המבצעים הדרמטיים שבהם עדכנה ישראל את ארה"ב - ואלה שלא

בימים הראשונים של ספטמבר 2024 הסתובבו קציניו הבכירים של צה"ל, כשהם מזמזמים לעצמם את הלהיט הגדול ביותר של המוזיקאי דניאל סלומון.

באותה תקופה נערך הצבא למבצע קומנדו שקיבל את שם הקוד "רבות הדרכים", להשמדת מפעל סודי לייצור טילים מדויקים שהקימה איראן על אדמת סוריה. לוחמי יחידת העילית שלדג, שנועדה להוביל את הפעולה, כבר ארזו את ציודם והיו ערוכים לטוס אל היעד, שהוטמן עמוק מתחת לפני הקרקע לא רחוק מהעיר מסיאף, בחוף המערבי של סוריה. תוכנית המבצע הנועז עברה את מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, וכל מה שנותר הוא האישור הסופי, שישלח את הלוחמים למסוקים. "זה היה מבצע שומט לסת", אומר אדם שהיה מעורב בהכנות לקראתו.

בנקודת הזמן הזו התמרון הקרקעי ברפיח עמד לקראת מיצוי, תקיפות חיל האוויר בלבנון הלכו והתייעלו, וכחודש קודם לכן חוסל "רמטכ"ל" חיזבאללה, פואד שוכר, בסיכול ממוקד מעורר השתאות. הצמרת המדינית והצבאית בישראל, שצברה ביטחון ככל שנקפו הימים מאז 7 באוקטובר, הרגישה שהגיעה שעת כושר להכות גם במפעל הטילים האיראני. אבל היה דבר אחד שהטריד את מקבלי ההחלטות בירושלים, לפני שהם יאשרו את מבצע שלדג בעיבורה של סוריה. אמריקה.

"נו־גו ברור"

למעשה, אמריקה הטרידה את מקבלי ההחלטות בישראל כבר מהרגע הראשון למלחמה, ולהפך. לאורך חודשי הלחימה ניהלו שתי המדינות הללו מערכת יחסים מורכבת של תן וקח, שלעיתים גלשה לעימותים מתחת ומעל לפני הקרקע.

"זה היה ממש כמו משיכת חבל", מתאר זאת גורם ישראלי שהיה מעורב עמוקות במגעים הקדחתניים מול וושינגטון. "הבעיה היתה שלקראת המבצע של שלדג בסוריה, החבל מול ארה"ב היה מתוח עד לקצה. הדבר העיקרי שארה"ב חששה ממנו לאורך כל הדרך היה פתיחת חזית מול איראן והידרדרות למלחמה כוללת. מילת המפתח בהיבט הזה היתה stability, יציבות. לי היה ברור שאם אנחנו תוקפים עכשיו את מפעל הטילים האיראני, הממשל האמריקני לא יאהב את זה, בלשון המעטה. אתה לא יכול להגיד לאמריקנים 'תקשיבו, אנחנו בבלגן בעזה ובלבנון, עוד רגע פורצת מלחמה עם איראן, אז החלטנו גם לבצע פשיטה בעומק סוריה'. מבחינתם זה היה נו־גו ברור".

אותו גורם לא היה היחיד שחשב כך. בימים שלפני המבצע, ממש במקרה, פגש בכיר ישראלי את הרמטכ"ל הרצי הלוי, ולחש על אוזנו מילות אזהרה. אותו גורם, שרק ימים בודדים קודם לכן ביקר בבית הלבן והרגיש לאן נושבות שם הרוחות, אמר לרמטכ"ל בארבע עיניים שלתחושתו, אם ישראל תצא למבצע מבלי לקבל את אישורה של ארה"ב מראש, "זו תהיה נקודת האל־חזור ביחסים איתם".

הבכיר התפרץ לדלת פתוחה. גם הלוי היה בעמדה שאין ברירה, אלא לתאם את המבצע עם האמריקנים. מעבר לחשש מקריעת החבל מול הבית הלבן, הפעולה נועדה להתרחש עמוק בשטח סוריה. אם משהו יסתבך, ידע הלוי, האמריקנים יהיו היחידים שיכולים לעזור. עמדתו של הלוי קיבלה רוח גבית גם מהממונה עליו, שר הביטחון אז יואב גלנט.

אלא שבשאר הצמרת המדינית בישראל התקבעה ההנחה שאם בבית הלבן ישמעו על המבצע מראש, האמריקנים יתנגדו לו נחרצות, ואולי אפילו ידליפו את עצם קיומו, כדי לסכל אותו. "מצד אחד היינו צריכים את עזרתם, ומצד שני הנחנו שאם נספר להם, המבצע יבוטל", אומר גורם מדיני. "זו היתה דילמה רצינית".

פתרון הדילמה, כמו תמיד לאורך כל רכבת ההרים הישראלית־אמריקנית של המלחמה, התמקד בהגשה: בתיאום בין הדרג המדיני לצבאי בישראל, הוחלט כי מי שיבשר לאמריקנים על המבצע יהיה הרמטכ"ל. מקבל הבשורה מהצד השני יהיה חברו הטוב, מפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה.

מסרים מרגיעים

הטלת המשימה הרגישה על הלוי לא היתה מקרית. היא יצאה מנקודת הנחה שהרמטכ"ל הישראלי נתפס בבית הלבן כגורם מתון ושקול, שפועל ממניעים ענייניים ומעדיף בעצמו להימנע מאסקלציה מול איראן. "הצבא, והרמטכ"ל במיוחד, נתפסים על ידי האמריקנים כגורם השפוי בישראל", מנסח זאת גורם ישראלי.

אך חשוב מכך, בין הלוי לקורילה נרקמה לאורך חודשי המלחמה מערכת יחסים מקצועית, שהתפתחה לכדי חברות קרובה. במהלך המלחמה ביקר קורילה בישראל 15 פעמים, ולא אחת התיישב לשיחת לב אל לב עם הלוי בלשכת הרמטכ"ל שבקומה ה־14 בקריה, על הספות הצופות לקו הרקיע של תל אביב. שני הגנרלים עטורי הקרבות כנראה לא יודו בכך לעולם, אבל גורם שמכיר את שניהם מתאר את החברות ביניהם במילה מאוד לא צבאית - אהבה.

בישראל ביקשו לנצל את האהבה הזו. באישור רה"מ בנימין נתניהו, נפגש הלוי ביחידות עם קורילה, עדכן את בן שיחו האמריקני בפרטי המבצע בסוריה ובדבר נחיצותו, הרגיע אותו מפני פתיחת חזית מול איראן, וביקש ממנו להעביר את המסר בעדינות אל הבוסים שלו בוושינגטון. הלוי גם הדגיש כי הטילים שמייצרת איראן ליד מסיאף יכולים להגיע לכל רחבי המזרח התיכון ולפגוע יום אחד בבסיסים אמריקניים. "הלוי מכיר את הגנרלים האמריקנים ויודע שכשיש משהו שעלול לתקוף אותם, הם לא רואים בעיניים", מסביר גורם שהיה בסוד המגעים. "מעבר לכך, קורילה מבין את וושינגטון מצוין. הוא יודע באיזו שפה להשתמש מול הבית הלבן, כדי שמבצע מהסוג הזה יחליק להם בגרון".

"בהתחלה הבית הלבן אמר לפנטגון 'תנו לישראל מה שהם מבקשים'", אומר גורם ישראלי. "ברגע שבפנטגון הפסיקו לקבל בכל יום טלפון, הם פחות מיהרו. התחיל מעין אמברגו בלתי פורמלי"

בד בבד, גם שר הביטחון גלנט, שנתפס בקרב האמריקנים כגורם האמין ביותר בתוך ממשלת ישראל התזזיתית, ערך שיחה עם מקבילו, שר ההגנה לויד אוסטין. גלנט לא עדכן את אוסטין בפרטי הפרטים של המבצע, אבל כן הניח בפניו את התשתית לפעולה משמעותית שישראל מתכננת בקרוב. "קורילה כבר עדכן אותי שאתם זוממים משהו, אבל לא הרחיב", אמר אוסטין לגלנט. "זה בסדר. אני סומך על שיקול הדעת שלו".

קורילה הוכיח, ולא בפעם הראשונה, את יכולותיו הדיפלומטיות. הגנרל האמריקני הכין את כוחות סנטקום למבצע בסוריה, אך עשה זאת מתחת לרדאר של טהרן, ובמידה רבה גם מתחת לזה של וושינגטון. רק ברגע המתאים, כך לפי מקורות בישראל, עדכן קורילה את שר ההגנה אוסטין ואת הבית הלבן בכל פרטי המבצע, תוך שהוא חוזר על המסרים המרגיעים שהועברו אליו מהרמטכ"ל הלוי.

בבית הלבן השתכנעו שלא לסכל את הפעולה בסוריה. השאר היסטוריה.

"סיימו את הפעולה בעזה, חמאס זה רעיון שלא ניתן לנצח", אמר בלינקן לדרמר בתחילת השנה. "טוני", השיב דרמר, "גם נאציזם זה רעיון. אז נכון, יש נאצים, אבל אין להם מדינה. לחמאס עדיין יש"

הפרד ומשול

המקרה של מבצע "רבות הדרכים" הוא רק ביטוי אחד לאופן שבו התנהלה מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב במהלך המלחמה. מצד אחד, שיתוף הפעולה בין הצדדים הגיע לכדי תמיכה בלתי מסויגת אמריקנית בישראל, אישור מדוקדק של תוכניות תקיפה ישראליות בידי גורמים אמריקניים, ומעורבות אישית של בכירים בבית הלבן בישיבות קבינט ובפורום מטכ"ל, כפי שלא נחזה בעבר.

מצד שני, יחסי ישראל־ארה"ב במלחמה ממש לא התנהלו על מי מנוחות או באידיליה מושלמת. רחוק מכך. היו גם מקרים שבהם ישראל יצאה למבצעים קריטיים מבלי לעדכן מראש את ארה"ב - כמו במקרה של חיסול מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה - או שביצעה מהלכים בניגוד לעמדתו המובהקת של הבית הלבן ועוררה את זעמו, כמו הכניסה לרפיח.

לא אחת התגלעו ויכוחים יצריים בין הצדדים, שהגיעו לכדי צעקות ואפילו קללות. "הוא פאקינג שקרן", אמר הנשיא ג'ו ביידן על נתניהו לאחר שישראל נכנסה קרקעית לרפיח, כך על פי דיווח אמריקני.

למרות חילוקי הדעות הללו, שחלקם גם עיכבו את מהלכי המלחמה, מבחינת נתניהו המשך התמיכה האמריקנית בישראל היה מתנה שלא תסולא בפז. משיחות עם שורה ארוכה של גורמים עולה כי כל הצמרת המדינית והביטחונית הישראלית, מראש הממשלה ומטה, היתה ונותרה בתמימות דעים שללא הגב מוושינגטון, ישראל תיאלץ להפסיק את המלחמה לפני שתשיג את כל מטרותיה.

מעבר לחימוש האמריקני, שחצה את האוקיינוס האטלנטי ואפשר את המשך התקיפות של צה"ל בעזה ובלבנון, הדבר החשוב ביותר מבחינתה של ישראל היה מעמדה של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם, ויכולתה להטיל וטו על כל החלטה שמשמעותה בפועל סיום המלחמה. "בניגוד לדעת הקהל הרווחת בישראל, בלי האמריקנים היינו סוגרים את המלחמה הזו מזמן", כפי שמנסח זאת בכיר ישראלי. "לכן היינו צריכים ללכת מולם בין הטיפות ועל קליפות ביצים".

הקליפות הללו היו שבירות במיוחד. המלחמה פרצה כאשר בבית הלבן יושב הנשיא הדמוקרטי ג'ו ביידן, שהאינטרסים שלו לא תמיד תאמו את גישתה ההתקפית של ישראל, או כפי שמבטא זאת בבוטות בכיר ישראלי - "הממשל הדמוקרטי הוא אנטי־לחימה". רצה הגורל והמלחמה התחוללה גם בשנת בחירות, שבה ביידן היה נתון ללחצים מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית, שהזדעזעו מתמונות ההרס והקטל שזרמו מרצועת עזה, וקראו לצמצום התמיכה בישראל ולהפסקת המלחמה לאלתר.

בישראל נאלצו לנווט לפיכך בתוך הסבך הפוליטי של וושינגטון, תוך שהם מותחים את החבל האמריקני עד לקצה, מבלי לקרוע אותו. הלהטוטנות הזו הסתמכה על קשרים אישיים שנרקמו בין בכירים ישראלים לאמריקנים, על הקשבה מוקפדת לניואנסים של אנשי הממשל, ועל הבנה מעמיקה של מערכת קבלת ההחלטות בוושינגטון. כך, למשל, גורמים ישראליים ידעו כיצד ומתי לדבר עם מחלקת המדינה האמריקנית, שמשפיעה יותר מכל על הנשיא הנוכחי ביידן אך באופן מסורתי תופסת קו לעומתי יותר כלפי ישראל, ומתי להפעיל דווקא את אנשי הפנטגון, שלאורך הדרך הביעו גישה מתירנית יותר כלפי הפעלת כוח ישראלי בעזה ובלבנון.

המלחמה פרצה כשבבית הלבן יושב הנשיא ביידן, שהאינטרסים שלו לא תמיד תאמו את גישתה ההתקפית של ישראל, או כפי שמבטא זאת בכיר ישראלי, "הממשל הדמוקרטי הוא אנטי־לחימה"

גם האמריקנים ידעו לנקוט טקטיקה של הפרד ומשול. הם, למשל, קירבו אליהם את השר לשעבר בני גנץ, ובהמשך את שר הביטחון לשעבר גלנט, מתוך הנחה שאלה יוכלו לסייע להם בהפעלת לחצים על נתניהו ובתוך הקבינט. לדברי גורם בקבינט, "גלנט 'התרכך' מהרגע שהוא התחיל לבקר בוושינגטון ולפתח יחסים עם שר ההגנה אוסטין. הוא חזר מהביקור הראשון שלו בוושינגטון הרבה יותר אמריקני". בסביבתו של גלנט מכחישים את הטענה הזו נחרצות, וטוענים שלולא גלנט, החבל האמריקני לישראל היה פוקע מזמן.

האמריקנים גם ידעו מתי להזעיק לעזרתם את בכירי צה"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל, כאשר האמון שלהם בפוליטיקאים הישראלים נסדק. "היו פעמים שבלינקן הגיע לארץ והרמטכ"ל ביקש לתדרך אותו, אך נתניהו חסם זאת, מסיבותיו", אומר גורם ישראלי. "אבל בלינקן כמעט תמיד התעקש שהרצי יבוא לפגישה איתו, וכך היה. הוא סמך על הרצי". הלוי, במובן מסוים, הפך לקורילה של הבית הלבן.

ציר דרמר

רק עכשיו, רגע לפני שממשל ביידן מפנה את מקומו לזה של טראמפ, במערכת המדינית והצבאית בישראל מרשים לעצמם לחשוף את אחורי הקלעים המלוכלכים של ניהול המגעים מול וושינגטון. תחקיר "שישבת", המבוסס על שעות של שיחות עומק עם הגורמים שהיו במוקד קבלת ההחלטות בישראל, מבקש לשרטט את מארג היחסים המורכב בין ישראל לארה"ב, כפי שהתפתח במהלך המלחמה ובתוך חדרי חדרים.

לאורך השיחות הארוכות הללו אמנם נתקלנו בתיאורים סותרים לגבי אותם אירועים עצמם, ובהטלת בוץ בין בעלי התפקידים השונים, אולם כל המרואיינים לכתבה זו מסכימים על דבר אחד: במהלך המלחמה נשמרו היחסים התקינים עם ארה"ב, וגם אם לעיתים עמדו על סף קריסה, החבל מול אמריקה מעולם לא נקרע לחלוטין.

"אם אתה שופט את זה עכשיו ברטרוספקטיבה של 15 חודשים, אני לא רואה מהלך אחד שרצינו לעשות ולא קרה בסוף", אומר בהתלהבות גורם ישראלי שהיה מעורב עמוקות בקשר מול וושינגטון. "העובדה שעד היום לא הגענו ל־end of the runway בשפת הבית הלבן, ויש לנו זמן ויכולת לעשות מה שאנחנו רוצים במלחמה, זה הישג בלתי רגיל. בחלק מהמקרים זה לקח זמן, אבל בסוף השגנו את כל מה שרצינו. לא איבדנו את אמריקה".

במבחן התוצאה נדמה כי אכן, ישראל ניהלה את היחסים הפריכים עם האחות הגדולה אמריקה ביעילות. מבט מעמיק במארג היחסים בין המדינות מגלה שגם אם העניינים גלשו לעיתים קרובות לקרבות אגו וקרדיט בתוך המערכת הישראלית, הקשר בין ירושלים לוושינגטון התנהל לאורך המלחמה במעין סינרגיה כאוטית, שהוכיחה את יעילותה.

הדמות המרכזית בהיבט הזה היא רון דרמר, מקורבו האולטימטיבי של נתניהו, מי שבאופן רשמי מוגדר כשר לעניינים אסטרטגיים אך בפועל משמש הזרוע הארוכה של נתניהו לענייני אמריקה. דרמר עתיר הניסיון למד היטב כיצד למתוח עד לקצה את החבל מול וושינגטון, ומול ממשלים דמוקרטיים בפרט. זכור במיוחד נאומו של נתניהו בקונגרס ב־2015, על אפו וחמתו של הנשיא ברק אובמה ובצל הסכם הגרעין המתגבש עם איראן, נאום שדרמר היה האדריכל שלו כשגריר ישראל בוושינגטון.

גם לאורך מלחמת 7 באוקטובר נראה כי דרמר היה הציר המרכזי שניהל עבור נתניהו את מערכת היחסים מול אמריקה, ומול הבית הלבן בפרט. הוא שוחח באופן קבוע עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ושליח הבית הלבן למזרח התיכון ברט מקגורק, ודילג בין וושינגטון לירושלים במטרה לשמן את הגלגלים החורקים בין הבירות, תוך שהוא מנצל את היכרותו העמוקה עם המערכת האמריקנית והברגים שמפעילים אותה. כאשר דרמר הרגיש שנוכחותו עשויה להרגיז את האמריקנים, הוא פינה את הבמה לגלנט, הלוי ואחרים.

יותר מכל גורם אחר, היה זה דרמר שהביא לשיא את מיומנות משיכת החבל מול וושינגטון, תוך שהוא ממחיש עד כמה דיפלומטיה היא הרבה פעמים עניין של סמנטיקה, ועושה זאת באמנות שאפילו מזכיר המדינה לשעבר, היהודי המנוח הנרי קיסינג'ר, היה יכול להעריך.

"דרמר יודע להתעמת עם ארה"ב, לנהל מולה משברים וגם להגיע מולה לקרע כמו ב־2015", אומר גורם ישראלי בכיר שנמצא בסוד העניינים. "אבל המאבק מול ארה"ב בתקופת אובמה לא התרחש בזמן מלחמה. הפעם יש מחיר אמיתי לקרע עם אמריקה. לכן לאורך כל התקופה הזו דרמר ונתניהו לא היו מוכנים לקבל כל תכתיב מצד האמריקנים, אבל איפה שהיה ניתן, כן באו לקראתם. באנגלית יש ביטוי שאומר 'להיות על אותו עמוד'. ישראל וארה"ב אולי לא היו על אותה פסקה לאורך המלחמה, אבל דרמר דאג שהן כן יישארו תמיד על אותו עמוד".

"במזרח התיכון מודדים את ההרתעה הישראלית בפרנהייט, לא בצלזיוס", אומר בכיר ישראלי. "כשמנהיג איראן רואה שבאה לפה נושאת מטוסים אמריקנית, המדיניות שלו משתנה בהתאם"

מסר לחיזבאללה

מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב מלווה כצל את כל אירועי המלחמה המרכזיים. כבר בשעות הערב של 7 באוקטובר התקשר הלוי לראשונה לקורילה ועדכן אותו במתרחש. הלוי לא היה צריך להתחנן לעזרה. קורילה הציע אותה ביוזמתו. "מה אתה צריך?" שאל.

הרמטכ"ל הישראלי הסביר לבן שיחו שהוא בעיקר מוטרד מכך שחיזבאללה ירים ראש ויצטרף לחמאס במתקפה קרקעית על גבול הצפון. "אם תהיה נושאת מטוסים שלכם בים התיכון, ואם מטוסים אמריקניים ימריאו מבסיסיהם במזרח התיכון ויפטרלו לאורך קו החוף של לבנון, זה יכול לעזור", אמר הלוי.

קורילה הבטיח לבדוק מה הוא יכול לעשות. במקביל, העביר נתניהו מסרים זהים ליועץ לביטחון לאומי סאליבן, ומאוחר יותר במהלך אותו יום שוחח גם עם ביידן עצמו. "ישראל תנצח במלחמה מול חמאס", אמר נתניהו לנשיא, "אבל חיזבאללה צריך לקבל את המסר מארה"ב: אל תיכנסו למלחמה".

גורם נוסף שניהל קשר טלפוני מול וושינגטון הוא גלנט, ששוחח עם מקבילו אוסטין. במהלך המלחמה השניים הללו ידברו טלפונית כמאתיים פעמים וייפגשו בארבע הזדמנויות שונות. שני הגנרלים לשעבר ימצאו שפה משותפת זה עם זה.

בשיחה הראשונה ביניהם, גלנט היה קונקרטי במיוחד: כמה חודשים קודם לכן פינתה ארה"ב מישראל מצבור ענקי של 250 אלף פגזי ארטילריה והעבירה את רובם לצבא האוקראיני, שנלחם בפלישה הרוסית. גלנט ידע כי מתוך המספר העצום הזה נותרו עדיין 50 אלף פגזים על אדמת גרמניה, שטרם סופקו לקייב. "יש לי בקשה אחת", אמר לאוסטין ב־7 באוקטובר. "תחזירו את הפגזים האלה לישראל". אוסטין הסכים.

האמריקנים סיפקו גם את יתר הסחורה, ובימיה הראשונים של המלחמה תגברו את כוחותיהם במזרח התיכון משמעותית ושלחו לאזור שתי נושאות מטוסים. "הפעולות האמריקניות בהחלט עזרו", אומר בכיר ישראלי. "במזרח התיכון מודדים את ההרתעה הישראלית בפרנהייט, לא בצלזיוס. "כשמנהיג איראן רואה שבאה לפה נושאת מטוסים אמריקנית, המדיניות שלו משתנה בהתאם. זו עובדה".

האמריקנים התנגדו לתקיפה בלבנון ולכניסה לעזה. "בממשל הנוכחי דיפלומטיה היא סוג של דת", אומר בכיר ישראלי. "רק לאחרונה, בגלל ההצלחות שלנו, הם הבינו שלפעמים אפשר גם בפטיש"

אבל גם אם חיזבאללה נותר בהתחלה על הגדר והסתפק בהפצצת ישראל מרחוק, בישראל ידעו שנושאת מטוסים או שתיים לא יספיקו לטווח הארוך. בישיבות הראשונות של קבינט המלחמה העריך הרמטכ"ל שייקח לצה"ל כשנה להכריע את הזרוע הצבאית של חמאס, ושבשביל זה הוא יצטרך הרבה מאוד משאבים. "כלכלת מלחמה" ניסח זאת הלוי, והצביע על ארה"ב כגורם המרכזי שיניע את גלגלי הכלכלה הזו. ואכן, במהלך המלחמה תעביר ארה"ב לישראל יותר חימושים מדויקים מאשר בכל 15 השנים האחרונות גם יחד, לצד אמצעים רבים נוספים. את קו האספקה הזה הרמטכ"ל ידע שאסור לו לאבד. לעיתים, זה כמעט קרה.

"לא היה לנו שותף"

מה שהחל ברגל ימין הגיע כמעט לכדי פיצוץ מהר מאוד. ב־10 באוקטובר, שלושה ימים לאחר מתקפת הפתע של חמאס, התנהלו בישראל דיונים על יציאה למתקפה יזומה בלבנון. בצה"ל כבר בנו תוכנית לפגיעה נרחבת במערך הרקטי של חיזבאללה (מרבית טילי הארגון היו אז עדיין במחסנים, מה שהקל את הפגיעה בהם במרוכז), ופיסת מודיעין אחת שהגיעה לאמ"ן תרמה למתקפה מטרה נוספת, נכספת במיוחד: בשעות אחר הצהריים של 11 באוקטובר נועדו להיפגש בכירי חיזבאללה, ובהם נסראללה, סגנו ספי א־דין ומפקד גזרת דרום לבנון של הארגון אבראהים עקיל (כולם יחוסלו בסופו של דבר), עם שלושה בכירים במשמרות המהפכה האיראניים. זו היתה הזדמנות פז.

האפשרות לחיסול צמרת חיזבאללה קסמה לרמטכ"ל הלוי ולשר הביטחון גלנט. השניים גם העריכו שאם הם ייצאו למתקפה נרחבת בלבנון, כ־15 אלף פעילי חיזבאללה יקבלו פקודה לנוע לחזית ולהצטייד במכשירי קשר לשעת חירום, תוכנית שהיתה מוכרת היטב לקהילת המודיעין בישראל. מכשירי הקשר הללו, כך ידעו כבר אז גלנט והלוי, מולכדו ויכולים להתפוצץ על פי פקודה. פקודה כזו, אם תינתן בזמן הנכון, עשויה להנחית על הארגון מכה ניצחת (לבסוף יפוצצו מכשירי הקשר כשנה מאוחר יותר, כאשר רובם נמצאים במחסנים ולא על גופם של אנשי חיזבאללה).

בבוקר 11 באוקטובר התייצב גלנט עם התוכנית המפורטת במשרדו של נתניהו בתל אביב, ודיבר על השבת ההרתעה הישראלית ועל יצירת יתרון אסטרטגי להמשך המלחמה. ראש הממשלה היה נראה לו שפוף ופסימי. "אם תתקוף את חיזבאללה", אמר נתניהו והצביע אל מעבר לזגוגית החלון, "כל הבניינים האלה יקרסו מתגובת הנגד שלהם". גלנט המשיך לנסות, אבל נתניהו לא השתכנע. "לפני שאנחנו עושים את זה, אני רוצה לדבר עם הנשיא", אמר לבסוף ראש הממשלה לשר הביטחון. גלנט ידע באותו רגע כי המתקפה לא תצא לדרך: הוא חש כי נתניהו מבקש להשתמש בארה"ב, ובנטייתה להימנע מהסלמות, כדי לסכל את המתקפה בלבנון.

האמריקנים לחצו להגדיל את הסיוע ההומניטרי, במיוחד בשל הלחץ על הנשיא לקראת הפריימריז במפלגה הדמוקרטית. "בממשל לא יודו בכך", אומר בכיר ישראלי, "אלא יגידו 'יש לחץ של דעת הקהל'"

בעוד נתניהו ממתין לשיחתו עם הנשיא נכנסו גלנט ודרמר למשרדו של האחרון, ובשעה אחת אחר הצהריים הרימו משם טלפון ליועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, האיש הכי קרוב לביידן. כשסאליבן שמע על התוכנית הישראלית, כצפוי, הוא ביקש מהשרים הישראלים להמתין. "אני צריך לשוחח על כך עם הנשיא". הבעיה היתה שהפגישה של צמרת חיזבאללה נועדה להתקיים בעוד שעות בודדות. לא נותר זמן רב לקבל את ההחלטה.

בערוץ נוסף, ניסה גם הרמטכ"ל הלוי לשכנע בדרכו את ביידן לתמוך ביציאה למתקפה בלבנון. הלוי סבר שאם הוא רק יסביר לנשיא בבהירות מדוע על ישראל לתקוף, ביידן ייעתר לבקשה. הלוי יגלה, אולי לראשונה אך בוודאי לא בפעם האחרונה, שלא קל לשכנע את ביידן לצאת להתקפה. "אם פומפאו (מזכיר המדינה של טראמפ; א"א) היה עדיין בתפקיד הייתי אומר לו 'בוא נלך למהלך הזה יחד', והיה לנו שותף", אומר גורם שהיה מעורב אז בדיוני הקבינט. "אבל בממשל ביידן לא היה לנו שותף".

הלוי וגלנט היו אמנם נחושים לצאת למתקפה בלבנון גם בלי אישור מביידן - "בשביל מה יש לנו צבא אם לא כדי להשתמש בו", דפק גלנט על שולחן הקבינט - אבל לא היה להם רוב. נתניהו ודרמר, יחד עם גנץ וגדי איזנקוט שצורפו לקבינט המלחמה באותו ערב, הצביעו נגד המתקפה ונימקו זאת בחששם מפתיחת חזית נוספת בצפון ובהיעדר תמיכה אמריקנית. דרמר הדגיש שהוא כן מוכן ללכת על לבנון בלי הבית הלבן, אבל לא בלי אחדות שורות ישראלית - ותקיפת המנע ירדה סופית מהשולחן.

תשע שעות בקבינט

ממש כפי שהאמריקנים התנגדו לתקיפה היזומה בלבנון, כך התנגדו לכניסה הקרקעית לעזה. "בממשל הנוכחי דיפלומטיה היא סוג של דת", אומר בכיר ישראלי. "רק לאחרונה, בגלל ההצלחות שלנו, הם שינו דיסקט והבינו שלפעמים אפשר להכות גם בפטיש".

בעוד צה"ל נערך למהלך הקרקעי ואוסף את כוחותיו על גבול הרצועה, ערך בלינקן מסע דילוגים בין דוחא לירושלים, בניסיון שווא לרקום הסכם חטופים זריז שימנע את המשך המלחמה. הוא גם ישב במשך תשע שעות בישיבת הקבינט בקריה, תוך שהוא מפציר בנוכחים להימנע מפשיטה על הרצועה, ללא הועיל.

גם שר ההגנה אוסטין ניסה את מזלו. בשליחותו התייצבו בארץ שלושה גנרלים אמריקנים, בוגרי הקרבות לכיבוש מוסול ופלוג'ה שבעיראק, שנפגשו עם גלנט בניסיון להניא אותו ממהלך קרקעי ברצועה, בטענה שהדבר יוביל לאלפי חיילים הרוגים. "אנחנו מכירים את זה מעיראק", אמרו לו. "זה יהיה אסון". גם ביידן, בשיחת טלפון, ניסה לשווא להניא את נתניהו מכניסה קרקעית לעזה.

