מעל תקרת הזכוכית: על ניהול, משפחה והסיפוק שבדרך לצמרת בשנה המאתגרת בתולדות המדינה

ארבע נשים, מנכ"ליות. בפאנל מיוחד לרגל יום האישה הבינלאומי שוחחנו עם ארבע מנהיגות שלא רק שברו את תקרת הזכוכית, אלא גם בנו קומה חדשה מעליה. דיברנו על המחיר האישי שגובה תפקיד ניהולי בכיר, על האתגרים הייחודים של נשים בעמדות מפתח משפיעות, על הרגעים המכוננים בדרך לצמרת ועל השאלה שמופנית תמיד רק לנשים - "איך את משלבת?". נוסף על כך, דיברנו על הפערים המטרידים במינוי נשים לתפקידים ניהוליים במגזר הציבורי והפרטי.

מעבר לסטטיסטיקה, למדנו על מנהיגות שמנווטות בין עולמות, ומובילות מערכות מורכבות בתחומן, בתקופה הקשה ביותר שידעה המדינה בעשורים האחרונים.בפאנל השתתפו ארבע נשים מעוררות השראה:

ד"ר לנה קורן־פלדמן, מנהלת בית החולים בילינסון מקבוצת כללית; עינבל משש, מנכ"לית שירות התעסוקה ולפני כן מנכ"לית משרד התקשורת; מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך; וקרן פטל, מנכ"לית המועצה האזורית מרום הגליל.

נלחמות על המשרות

פסק דין תקדימי שנתן בג"ץ לאחרונה קבע כי הממשלה מפירה את החוק כשהיא אינה ממנה מנכ"ליות למשרדי הממשלה, וכי עליה לנקוט פעולות אקטיביות כדי להבטיח ייצוג נשי גם כשמדובר במשרות אמון.

פסיקה חשובה זו מגיעה בתקופה שבה מתוך 32 משרדי ממשלה אין אף מינוי של מנכ"לית קבועה.

"אלה הנתונים, ואין לי אלא להצטער עליהם", מוסיפה עינבל משש. "בית המשפט אמר את הברור מאליו - יש חובת ייצוג הולם בתפקידים בכירים, ומה שחשוב הוא שגם משרות אמון כפופות לכללי החוק הרגילים ויש לקדם נשים ולהראות באופן אקטיבי בחינה אמיתית של נשים, וזה יהיה נתון לביקורת אפקטיבית. החלטת בית המשפט היא צודקת ונכונה".

"זה מאוד מצער שבשנת 2025 צריכה להיות החלטת בג"ץ על משרות אמון, כי זה לא היה מובן מאליו", אמרה ד"ר קורן־פלדמן.

מיכל כהן הביעה אכזבה מהמצב הנוכחי: "לצערי אנחנו בסיטואציה שיש הרבה החלטות, כולל חוק העדפה מתקנת. והממשלה? סליחה על הביטוי, אבל נראה שהיא מצפצפת על זה. זה חסר תקדים שאין מנכ"ליות של משרדים. בתקופה שהייתי מנכ"לית משרד החינוך היינו שבע מנכ"ליות. אני חושבת שנגמר העידן שאנחנו צריכות להילחם על המקום שלנו".

נוסף על כך, היא הדגישה את חשיבות הגיוון בקבלת החלטות: "ברמה הניהולית לא השכילו להבין שהניהול הנשי הוא הרבה יותר פתוח, מאפשר מגוון דעות, ומביא משהו אחר וקול אחר לשולחן. עדיין אנחנו מדינה שמסתכלת על מקבלי ההחלטות ורואה רק גברים. אולי בגלל זה אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים כיום".קרן פטל מדגישה כי לא מדובר רק בחובה בחוק – "זו זכות של החברה שלנו שנשים תשתתפנה באופן טוב ומשמעותי".

