הטבעת של אמא והארון ששימש מחבוא: החפצים של שורדי השואה נחשפים

ארון עץ ישן ושברירי, טבעת קטנה שאיבדה מיוקרתה, או אפילו חתיכת שטיח מרופט שצבר אבק שנים על גבי שנים. עבור רובנו מדובר בסתם חפצים ופריטים שעבר זמנם ונגזר עליהם להתפנות לרחוב. אבל בשביל שורדי השואה שעוד איתנו הם מלאים בזיכרונות כואבים: ההורים שאבדו בתופת הנאצי, הבית שננטש באותם ימים אפלים, והמקום שבו הסתתרו מפני הסכנה. עבורם אלו חפצי חיים.

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיחל הערב, שלושה שורדי שואה מספרים בשיחות אישיות עם "ישראל היום" על החפץ שלא יעזבו עד יום מותם.  

יוסף הרשקוביץ, בן 97 | עלה לארץ בגיל 21

"בסלקציה בבירקנאו ראיתי את אמי ואת אחיי. זו היתה הפעם האחרונה"

"האבן על הטבעת לא שווה כלום, אבל בשבילי היא יקרה יותר מיהלום. זה מה שנשאר לי מאמא שלי", מספר שורד השואה יוסף הרשקוביץ (97). הוא נולד ברומניה, שרד את מחנות ההשמדה, עלה ארצה והקים משפחה. כיום יש לו שלוש בנות, עשרה נכדים ושמונה נינים.

לאורך חייו היה יהלומן, ואינספור יהלומים ותכשיטי זהב עברו בידיו. אך ערכה של הטבעת של אמו לא יסולא בפז. בכל פעם שהוא מדבר על אמו הוא מתרגש. גם אחרי יותר מ־70 שנה הכאב והגעגועים עדיין ניכרים בו. "היא היתה אישה שמחה ומיוחדת", הוא נזכר.

כשמלחמת העולם השנייה פרצה יוסף היה בן 13, הבכור בין חמישה ילדים לאביו יעקב ולאמו בינה חיה. באותה עת רעה פרצו פוגרומים ברומניה. במארס 1944, כשהיה בן 18, הועברה משפחתו לגטו. "לפני שעזבנו את הבית החבאנו בדופן הקיר כמה חפצים שעבורנו היו יקרי ערך, הטבעת של אמא וכמה דולרים", מספר יוסף.

בגטו הם חיו חודשיים ברעב ובדוחק עד ליום שבו עולמם התהפך בשנית. "אמרו לנו אז לקחת מזוודה, ריכזו אותנו בבית הכנסת הגדול ושם העלו אותנו על רכבות של בהמות משא. לאחר יומיים וחצי של נסיעה הגענו לבירקנאו. אז החלה הסלקציה - נשים וילדים לחוד וגברים לחוד. אני זוכר שהיו מכות, דחיפות וזעקות לשמיים. אף אחד לא הבין מה עומד להתרחש. זו הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי ואת אחיי. כולם הובלו לתאי הגזים, שם נרצחו".

מכל המשפחה שרדו את הסלקציה רק שלושה - יוסף, אחיו אשר־ישעיה ואביו. שלושה שבועות לאחר מכן הם הועברו לאושוויץ. "מאותו רגע לאף אחד לא היה שם, הפכתי למספר שקעקעו לי על היד. כמעט שלא היה אוכל. מי שניסה להשיג אוכל - נרצח. משם נשלחתי למחנה עבודה, אז גם נפרדתי מאחי ומאבי".

יוסף הועבר לאינטרכשוויטה, שהיה אחת מהשלוחות של אושוויץ. הוא הועבד בפרך בייצור תותחים נגד מטוסים: "רבים מתו מהעבודה, חלק מתשישות והיתר מרעב. זה היה גיהינום".

בינואר 1945 הם הועברו למטהאוזן, משם למחנה קרנטינה ואחר כך למחנה גוזן באוסטריה. שם הוא עבד במנהרה ובקושי אכל.

