבי שאולי גבעת המטוס תספק לו שני מנדטים קריטיים, ואז שחרר את המכרזים לבנייה. אבל גם המצוקה ההיא לא מנעה ממנו להמשיך לטרפד את בניית השכונה היהודית בעטרות. שם, בצפון הבירה, מצויות קרקעות שבבעלות יהודית עוד מלפני 1948.
אבל גם לגבי עטרות, ביבי ושר הפנים יקיר אוסלו שלו, אריה דרעי, מנעו את כינוס ועדות התכנון, כדי לאפשר הקמת בירה פלשתינית בירושלים. במסגרת תוכנית טראמפ שאותה קידם נתניהו, עטרות היתה אמורה לעבור לידיים פלשתיניות, כדי להקים אזור תיירות ומסחר של המדינה הפלשתינית.
ציוץ של מנצחים
רק כדי להמחיש לנו עד כמה פרשת שקד, גבעת השקד, מגלמת את הסיפור הישראלי כולו, בא מקורבו של נתניהו ושכני לעיתון יעקב ברדוגו, וצייץ לפני כשלושה שבועות כך: "שקד מפקירה את שכונת גבעת השקד בלב ירושלים; שקד יחצנית בימין, וליבה ומעשיה בשמאל. גבעת השקד היא תוכנית של מאות יחידות דיור לזוגות צעירים ליד אצטדיון טדי, והשרה שקד מונעת את קידום התוכנית".
אלא שבפועל יודע כל מי שמצוי במערכת הפוליטית כי דווקא שקד היא שמקדמת את הבנייה בגבעה שמזכירה את שמה. כך גם ידוע מה הרקורד של נתניהו בנוגע לפרויקט הזה עצמו, כמו גם ליתר השכונות בירושלים. ידוע היטב מי הוא באמת, כמאמר המשורר - היחצן בימין, שליבו ומעשיו בשמאל.
עם אישור הוועדה המחוזית השבוע, השיבה איילת שקד לברדוגו ציוץ אלגנטי של מנצחים, אבל משום מה זה לא עוזר לה בסקרים. העובדות מעולם לא הפריעו לנתניהו לשווק אוקיינוס של שקרים, והסקרים עדיין משקפים את השפעת מסע השקר המוצלח כל כך, שמסתיר מרוב הציבור את העובדות הפשוטות.
והעובדות ניכרות בגבעת השקד, בקידום תוכנית עטרות, במניעת הקמת קונסוליה אמריקנית במזרח ירושלים, בבנייה ביו"ש, בנגב. על פי ביצועיה, המפלגה של איילת שקד אמורה היתה לעמוד היום על לפחות 14 מנדטים - הקולות של ימינה ותקווה חדשה ביחד. למעשה, היה עליה לנגוס עמוקות גם בליכוד ובמפלגת סמוטריץ'־בן גביר. אבל מכונת הכזב מטרפדת את זה, לעת עתה.
איילת שקד היא האחראית המרכזית לכך שממשלת הניגודים הנוכחית, בהשתתפות מרצ ורע"מ, עשתה בתחום ההתיישבות והמשילות יותר מכל ממשלות נתניהו - גבעת השקד כמשל. אבל קשה מאוד לבקוע את מסך הכזב שירד על הארץ. מעניין אם האמת תנצח עד ל־1 בנובמבר.
עולם הפוך
איזה עולם הפוך - היועצת המשפטית לממשלה מנסה לבצע את מה שאנשי נתניהו מטיפים לו בקול גדול - להיות חותמת גומי של ראשי הממשלה. ואילו אבירי הדמוקרטיה, לפיד וגנץ, מובילים מהלך אנטי־דמוקרטי מובהק של תקיעת מסמר בלי ראש לשמונה שנים: למנות שופט שמזוהה עם השמאל הקיצוני, מני מזוז, כדי שיחליט על טוהר המינויים הבכירים בעידן הבא. וכל זה במסגרת ממשלת מעבר, שעל פי פסיקת בג"ץ אסור לה לקבוע עובדות בלתי הפיכות, שניתן להימנע מהן.
והנה בא דווקא בג"ץ - זה שנתניהו, סמוטריץ' והגרופיס שלהם שורפים בהבל פה פעמיים ביום, זה שלפיד וגנץ מקדשים בוקר וערב - ודווקא הוא מביע חוסר נחת מהמינוי הקבוע של מזוז, מי שהיה עצמם ובשרם עד לאחרונה. ואם לא די בכך, היועצת המשפטית הנאמנה לפוליטיקאים שמינו אותה, גלי בהרב־מיארה, מסרבת לקבל את העמדה ההגיונית כל כך של שופטי בג"ץ וחוטפת צו על תנאי.
אחרי שמנערים את הראש ומבינים עד כמה הפרשה הזו מנתצת את הקלישאות שבהן מאכילים אותנו, משני הכיוונים, כדאי לרשום לעצמנו נקודה חשובה אחת: הנה לנו הוכחה לחשיבות הדרמטית של גיוון במינויים בבית המשפט העליון ובצמרת השירות הציבורי. כי הפוליטיקאים משחקים תמיד משחקים מלוכלכים, וקריטי לוודא שצמרת העליון והפרקליטות לא תיקח בהם חלק.
ביום רביעי ישב בראש ההרכב השופט נעם סולברג, אחד השופטים הטובים ביותר בעליון בדור האחרון, שמוביל את האנטיתזה להפיכה השיפוטית של אהרן ברק. לצידו ישבה יעל וילנר, שמונתה על ידי איילת שקד כשרת משפטים, במסגרת המהפכה החלקית ששקד הספיקה לעשות. אבל היתה שותפה להחלטה גם רות רונן, מי שמונתה רק לאחרונה, לכאורה על כיסא השמאלנית המובהקת. אלא שרונן נודעה עוד בבית המשפט המחוזי בתל אביב כשופטת מצטיינת, וזה כל מה שאנחנו צריכים. שופטים ישרים ולא מוטים בירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו