בעשור האחרון ראש הממשלה נתניהו ביצע מהפכה במעמד הבינלאומי והאסטרטגי של ישראל. במקום להתכופף בפני ממשל אובמה העוין, נתניהו מינף את עוינותו של אובמה כדי לכונן יחסים אסטרטגיים עמוקים עם מדינות ערב.
נתניהו גם ערך קמפיין עולמי לקידום יחסים בילטרליים עם עשרות מדינות בכל רחבי תבל, על בסיס אינטרסים משותפים. הוא יצר יחסים אישיים עם נשיא רוסיה פוטין, שאפשרו מרחב תמרון ישראלי בסוריה באמצע מלחמת אזרחים, בלי לגרור את ישראל לתוך המלחמה עצמה.
כל הפעילות הזאת ואחרות הביאו לכך שכשממשל ידידותי נכנס לבית הלבן ב־2017, ישראל שקיבלה את פניו היתה כבר מעצמה אזורית. עבודה נכונה של נתניהו מול ממשל טראמפ אפשרה לישראל למקסם את התמורה המדינית והאסטרטגית מהממשל. תמורות אלה - לרבות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, הכרה אמריקנית בחוקיות ההתיישבות ביו"ש, בריבונות ישראל ברמת הגולן ובזכויות הריבוניות של ישראל ביו"ש - חיזקו עד מאוד את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית עצמאית וכמדינה מושכת כלכלית ומדינית באזור ובעולם. מעמד עוצמתי זה הוא שסלל את הדרך להסכמי אברהם.
בשבוע שעבר פרסם העיתון "The National", היוצא לאור באבו דאבי, מסמך של מחלקת המדינה, שתיאר את מדיניות הממשל כלפי ישראל והפלשתינים. המסמך הוכן על ידי האדי עמר, סגן עוזר מזכיר המדינה לישראל־פלשתין ואיש בעל עבר עשיר של עוינות לישראל ותמיכה בטרור.
לפי המסמך, הממשל החדש יבטל את מדיניות ממשל טראמפ, שלפיה תוצרת משטח C ביו"ש המיוצאת לארה"ב תקבל חותמת "תוצרת ישראל". הממשל החדש גם יחדש העברת כספים לאונר"א ולרש"פ, ילחץ על ישראל להתיר לתושבי ירושלים להצביע בבחירות פלשתיניות, יפעל לפתוח מחדש את הנציגות האמריקנית לרש"פ ועוד.
באשר להסכמי אברהם, בשפה דיפלומטית המסמך מסמן שכוונת הממשל לחתור תחת הסכמי השלום, באופן שיחדש את הווטו הפלשתיני על יחסי ישראל־ערב. המסמך מחדש את מדיניות אובמה, שלפיה יש לפעול לנסיגה ישראלית לקווי הפסקת האש מ־1949.
המסמך לא מפתיע, אך הוא מבהיר שמחכה לישראל אתגר גדול בניהול יחסיה עם ארה"ב. הצורך לנווט בין מעצמות עם יחס פושר כלפינו, הנוטות לצד אויבינו מצד אחד, לבין בעלת ברית עוינת לנו שעוינת גם לסין ולרוסיה מנגד, יהיה אולי האתגר הסבוך ביותר של ראש הממשלה בשנים הקרובות.
