אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה אחריהם בדרום ובצפון הותירו מאות יתומים, שיזכו להכיר את אבותיהם רק דרך תמונות, סרטונים וסיפורים.

חלקם היו ילדים קטנים, אחרים ממש תינוקות, והיו גם כאלה שנולדו רק אחרי שהאב נפל בקרב. כדי שהזיכרון לא ילך לאיבוד, חברי צוות נחשון בסניף בני עקיבא בנווה דניאל שבגוש עציון יצרו אלבומי זיכרון מיוחדים, שהוענקו לאלמנה ולבני המשפחה כדי שיהוו זיכרון לילד מהאב הגיבור שנפל. הם כוללים תמונות של האב מכל השנים, וכן מספרי טלפון של קרובי משפחה ושל חברים ליצירת קשר בבוא העת.

החניכים התחלקו לצוותים ויצרו קשר עם משפחות של חללים, שהותירו אחריהם יתומים בחודשים ובשנים הראשונים לחייהם. לאחר הסכמת המשפחה, הם פנו לעשרות חברים ובני משפחה של הנופלים והחלו לשמוע וללקט פיסות זיכרון - סיפורים, תמונות ועוד. לאחר עבודה של חודשים כבר יצאו לאור כמה אלבומי זיכרון, והם הוענקו במפגש מרגש למשפחות. כל משפחה קיבלה כמה אלבומים.

"חברי צוות נחשון מסניף נווה דניאל הביטו קדימה, והבינו שהדור הבא חייב לזכור את הגיבורים שנפלו למען הארץ הזאת", מספר מזכ"ל בני עקיבא, יגאל קליין. "אין באלבומים האלה כדי לנחם, אך זו דוגמה לחיבור הבין־דורי של דורות הגיבורים לדור הבא. זו עוד נקודת אור בנצח של עם ישראל ומורשתו".

הללי שיר סיון (16) מצוות נחשון היא האחראית על עריכת החומרים, העבודה על האלבומים ועיצובם. "העבודה על האלבומים היתה מאוד אינטנסיבית", היא מספרת, "גם מבחינה נפשית וגם מבחינה טכנית. טכנית, כי חלק התקשו לכתוב זיכרונות זמן קצר כל כך לאחר הנפילה. זה היה טרי. זה דרש הרבה התעסקות וליווי. בסוף אנשים כן שיתפו פעולה, וכתבו מכתבים וסיפורים עבור הילדים הקטנים.

"זה קשה לקרוא ולערוך כל כך הרבה סיפורים על אנשים מדהימים ומעוררי השראה ולהצטער שהלכו מהעולם. התגובות של המשפחות הפתיעו אותי ממש. לא חשבתי שהן יעריכו את זה וישמחו בממדים האלה. רק אז הבנתי איזה פרויקט משמעותי יצרנו, ואני שמחה על הזכות הזאת".

רב־סרן מרדכי (מוטי) שמיר

"שומרת עותקים לילדים"

"בעיניי האלבום הוא אחד הדברים הכי חזקים שיש עבור לביא, שהיה בן 4 וחצי כשמוטי נהרג, ועבור אורי, שנולדה ארבעה חודשים לאחר מכן. אני שומרת להם עותקים, כדי שכשהם יגדלו יהיו להם אלבומים כאלה בבית", אומרת רויטל שמיר, אשתו של קצין גולני מוטי שמיר (29) שנפל בקרב ב־7 באוקטובר והותיר אחריו שני ילדים - שאחת מהן לא זכה להכיר. "נעתרתי לזה מייד. יש שם מחשבה מדהימה, כי עד כמה שלביא זוכר עכשיו - הזיכרונות עלולים ללכת לאיבוד".

ספר הזיכרונות פתח פתח למשהו יותר גדול. "יש שם הרבה סיפורי חיים. כשקיבלתי את העותק הראשון של הספר, מעבר לזה שזה היה מאוד מרגש, עברה בי המחשבה שחבל שאין לי עוד מלא סיפורים. גם אנשים שראו את הספר הרגישו פספוס שלא לקחו בו חלק, ועכשיו אנחנו והחניכים של בני עקיבא עובדים על מהדורה שנייה, שבה נוסיף עוד סיפורים מעוד הרבה בני משפחה וחברים. זה מחמם את הלב שצעירים שלא הכירו את מוטי זכו להכיר אותו דרך המכתבים, הסיפורים והתמונות ולהפיץ את זה הלאה. זה משהו שנשאר איתם גם אחרי העבודה על האלבום, ועל זה אנחנו מכירים תודה".

בשמחת תורה מוטי היה בביתו בחוות יאיר שבשומרון. כששמע שהחלה מתקפה בגבול רצועת עזה, המקום שבו מוצבים שני גדודים של החטיבה החומה - הוא לקח את אקדחו האישי ונסע דרומה. בדרך הוא הקים צוות מאולתר, והחל להילחם במחבלים. הוא הגיע לקיבוץ רעים, שם נפצע, המשיך להילחם ונפצע בשנית, נסוג לאחור במטרה לפנות פצועים - ואז נורה ונפל.

מי שהובילו את אלבומו של מוטי הם נעמי תורג'מן וישי וסרטיל, תלמידי כיתה י"ב ורכזי צוות נחשון בסניף בני עקיבא בנווה דניאל שבגוש עציון. השניים נפגשו עם רויטל, וליקטו את הסיפורים ואת הזיכרונות מהוריו, מבני המשפחה, מהחברים ומהמכרים.

"הסיפור נגע בי מאוד, כי אני אחיינית שכולה", מספרת נעמי. "דוד שלי, אביתר משה תורג'מן, נפל בצוק איתן כשהייתי בת 7. זה התחבר לסיפור המשפחתי שלי, כי אני יודעת כמה ההנצחה חשובה למשפחות. בעבודה על האלבום שלחו לנו תמונות של מוטי עם המשפחה, ובחלקן זה היה קולאז' שנעשה לאחר מותו, עם בתו שנולדה אחרי שנפל. זה עשה לי צמרמורת. זה מרגש לדעת שזו המזכרת שאנחנו משאירים, ואני בטוחה שהילדים שלו יעריכו את זה בעתיד".

סרן אורי מרדכי שני

"עשה הכל בשמחה"

סרן אורי מרדכי שני (22) מקריית ארבע, מפקד מחלקה בגדוד 51 בחטיבת גולני, זכה לבלות ארבעה חודשים קסומים עם בנו הבכור, רועי. הוא עשה זאת כשהוא קצין צעיר בשירות סדיר. "זאת היתה תקופה מאתגרת", מספר אביו של אורי, יהושע שני.

"רועי נולד כשאורי היה קצין, מפקד מחלקה. הוא אמר לאשתו, מרים, 'יש לנו את רועי, אבל החיילים במחלקה גם הם ילדים שלי'. היה מדהים לראות את האבהות שלו, גם אם היתה קצרה. כשהיה חוזר בסופי השבוע הוא היה צמוד אליו, משחק איתו, מטפל בו.

"אורי נהרג כשרועי היה בן ארבעה חודשים. מאז עברה שנה, שבה הוא גדל וצמח - ובימים אלה הוא התחיל ללכת. הוא מתחיל לקרוא 'אבא' כשהוא רואה את התמונות של אורי. זו הנחמה שלנו לראות את רועי מתפתח ומתחיל לצעוד. הוא דומה לו בצורה מדהימה, ילד שמח. אנחנו נעשה הכל כדי שיגדל על המורשת ועל הערכים של אביו הגיבור".

אורי נפל בשבת השחורה בקרב על מוצב כיסופים. לפנות בוקר, עוד לפני שהחלה המתקפה, הוא יצא עם חייליו לכוננות שגרתית. בשעה 6:00 בבוקר החל ירי וקרב מול מחבלים, ואחרי תשע שעות שבהן הרגו מחבלים רבים - הוא הצליח לחזור עם חייליו לבסיס כדי להתחמש מחדש. כשהצוות יצא לפעולה חדשה החל מטח פצמ"רים, שממנו הוא נהרג במקום.

"אורי היה בן הזקונים שלנו. מאז שהיה קטן הוא בלט מאוד. הוא היה מנהיג מלידה, בעל חוש הומור. כל דבר שעשה הוא עשה בשמחה, במאור פנים ובהצטיינות. בסוף התיכון הוא כבר החליט שהוא רוצה קריירה צבאית, להשקיע את חייו למען ביטחון ישראל. אחרי שנפל, מרים מצאה קלסר של הגיגים שכתב, ואז באמת נחשפנו למחשבות שהיו לו, וכמה היה לו חשוב לקחת חלק".

לאחר מותו של אורי החלה העבודה על האלבום עבור רועי: "התרשמנו שבני נוער לוקחים על עצמם כזה דבר, ואנחנו שמחים שיהיה ספר שיביא את דמותו המיוחדת".

רס"ל (מיל') שי אוריאל פיזם

"הוא היה כמו אח גדול"

"אני חושבת על ירדן־אורי, האחיינית שלי, ואני לא באמת יודעת לאן החיים יתגלגלו במהלך השנים. איפה אני או היא נהיה, באיזה אופן היא תכיר את אבא שלה ומה תדע עליו", אומרת אדוה פיזם, אחותו של רס"ל (מיל') שי אוריאל פיזם (23) מקיבוץ עין הנצי"ב, מפקד טנק בגדוד 9, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה באמצע דצמבר האחרון. שלושה שבועות לפני שנפל נולדה בתו הבכורה, וזכתה לשם ירדן־אורי.

"תמיד יש במשפחות שכולות הפחד שלא יזכרו את האדם שנפל. לא כי רוצים לשכוח, אלא בגלל המוח האנושי, ככל שהזמן עובר דברים נשכחים. כמו כן, להכיר אדם רק מסיפורים ששמעת עליו זה אתגר גדול, ולכן האלבום נותן לנו הזדמנות להעמיק במכתבים ובתמונות - חומרים שנאספו כשהרגשות עדיין טריים". לדבריה, קבלת האלבום היתה מרגשת במיוחד: "כל כך הרבה אנשים שאוהבים את שי לקחו בו חלק. הרגשתי שאפשר להמשיך בסיפורים בלי סוף. זה דבר שמאוד מרחיב את הלב".

לאחיה הבכור, מספרת אדוה, היתה היכולת לדבר עם כל אדם ואדם. "שי היה אדם מיוחד. הוא האח הבכור מבין ארבעה, ותפקד כאח בכור בכל המובנים. אפשר היה להתייעץ איתו על הכל - היתה לו תרבות שיח יוצאת דופן, הוא הקשיב לצד השני והיתה לו גם היכולת לדבר עם כל אחד בשפתו. היה בו מנעד, רצינות לצד ציניות, יחד עם אהבה גדולה למסורת ולמדינת ישראל".

כמו אמו, כרמית, שהיא מורה, גם שי היה איש חינוך ועבד כמדריך בישיבת הר עציון לצעירים באלון שבות. בישיבת הר עציון של הבוגרים הוא היה עוזר רב של אחת הכיתות.

אורי מרנס (17), חניך בצוות נחשון של בני עקיבא ותלמיד הישיבה, הוא זה שריכז את האלבום. "שי היה מדריך בפנימייה שבה אני לומד, ישיבת הר עציון לצעירים. הוא היה המדריך שלי, והיינו פותחים איתו את היום מדי בוקר. הוא היה מעין אח גדול, וזכיתי להכיר אותו באופן אישי. במשך שנה וחצי היה לי איתו קשר חזק, ונחשפתי לצדדים שונים בחייו.

"אחרי מותו, רציתי להיחשף לעוד נקודות בחייו, לחיים שהוא חי לפני שהגיע לישיבה. מטרת־העל של האלבום היא לספר לילדה שלו, ירדן־אורי, מי היה אבא שלה. באופן אישי, זה ממש ריגש אותי שהבאנו למשפחה את האלבום".