ב־5 במאי 1945 בשעה 17:00 שוחרר המחנה. אנשי ה"אס־אס" ברחו ובמקומם הגיע כוח שריון אמריקני. "שקלתי 42 ק"ג, והחלטתי לחזור לסיגאט. שם גיליתי שאבא שרד את המחנות.

"בדופן הקיר נותרה הטבעת של אמי. בתוך כל הבכי זו היתה נחמה קטנה", הוא משחזר. בספטמבר 1947, לפני הכרזת העצמאות, יוסף עלה ארצה עם דרכון מזויף. הוא עבד כמלטש במפעל עד שפתח משרד בבורסת היהלומים. שם, בכספת, שמורה הטבעת.

יוסף אובסטפלד, בן 86 | עלה לארץ בגיל 32

"הגרמנים היו מגיעים והייתי רץ להתחבא בארון"

בסלון של יוסף אובסטפלד בן ה־86 במגדלי הים התיכון שבגני תקווה עומד ארון שהציל את חייו. ערב אחד באמסטרדם, נובמבר 1942, כשהוא בן 5, החיים שלו התהפכו.

"זה היה יום שישי. אמרתי להורים לילה טוב והלכתי לישון", הוא נזכר, "פתאום פרצו לבית אנשי הגסטפו עם הכלבים. אמא שמה לי מעיל ולקחו אותנו ואת כל אנשי הרובע".

אנשי הגסטפו ריכזו את  היהודים בעיר, אך אביו קיבל אישור עובד חיוני ונשאר באמסטרדם. במקביל, יוסף ואמו הוחבאו על ידי אנשי המחתרת היהודית, כל אחד במקום אחר. יוסף, בן יחיד להוריו, הועבר בין מקומות מסתור והגיע לבית של זוג נוצרים, רופא ורוקחת ללא ילדים, בעיירה האטם שליד הגבול הגרמני.

"הייתי מתחבא במרתף ובעליית הגג. הארון עמד במסדרון, ליד הדלת של המרפאה. הבית היה מוקף בחצץ, שהיה כמו אזעקת חירום. כשהגרמנים באו עם המגפיים, הדריכה על החצץ היתה עושה רעש והייתי רץ להתחבא במרתף או בעליית הגג.

"אבל אם מישהו היה מגיע באופן פתאומי, מבלי ששמענו, הייתי רץ לארון. מדי פעם גם היו מגיעים לטיפול אצל הרופא קצינים גרמנים. אז הייתי צריך להיעלם מהר. הייתי נכנס לארון, והאמא המאמצת היתה נועלת אותו ומכניסה את המפתח לחזייה. לא היו מדפים, הייתי בן 5 ויכולתי לעמוד בארון בשקט, לעמוד כמו פסל".

יוסף גר שם כמעט שלוש שנים עד לסיום המלחמה, כשפעמים רבות התחבא בתוך הארון. "ביום השחרור, במאי 1945, היו יריות ובלאגן ברחובות. היה רעש חזק, ואז הגיעו הטנקים הקנדיים. זו היתה פעם ראשונה שהייתי בחוץ, פעם ראשונה שראיתי אור יום. הייתי בן 8. אמרו שאנחנו משוחררים, ואני לא הבנתי מה זה 'משוחררים'. אמרו לי שעכשיו אני יכול לצאת מהבית וגם פתחו את החלונות. בזמן המלחמה החלונות היו תמיד סגורים".

לאחר כחודשיים אביו איתר אותו והחזירו לאמסטרדם. אמו שרדה בזכות טעות של הנאצים. "מישהו הלשין עליה ותפסו אותה. היא היתה אמורה להישלח לאושוויץ. העלו אותה על רכבת שעליה היה כתוב 'אושוויץ אקספרס', אבל במזל הרכבת הגיעה למחנה הריכוז טרזיינשטט. ככה היא ניצלה".

המשפחה התאחדה וב־1969 יוסף עלה לישראל. הוא שמר על קשר עם הוריו המאמצים עד שנפטרו ב־2002, אז נסע להולנד והביא את הארון. "בשבילי הוא מסמל את הניצחון שלי, זה מזכיר לי מה שהיה ומה שיהיה", הוא אומר. בשנים שחלפו, הוא גם הקים משפחה, ונולדו לו שתי בנות, שני נכדים וארבע נכדות.

שלה אלטרץ, בת 88 | עלתה לארץ בגיל 14

"מכל הקהילה היהודית לא נשאר זכר, רק אני נשארתי"

יום אחד שלה אלטרץ קיבלה בדרך־לא־דרך חבילה מהעבר. בפנים שורדת השואה גילתה דבר שעד היום מזכיר לה את הבית. "זה היה שטיח מהבית כשהייתי ילדה. הוא היה אצלנו במטבח. אני הייתי אז בת פחות מ־8. הוא מזכיר לי דברים של בית, אהבה, זיכרונות, געגועים. תמיד כשאני מסתכלת עליו אני כאילו רואה את הבית שלנו. הוא היה כל כך יקר עבורי אז שמרתי אותו".

השטיח הוא שריד מבית המשפחה בשטיפ, העיר הגדולה במזרח מקדוניה הצפונית, היכן שהתגוררה קהילה יהודית שוקקת. לימים היא מסרה אותו ל"יד ושם" כדי שישמש עדות לחיים שנמחקו. "חלק השארתי אצלי בבית לזיכרון", היא מספרת.

"במארס 1943 נלקחה כל משפחתי עם כל יהודי שטיפ למחנה מונופול בסקופיה", היא נזכרת, "אחי היה בצד של הגברים ואני עם שתי אחיות ואמא בצד של הנשים. אחותי בלה היתה נשואה אז. אחרי חודש וחצי הרשו לה לצאת מהמחנה.

"אמא דחפה אותי אליה ואמרה לה בלדינו: 'תקחי את הקטנה'. אחותי פחדה וחשבה שיירו בה, אבל היא הושיטה לי יד ויצאנו. לא הספקנו להתרחק הרבה וראינו שהורידו את כולם מהבניין. מאוחר יותר התברר שהם נלקחו לטרבלינקה. מכל יהודי שטיפ לא נשאר זכר, רק אני נשארתי".

כששתי האחיות הגיעו לעיר פרשטינה, בלה נכנסה לדיכאון. היא התקשתה לשאת את מה שעברה ושמה קץ לחייה.

שלה נותרה לבדה. "לא הכרתי אף אחד. אישה בשם סוניה כהן לקחה אותי. כשהגרמנים כבשו את העיר היו לה מכרים מוסלמים, שלקחו אותנו למשפחה מוסלמית. חליתי בטיפוס והייתי בבית חולים. הלשינו עלינו, ואז לקחו אותנו למחנה ריכוז של אסירים פוליטיים. כולם היו צריכים לראות את התליות של האנשים. ראיתי את זה לבד, וכל כך רציתי שמישהו יעמוד לידי, שיהיה לי במה להחזיק".

בתום המלחמה דלתות המחנה נפתחו, והגרמנים והאסירים החלו לברוח. "נשארתי לבד, לא ידעתי לאן ללכת", היא מספרת, "התיישבתי ובכיתי. מישהו הביא אותי למשפחה יהודית בפרשטינה שחזרה ממחנות ריכוז. משם עברתי ממשפחה למשפחה והגעתי לבית יתומים בבלגרד. כשראיתי עוד ילדים בפעם הראשונה נשמתי לרווחה. בבית היתומים הייתי שלוש וחצי שנים".

רק בגיל 14 שלה עלתה לארץ. "לא היה לי אף אחד. אז הכרתי את בעלי והוא לקח אותי לבית משפחתו - עד אז לא היתה לי שום קורת גג. היום יש לי משפחה מדהימה, כשאני מסתכלת על שולחן השבת אני מתרגשת".