פרידה מיעקב טרנר: טייס הרנסנס ומחנך בנשמתו

יעקב טרנר, שהלך היום לעולמו בגיל 89, היה איש חד-פעמי. תראו לי עוד מישהו שהיה גם טייס קרב מהולל, שהגיע לדרגת תת-אלוף בחיל האוויר,  גם מפכ"ל המשטרה וגם ראש עיר גדולה – באר שבע. רוחב היריעה של התפקידים שמילא מזכה אותו בקלות בתואר איש רנסנס: איש אשכולות, אדם חכם ורב כישרונות, הבקי בתחומים רבים ושונים.

לצד תפקידיו המגוונים, שאת כולם מילא בכישרון, באהבה ובאנושיות בלתי רגילים, ושבכולם הגיע לפסגה, הוא היה מחנך, שראה בחינוך הדורות הבאים את אחת ממשימותיו המרכזיות.

טרנר היה אוהב תרבות מסור, שהבין וצרך מוסיקה וספרות כל ימיו. הוא ידע לצטט בעל פה קטעי שירה ופרוזה שאהב ודאג לשלב אותם לעתים קרובות בדברים שנשא. היה לו גם כישרון כתיבה בלתי-רגיל, מתובל בהומור דק, והוא הביא אותו לידי ביטוי לעתים קרובות בביטאון חיל האוויר. 

בזכות ביטאון חיל האוויר זכיתי לקרוא לטרנר "המפקד". בתפקידו האחרון בחיל הוא היה ראש להק כוח אדם, והביטאון היה תחת פיקודו. אני שירתי אז כעורך הביטאון, וטרנר היה זה שהעניק לי את דרגת הרב-סרן. המגעים בינינו היו תכופים מעצם התפקיד, אך גם בשל ניסיונו הרב והבנתו ב"כתיבה חיל-אווירית", ששמחתי להיעזר בהם.

אני זוכר בהערכה רבה, שלמרות שהיה לו מנדט הוא מעולם לא התערב בתוכן הגיליון ונתן לי יד חופשית – אך לא שכח להעיר על כל שגיאה בעברית שמצא.

טרנר הגיע ללהק כוח אדם לאחר שהיה מפקד בית הספר לטיסה ומפקד בסיס חצרים (שבתחומו נמצא גם בית הספר). למרות שחיכו לו תפקידים ממלכתיים חשובים לאחר תום השירות, טרנר רצה להשאיר חותם בחיל בחיל האוויר, וכאדם שמורשת היא לא מילה ריקה עבורו הוא החליט שהחותם שישאיר יהיה מוזיאון לחיל האוויר. כמו בכל משימה שמילא, הוא נרתם למשימה הזאת כל כולו, עם הלב והנשמה.

קשה לתפוס על איזו משימה אדירה מדובר פה; מוזיאון לאמנות יכול להסתפק בקירות שעליהם תולים תמונות. במוזיאון אווירי המוצגים הם מטוסים ורצוי שיהיה לידו גם מסלול, שממנו יוכלו להמריא ולנחות.

הוא שכנע את חיל האוויר להקצות לו פינה בבסיס חצרים ("חמש דקות מבאר שבע!"); החל לאתר ולהציל מטוסים מכל גני הילדים בארץ, שם הוצבו במגרשי המשחקים; דרש וקיבל מטוסים שיצאו משירות; וקיבץ מטוסים היסטוריים מבסיסי חיל האוויר ומכל רחבי תבל.

באחד ממבצעי איתור המטוסים ההיסטוריים, הוא מצא מפציץ בי-17, מבצר מעופף, באנגליה. מאחר שידע שעמדתי לנסוע לאנגליה קרא לי והפקיד בידי מכתב לבעלים של המטוס והטיל עלי משימה חשאית: למסור את המכתב ולוודא שהמטוס נראה בסדר ושמיש. עשיתי כמובן כמצוותו, אך לצערי העסקה לא התממשה.

על עובדה אחת אי אפשר להתווכח: אילולא טרנר – לא היה לחיל האוויר מוזיאון. אני ממליץ בחום לקברניטי חיל האוויר לקרוא למוזיאון על שמו של יעקב טרנר. מגיע לו.