אלפים הגיעו הגיעו הערב (מוצ"ש) לעצרת השבועית של משפחות החטופים בכיכר החטופים בתל אביב ובמוקדים נוספים ברחבי הארץ, זאת כיומיים לאחר שנודע על חיסולו של מנהיג חמאס יחיא סינוואר.
את הדברים בעצרת בתל אביב פתח אלי שתיוי, אביו של עידן שנחטף ממסיבת הנובה, שהתבשר ב-7 באוקטובר כי בנו נרצח במתקפת חמאס ושגופתו מוחזקת בשבי חמאס. כל בוקר של מאבק היה בוקר של תקווה, שעידן בחיים, שהוא יחזור אלינו", אמר.
"מעכשיו החטופים לפני הכל. לפני האינטרסים ולפני הפוליטיקה. כשנחזיר אותם, נדע שהשלמנו את המלאכה. החטופים הם הדבר האחרון שחסר לניצחון", הוסיף אלי. "החשבון לא נסגר עד שהחטוף האחרון חזר. חזרו אחרי - אין ניצחון עד החטוף האחרון! עלינו לנצל את ההזדמנות הזאת, ולהחזיר אותם עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לא נסלח לעצמנו אם נחמיץ אותה".
"ולך סינוואר, נבלה, יש לי מסר אחד: חשבת שתצליח להפריד בינינו. לפורר אותנו, לא הצלחת. אנחנו עדיין עם אחד. והלב שלנו פועם יחד. ומה שיאחד אותנו יותר מכל דבר אחר - זה האיחוד של המשפחות עם החטופים שלהן. האיחוד בינינו לבין עידן שלנו, שישוב לקבורה באדמת ישראל. כי מה שמאחד אותנו זה לא מות האויבים שלנו, אלא חיי החטופים היקרים שלנו. החיים לשיקום והנרצחים לקבורה".
"איך ייראה ניצחון אמיתי?"
יעלה דוד, אחותו של אביתר דוד אמרה: ״בנקודה הזאת, אחרי שנה ושבועיים - אני מרגישה שאין לי למי לפנות יותר. אם אח שלי אחרי למעלה משנה עדיין נמצא בגיהינום הזה - כנראה שלא עושים מספיק. לא הקואליציה, לא האופוזיציה, ולא העולם כולו. איפה הערכים שחונכנו עליהם? איפה ה"לא משאירים אף אחד מאחור"? איפה המחוייבות לאזרחי המדינה?"
בעיקר אחרי החיסול שעליו שמענו ביום חמישי - אני רוצה לשאול אתכם- איך ייראה ניצחון אמיתי?
והתשובה היא ברורה- רק בחזרתם של 101 חטופים, החיים לשיקום והחללים והנרצחים לקבורה.
אני רוצה להאמין שיש פה חלון הזדמנויות שלא התאפשר מתחילת המלחמה - בו אח שלי ועוד 100 חטופים חוזרים הביתה. בעסקה אחראית שכוללת את כולם״.
"המחבלים לקחו ממני הכל"
"הייתי שם 53 ימים. 53 ימים שבהם המחבלים לקחו ממני הכל: את השליטה על הגוף שלי, את השליטה על הרצון שלי, את השליטה על מה אני עושה ומה לא, מתי אני מדברת ומתי לא, מתי אני אוכלת, שותה, ישנה ומתקלחת, מתי אני יושבת, שוכבת או עומדת - רק המחשבות שלי נשארו חופשיות – הן הדבר היחיד שהם לא יכלו לקחת ממני, והן אלו שנלחמו כדי לשמור אותי שפויה, ולא לוותר על התקווה", אמרה שורדת השבי מירב טל.
אין לי מילים אחרות לתאר את מה שעובר על החטופים עכשיו חוץ מגיהנום. הם כאילו נעלמו מהעולם. אנחנו לא רואים אותם, לא שומעים עליהם, אבל הם שם, חיים, סובלים ומחכים. עכשיו, אחרי שלוחמי צה"ל חיסלו את סינוואר הפסיכופט, יש אור קטן. וזה הזמן לפעול בכל הכוח כדי להחזיר את כל החטופים הביתה. עכשיו זה הרגע לפרוץ דרך.
בתוך כל החושך והפחד, שמעתי את הקריאות שלכם בכיכר החטופים. זה היה כמו אויר לנשימה עבורי. ידעתי שעם ישראל לא ישכח אותי. והידיעה הזו נתנה לי תקווה להחזיק מעמד, לרגע שבו אוכל לחזור".
"פעם אחר פעם טורפדו העסקאות - שהן ההזדמנויות לחבק את הבת שלי"
״ביום ה-107 למלחמה, חמאס פרסם סרטון שבו דורון מופיעה - חיוורת, מפוחדת, רזה, מתחננת אלינו שנמשיך לעשות הכל כדי להוציא אותם משם, כי היא לא רוצה למות. מאז הסרטון עברו מעל 270 ימים. אתם יכולים לדמיין מה זה? כל כך הרבה ימים ולילות של חוסר אונים, חוסר וודאות וחרדה קיומית. 379 ימים מאז שנחטפה התינוקת שלי", אמרה סימונה שטיינברכר, אמה של דורון שטיינברכר.
"מאז שפעם אחר פעם טורפדו העסקאות, שעבורי, הן ההזדמנויות לחבק את הבת שלי. לזכות לקבל אותה בחיים ולא בארון. לצד תחושות ההקלה על חיסולו של סינוואר, אין בי שמחה, אין בי תאוות נקמה. יש בי ציפייה ותקווה. יש תמונת ניצחון, ויש הזדמנות היסטורית לשינוי המצב. ואני קוראת לממשלה שלנו ולכל המעורבים בעולם, לא להחמיץ את ההזדמנות הזו! אני קוראת לממשלה למנף את ההישג לעסקה אחת מיידית שתחזיר את כולם! החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה״.
"לחגוג את החג עם כל החטופים"
שלי שם טוב, אמו של עומר שם טוב: ״כשאיתי חזר מהשבי הוא סיפר שהיה לו ולעומר משפט שהם חזרו עליו בלי סוף: ״עוד קצת, עוד טיפה״. מאז שאיתי חזר עברו 325 ימים שעומר שלי ממשיך לחכות. אני עייפה, דואגת ומתגעגעת לעומריקו שלי. עוד קצת, עוד טיפה".
אני פונה אליך ראש הממשלה: עברה שנה בהם צה״ל השיג הישגים רבים. הזמן הבשיל, הגיע העת להשיב אותם הביתה. אני קוראת מכאן לך, לכל השרים וחברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית: ביום רביעי הקרוב אנו מציינים את שמחת תורה, אין דבר שעם ישראל מתפלל ומבקש יותר מאשר שנחגוג את החג עם כל החטופים ביחד וזה יהיה הנצחון השלם״.
"תקועים באותה נקודה במשך שנה שלמה"
שורדת השבי שני גורן שנחטפה מביתה בניר עוז דיברה בעצרת בכרמי גת: "מאז שחזרתי, התקווה, הדאגה והייאוש עולים בתורות. פעם מדברים על הסכם, ואז שוב עולה טיעון ביטחוני שמתחלף. פעם מדברים על הישגים גדולים, ואז שוב הכל נופל. עוד אתגרים ועוד תירוצים ושנה שלמה שאנחנו תקועים באותה נקודה".
גורן ציינה כי "מגיעה לכוחות הביטחון שלנו הכרה והוקרה על ההצלחות והמאמץ להבטיח את בטחוננו. ומגיע לאויבים שלנו לשלם. אבל אצלי הדאגה והחשש יושבים חזק על החזה ואני לא מצליחה לנשום".
"איך אפשר שלא לחשוב על החברים שלי שנשארו שם, ועדיין בשבי?" תהתה. "עם כל חיסול, עם כל מבצע צבאי מוצלח, אני תוהה מה יהיה עליהם עכשיו. האם התנאים שלהם יורעו? האם הם אלו שישלמו את המחיר? ואיך בכלל אפשר לדמיין תנאים יותר קשים ממה שכבר חווינו שם"?
"לצד השמחה הגדולה של העם, אני רוצה להזכיר שאסור לנו לשכוח שכל צעד ביטחוני חייב להיות מלווה במשא ומתן שיבטיח את חזרתם. חייבים לקחת אותם בחשבון בכל צעד ולהמשיך לפעול בכל חזית אפשרית כדי שהיום שבו הם יחזרו יהפוך מתקווה למציאות בהקדם האפשרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו