סטיריקן מוכשר תיאר פעם את הערכאה השיפוטית העליונה בישראל כבית המשפט העליון בשבתו לדין כבית משפט גבוה לענייני נודניקים. "פעם", כתב, "אדם שמשהו העיק על ליבו, בשל מה שנראה לו כעוולה נוראית, היה שולח מכתב למערכת העיתון". "בימינו", הוא המשיך, "זה כמעט אותו דבר. דומה, אך שונה. כותבים 'מכתב למערכת' אלא שהכתובת היא "בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק".
אלפי העתירות שמוגשות לבג"ץ מדי שנה משקפות היטב את התופעה.
סוגיות, מהן חשובות ביותר כשלעצמן, שבעבר היו נידונות וצריכות להיות מוכרעות בפורומים אחרים – בממשלה ובכנסת (כגון שוויון בנטל, "מיהו יהודי" וגיור, תחבורה ציבורית בשבת, ועדות קבלה), בנציבות שירות המדינה, בצבא או במשטרה (כגון מינויים), או בפורומים אחרים – מובאות תדיר לפתחו של בג"ץ, וזה אנוס לדון בהן, בטובתו ושלא בטובתו.
המבקרים את בג"ץ טוענים שהוא מרבה להכניס את אפו (וב"ה, מדובר באף גדול, כיאה למדינה יהודית) לעניינים לא לו. האמת שונה לחלוטין. בהרבה מקרים, אלה הם דווקא הפוליטיקאים ושלוחיהם, מימין ומשמאל, שנוח להם כי תפוחי אדמה לוהטים יובאו הישר להכרעת בג"ץ, בלי שנעשה ניסיון כן ורציני לפותרם מחוץ לכותלי בית המשפט.
היה ויפסוק בג"ץ כדעתם - מה טוב. הדבר יעניק לעמדתם רוח גבית משמעותית בתוספת חותמת "כשר למהדרין" מהערכאה המשפטית הגבוהה ביותר במדינה.
ואם, חס ושלום, יקבל בג"ץ החלטה בניגוד לעמדתם, הרי שיוכלו לתקוף את בית המשפט ואגב כך לזכות אולי בכמה נקודות זכות אצל תומכיהם, ובדקות חשיפה יקרות מפז בתקשורת.
העתירה שבה מתבקש בג"ץ לדון בבוקר עשויה לשמש דוגמא מצוינת לכך. במישור המהותי, היא מעוררת לכאורה שאלות חוקתיות מן המעלה הראשונה: סמכות בג"ץ להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, ומערכת האיזונים והבלמים שבין הרשות המבצעת והמחוקקת לבין הרשות השופטת והיועצת המשפטית לממשלה.
התיקון לחוק – כמוהו כעשרות רבות(!) של תיקונים שנעשו בחוק יסוד: הממשלה מאז חקיקתו – מוּנַע בעליל על ידי גורמים פוליטיים. גם הליך החקיקה המזורז שנעשה בעניינו אינו מהווה מופת של מעשה חקיקה ראוי לשמו, מתון ושקול.
ועדיין: במקרה זה, התיקון לחוק מהווה יותר הצהרת חוק מאשר יצירת חוק. גם לפני התיקון, המחשבה שניתן להוציא לנבצרות ראש ממשלה מכהן – בוודאי כזה שנבחר לתפקידו בתמיכתם של מיליוני בוחרים בדרכו הפוליטית – שלא מסיבות רפואיות, ועל פי החלטה של אדם אחד – היועמ"ש לממשלה – מופרכת מעיקרה.
בנסיבות אלה, הפנייה לבג"ץ מיותרת לחלוטין. כדרכן של עתירות אלה, היא מדברת בלשון גבוהה. לדברי העותרים, מדובר ב"שימוש לרעה בסמכות המכוננת, הפוגע בשיטת המשטר הישראלית... לשם אינטרסים פרסונליים מובהקים... וכינונו הוא מעבר נוסף אל דיקטטורה". כך, לא פחות.
אכן, המניע לחוק פרסונלי בעליל. אבל אין הוא שונה בכך מעשרות רבות של חוקים 'פרסונליים' אחרים שעברו "תחת הרדאר" ומפארים את ספר החוקים הישראלי. ביניהם, חוקים שנועדו להכשיר מינוי "משפטאי" (שלא עסק מימיו בעריכת דין ולא למד משפטים) לכהונת שופט בבית המשפט העליון, הכפלת מספר שרי הממשלה או הכשרת המפלצת הדו-ראשית של ממשלת החילופים.
עתירות שהוגשו נגד חוקים אלה נדחו בטענה שאמנם המניע לחוק הוא פרסונלי, אבל תחולתו צופה פני עתיד וניסוחו רחב למדי כך שאינו מתייחס לאדם מסוים (ובקיצור: זה לא חוק פרסונלי, רק אישי..).
לפיכך, יש לשער שגורל העתירה שתידון יהיה כגורל חברתה שהוגשה בחיפזון לפני כחצי שנה. עתירה זו נדחתה על הסף בבושת פנים, אפילו בלי לבקש את תגובת המשיבים (מהלך נדיר למדי בבג"ץ), ותוך חיוב העותרים בתשלום הוצאות משפט. העתירה תידחה, אך לא לפני ששלושה שופטים ייאלצו לדחות (פעם נוספת) את טיפולם בתיקים חשובים אחרים כדי להקדיש זמן לעתירת הנבצרות.
אחד החכמים והפיקחים שבשופטי בית המשפט העליון: עותר רשאי להניח מוקש נעל לפתחו של בית המשפט, אך השופטים אינם חייבים לדרוך עליו.
גם כאשר מדובר בסוגיה חשובה וכבדת משקל כמו סמכות בג"ץ לפסול סעיף בחוק יסוד, על בית המשפט לבחון את המקום והזמן שבהם תידון סוגיה זו. עילת הסבירות – שבעיני רבים מאיימת לשבש סדרי בראשית – עשויה לשמש כר נוח לבירור סוגיה זו. ואכן, קביעת הרכב של כל שופטי בית המשפט העליון, חמישה עשר במספר, מלמדת על כך.
לעומת זאת, הותרת סוגית הנבצרות לדיון בפני הרכב "רגיל" בן שלושה שופטים, יותר ממרמזת על כך שגם השופטים אינם סבורים שנושא זה, על נסיבותיו הספציפיות, מהווה עילה להכריע בשאלות הרות גורל כמו פסילת סעיף בחוק יסוד והדחה (למעשה, אם לא להלכה) של ראש ממשלה מכהן בידי דרג שאינו נבחר, יהא מכובד ככל שיהא, בשל סיבות שאינן רפואיות.
עמדת היועמ"שית, כפי שהוגשה לבג"ץ, ולפיה "נעשה שימוש לרעה בסמכות הכנסת כדי לשפר את מצבו המשפטי האישי של ראש הממשלה ולאפשר לו לפעול בניגוד לפסיקת בית המשפט" עשויה לשמש בומרנג נגדה. היה והעתירה תידחה, כצפוי, ישמש פסק הדין שיינתן מצע נוסף למתקפה (שלא אחת, מלווה באמירות מכוערות, בזויות ופסולות) על היועמ"שית ועל שאר רשויות אכיפת החוק, וילבה את האש שמופנית נגדם.
הכלל שטבעו חכמים בשכבר הימים, ולפיו "תפסת מרובה לא תפסת" יפה, בשינויים המחויבים, גם לבית המשפט גם ליועמ"שית. או בקיצור: "שפטת מרובה – לא שפטת" ו"יעצת מרובה – לא יעצת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