אך למרות התמונה המדאיגה, משש מדגישה כי נעשתה כברת דרך משמעותית בייצוג הולם. "כשמסתכלים על שיעור הנשים בתעסוקה, הוא גבוה מאוד - 73%". עם זאת, היא מציינת כי בחברה הערבית שיעור התעסוקה של נשים עומד על 46% בלבד.

"האתגר שלנו במשרד התעסוקה הוא בעיקר שילוב נשים ערביות בשוק העבודה. עלייה בשיעור השילוב תתרום להעלאת הצמיחה באופן משמעותי. צריך לזכור תמיד כי מדינה שהיא מגוונת גם בדעות ובנושא המגדרי היא מדינה חזקה ויציבה יותר, גם חברתית וגם כלכלית".

על הפערים בשכר

פערי השכר המגדריים נותרים אתגר משמעותי, גם בתחומים שבהם יש כבר ייצוג שוויוני יחסית. ד"ר קורן־פלדמן מציינת כי מערכת הבריאות יוצאת דופן בנוף הישראלי, עם שוויון מספרי ואף רוב נשי בין הרופאים והסטודנטים לרפואה.

"מערכת הבריאות יודעת למדוד אנשים במדדים מאוד אובייקטיביים. אתה צריך להיות מאוד טוב במה שאתה עושה, לנתח מצוין, להיות רופא טוב, ונשים באמת משתלבות". ועדיין, גם במערכת מתקדמת זו היא מתקשה להסביר את פערי השכר שנותרו: "זה משהו שאני לא יודעת להסביר אותו באמת אף פעם. זה לא צריך להיות ככה".

סוגיה נוספת שעלתה בשיחה היא הציפייה החברתית הכפולה מנשים בתפקידים בכירים. "אני שומרת על כל התפקידים האימהיים שלי מבחירה ומרצון", אומרת מיכל כהן, "אבל האם בראיונות לתפקידים בכירים תשמעי ששואלים גבר איך הוא מתכוון לשלב בין הקריירה וחיי המשפחה?"

כמו כן, כהן מציגה פרדוקס במערכת החינוך: "המערכת כולה נשית, עם 92% מורות, ובגלל זה היא סובלת בין השאר ממעמד נמוך. נדמה לי שאם היו יותר גברים זה היה נראה אחרת".

היא מדגישה את הפרדוקס: למרות הרוב הנשי המוחלט בהוראה, בחינת עמדות הניהול מגלה תמונה שונה. פטל מדגישה כי בסוגיית השכר והתנאים יש "פערים בלתי נסבלים", ושרבות מהנשים חוות קושי בדרישת שכר ראוי.

"אני רואה שלגברים אין בלבול בדבר הזה, הם יודעים מה רוצים ומה מקבלים. אני יכולה להעיד על עצמי שהמקום הזה עדיין נמצא בדיאלוג פנימי של חוסר נוחות". אך הפערים בשכר הם רק חלק מהבעיה, כפי שמבהירה משש.

היא מצביעה על מעגל קסמים בעייתי: בהיעדר מספיק נשים בעמדות מפתח אין מספיק מודלים לחיקוי עבור הדור הבא של נשים מנהיגות, מה שמקטין עוד יותר את מאגר המועמדות. "זה גורם לפחות ופחות נשים להיכנס למגרש מקבלי ההחלטות", היא אומרת, "וזו תופעה שבולטת במיוחד בשירות הציבורי".

ראשונות גם במלחמה

משש גם מצביעה על ממצאים מטרידים מסקר שערך שירות התעסוקה, המראה כי בזמני משבר - כמו בקורונה או במלחמה - נשים הן הראשונות לשלם את המחיר התעסוקתי.

אם כנשות מילואימניקים שנדרשות לעזוב את עבודתן כדי לטפל במשפחה, ואם כמי שנשארות בבית כשבן הזוג מגויס, המציאות מראה שללא מדיניות תומכת וחלוקה שוויונית יותר של אחריות משפחתית, הנטל ממשיך ליפול באופן לא פרופורציונלי על כתפיהן של נשים.

אתגרי המלחמה פגשו כל אחת מהמנכ"ליות: משש החלה את 2024 כראש מנהל עובדים זרים ברשות האוכלוסין והתמודדה עם סוגיית חטיפת העובדים התאילנדים והמחסור שנוצר במשק בידיים עובדות.

לאחר מכן עברה לכהן כמנכ"לית משרד התקשורת ושם התמודדה עם איום תרחיש העלטה. לאחר מכן, בנובמבר 2024, מונתה למנכ"לית שירות התעסוקה - כל זאת כאשר בעלה ובנה משרתים במילואים בצפון ובדרום והיא עצמה מתגוררת באשקלון, אזור שספג טילים רבים.

קורן־פלדמן נדרשה לתת מענה מיידי בביה"ח בילינסון לאירוע חסר תקדים: "ב־7 באוקטובר, מהיום הראשון, בית החולים קלט כמויות של פצועים. במלחמה הזו יודעים להציל פצועים שאולי במלחמות קודמות לא הצליחו להציל אותם. אחר כך קלטנו גם את החטופים שחזרו".

במרום הגליל פטל התמודדה עם המציאות של קו העימות: "המלחמה הרשמית הסתיימה אצלנו רק לפני יומיים, כשהפכנו לאזור ירוק. ראינו נשים אורזות את בתיהן, עוברות לחדר במלון למשך שנה עם כל המשפחה, ונלחמות לא רק על השפיות שלהן אלא על הזוגיות, על ההורות, על המשפחה - ולא רק עושות את זה, אלא גם מסתכלות סביב, פועלות למען קשישים ודואגות למי שפחות יכולים להסתדר לבד".

כהן נדרשה לשמור על תפקודה של קרן רש"י בזמן שהארגון נקרע בין המחויבות למשימה החברתית לבין המציאות האישית של העובדים: "ב־8 באוקטובר ירדנו לשטח ולא חיכינו לאף אחד, אך 40% מהעובדים שלנו היו מגויסים והנשים היו צריכות להישאר בבית. כשהמשכתי לומר 'הארגון צריך לעבוד כי צריכים אותנו', התשובה היתה: 'מה, את לא אמא? את לא מבינה שהן צריכות להישאר בבית עם הילדים?'"

על המחירים האישיים

אך למרות האתגרים, מהשיחה עם המנכ"ליות עולה תחושה של אופטימיות זהירה.

משש מאמינה בכוחן של נשים להשפיע ולשנות את המציאות: "תאמיני בעצמך, תעזי, תדעי לאן את רוצה להגיע ותעשי את כל הפעולות הנדרשות כדי לצמוח קדימה".

הן לא מתעלמות מהמחירים האישיים שגבתה מהן הדרך. כך, למשל, קורן־פלדמן משתפת בכנות: "אף אחד פה לא הגיע לאן שהגיע בלי הרבה עבודה קשה ובלי הקרבה. אני חושבת שהילדים שלי, שהפסדתי איתם הרבה שעות מהחיים, בסוף מסתכלים עלי והם מאוד גאים. זה ערך שהם לוקחים איתם הלאה".

בסיום השיחה ברור לכולנו שהמצב רחוק מלהיות אידיאלי. הנתונים מדברים בעד עצמם: אין כיום מנכ"ליות קבועות המכהנות במשרדי ממשלה, פערי השכר עדיין עקשניים, ומסלולי קידום עדיין רצופים במכשולים עבור נשים.

אבל מהשיחה עם ארבע המנהיגות המרשימות הללו עולה רוח אופטימית. כי הן לא רק מנהלות בהווה, אלא גם סוללות דרך לעתיד - ולא רק עבור נשים, אלא עבור חברה ישראלית חזקה, מגוונת ומאוזנת יותר.