ביישובים בעוטף עזה עדיין מלקקים את הפצעים מ-7 באוקטובר. בוקר אחד ששינה את הכל, עדיין חרוט בלב התושבים שהותקפו בהפתעה גמורה. ההריסות בבארי, החרדות שעדיין קיימות בכפר עזה, וספר התורה שנכתב בקיבוץ סעד.
בארי
את הביקור בקיבוץ בארי פתחנו בבית של חטוף. "אנחנו בחרדה מכל דפיקה בדלת", מספר לנו יובל הרן, בנו של אבשל הרן ז"ל שנרצח בשבת 7 באוקטובר. רוב משפחתו נחטפה, הנשים והילדים חזרו בעסקת החטופים כעבור 50 יום, ובעזה נותר טל שהם. "היה לנו מזל שכל הילדים והנשים חזרו", אומר יובל, "אבל בזמן שטל שם אנחנו בכאוס, וכל הזמן חושבים עליו.
"לאחרונה חגגנו יום הולדת לאבא שלי, וזה היה אחד הימים הנוראים. במקום לתכנן את ההנצחה ולעכל את האובדן, אנחנו לא שם - רק בטלפונים ובחטופים. לא התחלנו לחשוב בכלל מה עברנו. גם כשאני אומר לעצמי 'היום תנסה לנוח', אני מייד מניע את האוטו ונוסע, כי אין לנו דרך אחרת".
מירי גד, שהובילה אותנו לביתו של אבשל ז"ל, אומרת שהחטופים הם "מה שאנחנו חושבים עליו בכל רגע נתון, והמזל שלנו הוא שאנחנו גם לא יכולים לחזור". היא מרמזת בכך לאנשים בקיבוצים הסמוכים, שחזרו לבתיהם ומתחרטים על כך.
מתחזקים ומנקים
המשפחות נשחקות, הן לא ישנות, לא מתפקדות, מסיימות עוד ועוד משימות, לפעמים תוך ניתוק רגשי עצום. מירי מסבירה שבזה מרוכזים מרב המאמצים. "אנחנו רוצים עסקה - ועכשיו. לא מבינים בשום דבר ביטחוני, וזה גם לא מעניין אותנו, רק רוצים את האנשים פה בבית, בחיים, כי כל דקה חשובה".
מהו מצב הקיבוץ כיום?
"נמצאים פה בעיקר אנשים בגיל השלישי או זוגות צעירים ללא ילדים. יש פה כ־100 מתוך 1,100 שחיים, בעיקר העובדים שאחראים לענפי הדפוס והחקלאות, שחזרו לפעול בהתאם לביקוש. אנשים הצליחו לקום מ־7 באוקטובר ולהפעיל את עצמם. הגיעו המוני מתנדבים שעזרו.
"האזורים שלא נפגעו מתוחזקים באופן רציף. בשכונות שנפגעו לא נוגעים, כי עוד לא הוחלט מה לעשות איתן, מטעמים של הנצחה וזיכרון. שכונות אחרות מנקים ומנסים לשקם. ויש בתים כמו הבית שלי - שהשכונה עומדת ורק הבית שלי הרוס".
הבשורה המשמחת ביותר הגיעה ב־24 ביוני, עם הנחת אבן הפינה לשכונה החדשה בקיבוץ, אך מירי פחות אופטימית. "במקרה הטוב, נחזור למה שהיה רק בעוד שלוש שנים. נחזור אך ורק כשיהיה בטוח לחזור לפה. כל עוד החטופים שם, לא בטוח לחזור", היא מסכמת.
מירי גד: "במקרה הטוב, נחזור למה שהיה רק בעוד שלוש שנים. נחזור לבארי אך ורק כשיהיה בטוח לחזור. כל עוד החטופים שם, לא בטוח לחזור. אנחנו רוצים עסקה - ועכשיו. אנחנו לא מבינים בשום דבר ביטחוני, וזה גם לא מעניין אותנו, רק רוצים את האנשים פה בבית, בחיים, כי כל דקה חשובה".
כפר עזה
בקיבוץ כפר עזה מלקקים את הפצעים, דואגים למצב הנפשי של חברי הקהילה, כועסים על המדינה וממשיכים במאבק ההסברה העולמית להחזרת החטופים, שהפך לסוג של פולחן.
זהר שפק, חבר כיתת הכוננות, לוקח אותנו לנקודה שבה רועי עידן ז"ל, צלם "ידיעות אחרונות", תיעד את המחבל על מצנח הרחיפה בבוקר השבת ההיא. "רועי צילם את החולירע על המצנח - חמישה מטרים מג'ימי (פסלו של הצנחן ג'ימי קדושים, שנהרג ב־2008 מפצצת מרגמה; א"י), שהיה מתעופף פה עם מצנח רחיפה בחגים ובימי הולדת וזורק סוכריות. יש פה צירוף מקרים כואב", הוא מספר.
זהר, שהוא גם אחד מעורכי הדין של צוות התביעה הבינלאומי בהאג, מלווה את הצוותים שמסיירים בקיבוץ. "אני כבר 30 שנה במשטרה, נשוי לאשת צבא, ויש פה דברים שאין להם תשובה", הוא אומר. "אתה מחפש הגדרות לאנושיות ולא מצליח. איך תגדיר את האנשים שנכנסו לפה ועשו את מה שעשו? איך תגדיר את מה שאנחנו עושים פה כיום? יש פה אדם שבכל בוקר מחפש את העצמות של הבן שלו, כי הבן שלו לא נקבר במלואו - זה משהו שאנחנו לא יודעים איך לעכל. בבוקר מחייכים, ובלילה בוכים לתוך הכרית.
"היה אצלי כומר מניו יורק שרצה להתפלל בשכונת דור צעיר. כמה חודשים אחרי ישבנו ודיברנו, והוא אמר לי: אני לא מצליח להבין, לא מצליח להבין - חותכים ואונסים אחרי או לפני שרוצחים אותם. זה קשה להסברה. אני חלק מהתביעה, חשוף לחומרים, ועדיין לא מאמין למראה עיניי".
יש חשבון נפש?
"אנחנו מכירים את הסעיפים שלנו בחוזה מול המדינה, שאנחנו חיים על הגדר. ידענו שהמזוודה צריכה להיות מוכנה, אבל צעקנו, כעסנו והפגנו. כשג'ימי נהרג היה פה גל עזיבה קטן, אבל נשארנו פה. עכשיו אין אמון במדינה. היא מגמגמת, ולכן לא יחזרו כל כך מהר. קח למשל בית שלא נפגע, עומד שלם, אבל נשפך בו דם. איך אתה מצפה שמישהו יגור בו אחרי מה שקרה?!
"יש בודדים שחזרו, וכאלה שבאים לכמה לילות, אבל זה לא מרגיש בית. ב־6 באוקטובר הייתי אומר לך שכולם פה סתם בכיינים, אבל כיום אנשים לא מסוגלים. יש פה בתים מחוללים. אני מאמין שהרוב יחזרו לקיבוץ, אני אחזור, אבל לא בטוח שהבת שלי תחזור".
"להצמיח את הפרחים"
התעסוקה בכפר עזה השתקמה, החקלאות מתפקדת ("ראיתי אפילו מטוס ריסוס בשבוע שעבר, החקלאות עובדת, הטרקטורים בחוץ, היה קציר חיטה", מספר זהר), אבל את הקהילה מעסיק כיום נושא השיקום של הקיבוץ.
"אם מישהו איבד את בנו ורוצה להקים פה אתר הנצחה, איך נתווכח? יהיה פה מוזיאון? השיח הוא קשה מאוד, ואי אפשר להתווכח גם ברמה הרעיונית - לחיות בתוך האנדרטה או לצידה".
לדבריו, עצם קיומו של השיח מצביע על הכוונות לחזור לקיבוץ על אף הקושי. "אנחנו צריכים לתת לעצמנו זמן לחזק את השורשים, ואז להצמיח את הפרחים, אולי לעשות הרכבה כלשהי על העץ הזה. אבל אם אנשים יבואו מבחוץ לא בטוח שזה טוב בתהליך ריפוי כל כך עמוק".
זהר שפק: "אני מאמין שהרוב יחזור לקיבוץ, אני אחזור, אבל לא בטוח שהבת שלי תחזור. ב־6 באוקטובר הייתי אומר לך שכולם פה סתם בכיינים, אבל כיום אנשים לא מסוגלים. קח למשל בית שלא נפגע, עומד שלם, אבל נשפך בו דם. איך אתה מצפה שמישהו יגור בו אחרי מה שקרה?!"
סעד
בקיבוץ סעד, בבית הכנסת הקטן שנפגע מירי רקטי ויצא משימוש, מספר לנו הרבש"ץ אריאל סאסי כי אנשי קיבוצו, השוהים במלון בים המלח, "כותבים עכשיו ספר תורה לעילוי שני הבחורים שלנו שנהרגו ב־7 באוקטובר".
במרחק של פחות מ־500 מטרים משם שוכן קיבוץ כפר עזה, אך דביר לוי, חבר כיתת הכוננות של סעד, משאיר אותנו פעורי פה כשהוא אומר: "כפר עזה לא במרחק הליכה - הוא במרחק צעקה מכאן. את הצעקות משם שמענו בלי טלפון ובלי מכשיר קשר". אריאל מוסיף: "שמענו את הלחימה, חלקנו הגענו לשם כדי לעזור, אבל פה היה נס".
אין לדעת אם זו האמונה שהחזירה לקיבוץ הדתי 80% מתושביו, ואולי היא זו ששמרה עליו באותה השבת, אך מלבד בית הכנסת - כל הקיבוץ שלם ומתפקד בכל תחום. רוב התושבים חזרו למקום ולעיסוקיהם הקודמים. "יש פה בית ספר שעובד, גני ילדים, אבל יש 20% שלא חזרו, ויהיה להם קשה לחזור כי המציאות השתנתה", אומר אריאל.
את החזרה הכמעט מלאה של התושבים מסביר דביר כך: "זה אופי של אנשים. גם בסבבים שהיו, גם כשהיה פינוי מסודר, אנשים לא עזבו". אריאל: "קיבוץ סעד כשמו כן הוא, כסעד לנגב, סיוע ל־11 הנקודות שקמו בנגב. אך המשפחות שנשארו בחוץ לא חזרו, כי יש מורכבות בלהיות פה עכשיו".
דביר מתעקש: "היינו אי של שפיות יחסית ב־7 באוקטובר. היה פה נס, וזה נתן לאנשים את החוסן. אנשים חזרו גם כדי להראות לכולם שזה אפשרי. ולא שאנחנו שלמים עם המצב הביטחוני פה - אנחנו חיים באזור לחימה, ולפני שבועיים היתה נפילה בחניה של בית הספר - אבל הבית שלנו טוב לנו יותר מאשר המלון".
האמון נפגע, אך לא נשבר
כשעולה סוגיית משבר האמון מול המדינה, אריאל אומר שהאמון נפגע, אך לא נשבר: "הצבא עובד על החזרת האמון, המערכת משתפרת ולומדת, אבל יש גם פאשלות. האירוע בכרם שלום (ניסיון החדירה ביוני; א"י), לדוגמה, היה פאשלה. אנחנו רוצים לראות שקיפות מלאה, ללא הסתרה ושקרים. הכל צריך להיות חשוף, שתהיה לאנשים תמונת מצב מלאה כדי להחליט אם לחזור או לא".
שאון הפיצוצים מרחוק לא פוסק, ודביר מסביר: "אנחנו בתוך מלחמה, ולא בצל מלחמה. אנחנו שומעים פה כל מסוק וכל מטוס וכל תותח. זה לא שונה מ־20 השנים האחרונות, אבל אנחנו כמדינה משלמים מחירים כבדים כדי שהמצב לא יחזור לקדמותו - ואנחנו נתעקש על כך".
את התשובה להמשך השהות בעוטף למרות הכל קיבלנו כששמענו את הילדים מהגן הסמוך בצחוק קולני ומתגלגל, שבלעדיו לא ניתן להתחיל אפילו לחשוב על חזרה מלאה. "כל המסגרות של הקיבוץ עובדות על מלא, והרעשים שאתה שומע עכשיו הם העדות לכך שהקיבוץ חי", דביר מסכם.
דביר לוי: "לא שאנחנו שלמים עם המצב פה - אנחנו חיים באזור לחימה, ולפני שבועיים היתה נפילה בבית הספר - אבל הבית שלנו טוב לנו יותר מאשר המלון. כל המסגרות של סעד עובדות על מלא, וצחוק הילדים בגן הוא העדות לכך שהקיבוץ חי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו