גיוס אברכים? "זה לא יקרה, מה שהיה הוא שיהיה"

הגשם שטף את רחובות בית שמש בשעות הבוקר המוקדמות, מנקה את האבק מעל שלטי הבחירות שנותרו תלויים על הגדרות ומעל שלטי החנויות - פלדהיים, נעלי לובלין, מותגים שאדם חילוני לעולם לא יכיר. אימהות וילדים בידיהן רצו בין הטיפות בדרך למעונות היום ולגנים, אברכים שכובעם מכוסה בשקית ניילון ניסו נואשות להישאר יבשים עד הישיבה.

זו המשימה הראשונה שלי לאחר המילואים, ואך סמלי שתהיה קשורה קשר הדוק למדי הזית. נושא גיוס החרדים עלה בימים האחרונים במלוא עוזו לסדר היום, עם תמיכה של 80% מצד הציבור הכללי והדתי־לאומי, ועל כן החלטנו לצאת למסע בין הערים החרדיות כדי לשמוע מה הצעירים חושבים באמת והאם תתרחש מהפכה.

את משה (שם בדוי) פגשתי בתחנת אוטובוס בדרכו לירושלים. "אתה יודע על מה אני רוצה לדבר, נכון?" - שאלתי, והוא הופתע מכך שלא הבחירות המקומיות מעניינות אותי. נושא הגיוס, הוא אומר, פחות מרגש. "כשהייתי בישיבת פוניבז' בבני ברק, לפני שנים לא מעטות, היתה ועדת טל (ועדה ציבורית שעסקה בסוגיית גיוס בני ישיבות; ח"ג) וכמוה היו עוד עשר ועדות. בסוף לא הם קובעים את המציאות - מה שהיה הוא שיהיה".

משה מודה שבעבר התלבט לרגע אם להתגייס, אך מבהיר שהדבר היה תיאורטי לחלוטין. "היו צמתים בחיים שעלתה בי השאלה, אבל זה אף פעם לא היה מעשי אצלי. אני ועוד הרבה חושבים שההתנהלות של הצבא בעייתית, שמסכנים חיים של יהודים שלא לצורך, בגלל 'מה יאמרו הגויים', כמו בארה"ב".

כשאני שואל מה יקרה אם יהיו יותר חרדים בצבא, הוא מושך בכתפיו: "הדתיים הלאומיים לא נכנסים לקצונה הבכירה, נכון? בפועל, את ההחלטות מקבלים אלו עם הדעות ההפוכות.

"הם שולטים בנו עד כדי כך שהם מסכנים אותנו, ואתה אומר לעצמך - עם כל זה שצריך לעזור ליהודים, זה לא הגיוני שאיכנס למקום שבו נוהגים לפי הכללים של הגויים ואסכן את עצמי. צריך למצוא דרכים אחרות להגן על היהודים".

התלות ברבנים

העיר אלעד נמצאת במרחק יריקה ממרכז הארץ, 15 דקות נסיעה מבני ברק. בשעת צהריים עושים תלמידות ותלמידים את דרכם בחזרה ממוסדות החינוך, סמינרים ותלמודי תורה, מתהלכים חבורות־חבורות על המדרכות הצרות.

את שמואל דוד אני אוסף בדרכו למכולת השכונתית, בהפסקה קלה מהישיבה. בן 17 וחצי, מודע היטב לכך שבעוד כמה חודשים יתגייסו בני גילו לגבעתי ולצנחנים, לשריון ולתותחנים. מבחינתו, כל עוד הרבנים לא מורים לו ללכת לצבא או לשירות לאומי - הדבר כלל לא על הפרק. המטרה שלו היא להפוך לגדול־דור, ולשם כך צריך ללמוד.

לא אכפת לך שיש מלחמה ושחיילים נפצעים ונהרגים? אני שואל, והוא עונה: "יש בחורים שלא אכפת להם, אבל מדובר באלה שלא לומדים. מי שלומד - עושה זאת אך ורק למען החיילים. כל יום אומרים תהילים ובוכים. כשראש הישיבה מדבר על זה, הוא מוריד דמעות של ממש. כל עוד הרבנים לא יגידו, בוודאי לא ישרתו בצבא. אם הרבנים היו מאשרים, זה היה מעניין אותי, אבל זה לא יקרה", הוא מוסיף בפסימיות.

שמואל מסביר כי לדעתו לימוד תורה חשוב לא פחות משירות צבאי כדוגמת שירות בחיל המודיעין. "אלו שיושבים באגף המודיעין - במה הם עוזרים? הם לא פגשו מחבלים, לא נלחמו. הם עושים משהו גדול, כך אנחנו יודעים, אבל אנחנו לא יודעים מה. גם אנחנו כך: אני לא מבין את מה שאנחנו פועלים, אבל אני יודע שזה פועל. בן אדם שיושב ולומד, גם אם הוא לא מסכן את החיים שלו ודאי שהוא פועל. כך כתוב בתורה: מי שיושב ולומד מקיים את העולם, גם אם לא רואים את זה בעיניים".

הנהגה בורחת מאחריות

אני יוצא מאלעד, מאט בכל מעבר חציה בגלל עומס עצום של ילדים שחוצים את הדרך, ומתקדם לעבר צומת קוקה־קולה - הכניסה לעיר בני ברק. בשלב זה הכל רגוע ושלו, אך כמה שעות מאוחר יותר יחסמו חרדים קיצוניים את כביש 4 במחאה על הרצון לגייסם.

שמו של העיתונאי החרדי הבכיר שעימו שוחחתי יישאר עלום, כי רק כך הסכים לשים את הדברים על השולחן, בגלוי, מבלי לצנזר את דבריו בשל פוליטיקה ורגישות מגזרית. נסתפק, אם כך, באות ד' ובדבריו הנוקבים: "אני עיתונאי חרדי מהמיינסטרים, ומתבייש בעובדה שההנהגה החרדית בורחת מאחריות. אנחנו חייבים להגיע להכרעה כאן, אי אפשר להמשיך למרוח את זה. שבו, תיכנסו לחדר עד שייצא עשן לבן".

בעודי משוחח איתו בטלפון אני מטייל בין הרחובות המוכרים כהנמן, חזון איש, חתם סופר, האדמו"ר מגור, האדמו"ר מבעלזא. שני האחרונים הלכו לעולמם, וממשיכיהם הם בין האנשים הדומיננטיים ביותר שיקבלו את ההחלטות שישפיעו על הציבור החרדי, והציבור כולו, בעשורים הבאים: האם פנינו לקרב מול החרדים או לשינוי היסטורי? המפתחות בידיים שלהם ושל כמה אישים נוספים.

"מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש", נכתב בספר קהלת, ומילים אלו סמליות במיוחד. ב־2 במארס 2014, לפני עשור בדיוק, התקיימה "הפגנת המיליון" נגד גיוס חרדים לצה"ל. עשור עבר, ודבר לא השתנה. "מעבר לתחושת האי־נוחות המטורפת של המלחמה, לא חל שינוי אמיתי בפלונטר ההיסטורי הזה", אומר ד'.

"נכון, יש קונפליקט כתוצאה מכך שאמא חילונית זועקת לָמָּה שרק היא תרטיב את הכרית בכל לילה, בשעה שיש אימהות שלא מכירות את הסיטואציה. זו טענה שקשה מאוד לעמוד מולה, אבל אין שינוי תודעתי, אין איזה 'גדול' (כינוי לגדולי הדור החרדים; ח"ג) שיאמר 'עברנו את 7 באוקטובר, קרה משהו, ובני הישיבות צריכים כולם ללכת להתגייס'".

מסיבה זו ד' אינו אופטימי כלל. "צריך כאן אומץ יוצא דופן, אבל הוא לא קיים ככל שאני יכול לראות כרגע. החרדים עוברים ישראליזציה מסוימת, אבל זה לא מגיע להנהגה, למיינסטרים החרדי.

"יש מיעוט שמתגייס והוא גדל, אבל השאלה היא לא אם הגרעין הזה יגדל אלא אם המיינסטרים החרדי, שרוצה לשמוע דעת תורה, יגיע לשם. ואני אומר בצער שלדעתי זה לא יקרה. הבעיה היא האינטרסים של הפוליטיקאים, חילונים ודתיים. אי אפשר באמת להגיע להסדר, כי הפיצוץ משרת אנשים פוליטית".

מהי, אם כן, הדרך להגיע לשינוי? ד' סובר שצריך למצוא דרך ביניים, שתספק גם את הרבנים וגם את הציבור הישראלי, ויש לו גם דוגמה: "נניח שיגייסו בני 21, שכבר התחתנו, לשירות לאומי בסגנון של ישיבת הסדר. ייתכן שזה יעבוד, אבל בסופו של דבר צריך להגיע למתווה מסוים שמוסכם על כולם, ושיובל על ידי ההנהגה, בדגש על האדמו"ר מבעלזא שהוא פרגמטי יחסית.

"מאידך, גם הציבור החילוני צריך להבין את ההתנגשות של האידיאלים – בדיוק כמו שיאיר לפיד לא ישלח את בנו למוסד שיחזיר אותו בתשובה, כך אי אפשר לשלוח חרדים למוסד שיחזיר אותם 'חצי חרדים'".

משה, בית שמש: "בפועל את ההחלטות מקבלים אלו עם הדעות ההפוכות, ואתה אומר לעצמך - עם כל זה שצריך לעזור ליהודים, לא הגיוני שאכנס למקום שבו נוהגים לפי כללי הגויים ואסכן את עצמי"