סאליבן ובלינקן, בתורם, הפעילו לחצים כבדים על דרמר. אבל באחת מישיבות הקבינט שהתקיימו באותם ימים שאל דרמר את הרמטכ"ל אם הוא יוכל להשיג את היעד של מיטוט שלטון חמאס גם בלי להיכנס פיזית לעזה, וקיבל כצפוי תשובה שלילית. "מבחינתי, התשובה של הרצי היא good enough", אמר דרמר לסאליבן.

היו מקרים שבהם ישראל יצאה למבצעים קריטיים מבלי לעדכן את ארה"ב - כמו חיסול נסראללה - או שביצעה מהלכים בניגוד לעמדתו של הבית הלבן ועוררה את זעמו, כמו הכניסה לרפיח

אם ארה"ב היתה מוכנה לבלוע לבסוף את התמרון הקרקעי בעזה, היה דבר אחד שהיא התעקשה עליו בנחישות - הסיוע ההומניטרי. "במיוחד בלינקן", אומר גורם ישראלי. "הוא זה שהקשה הכי הרבה בנושא הזה".

אכן, בראיון הפרישה שהעניק ל"ניו יורק טיימס" סיפר בלינקן כי בפגישותיו עם קבינט המלחמה בימים שלפני הכניסה לעזה, "התווכחנו במשך שעות על ההנחה הבסיסית שסיוע הומניטרי צריך להגיע לפלשתינים. אבל הוויכוח הזה נבע מכך שהחברה הישראלית באותם ימים היתה לחלוטין בטראומה. לא היה מדובר רק בראש הממשלה או במנהיג מסוים בישראל. זו היתה חברה שלמה שלא רצתה שסיוע יגיע לאף פלשתיני ברצועה".

בלינקן אולי הבין את סערת הרגשות בישראל בעקבות טבח 7 באוקטובר, אבל התנה את נסיעתו של ביידן, שהיה אמור אז להגיע לביקור תמיכה יוצא דופן בארץ, בהכנסת סיוע לפלשתינים בעזה.

נתניהו, שלדברי גורמים ששוחחו עימנו דווקא תמך בהכנסת הסיוע, התקשה בסוגיה הזו בעיקר בשל פוליטיקה פנימית. לבסוף אפשרה ישראל להכניס כמה משאיות סיוע בודדות לתוך עזה, רק כדי שהנשיא האמריקני יואיל בטובו לעלות על אייר פורס 1 ולהגיע לישראל.

לאורך כל החודשים הבאים ימשיכו האמריקנים ללחוץ פעם אחר פעם להגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועה, לדברי גורמים בישראל במיוחד בשל הלחץ הגובר על הנשיא מתוך המפלגה הדמוקרטית לקראת הפריימריז. "אנשי הממשל לא יודו בכך ש'יש לנו פריימריז על הראש'", אומר בכיר ישראלי, "אלא יגידו 'יש לחץ של דעת הקהל האמריקנית'".

תחת עינה הפקוחה של ארה"ב, ובמיוחד של מחלקת המדינה שעניין הסיוע ההומניטרי היה בראש מעייניה, נכנס הסיוע ההומניטרי לרצועה, תחילה בהיסוס ואחר כך בשטף. אגב, לדברי גורמים שהיו במוקד קבלת ההחלטות בישראל, התמרון בעזה היה מוגבל לכל אורכו לא רק בגלל הסוגיה ההומניטרית, אלא גם בשל הצורך לשמור על עתודות של כוח אדם וחימושים למקרה של התלקחות מלחמה בצפון.

מי שבעיקר היה מאוכזב מכך הוא גלנט. "אמרתי לכם שהיינו צריכים לתקוף קודם בלבנון, לסיים את המלחמה מול חיזבאללה החזק, ורק אז לעבור לאויב החלש יותר, חמאס", אמר גלנט במרירות כמעט בכל ישיבת קבינט לאורך המלחמה.

ביטוי שייקספירי

מראש, טענו הישראלים שהמהלך בעזה יסתיים עד חג המולד, מעין מתנת כריסמס לממשל הדמוקרטי. אלא שחג המולד התקרב, ומספר המנהרות העצום שצה"ל גילה להפתעתו ברצועה דחה את סיום התמרון עוד ועוד. במקביל התקרבו הבחירות לנשיאות למועדן, ודרמר ניהל שיחות קשות עם בלינקן וסאליבן, שסבלנותם למהלך הישראלי בתוך עזה הלכה ואזלה. "סיימו את הפעולה בעזה, חמאס זה רעיון שלא ניתן לנצח", אמר בלינקן לדרמר עם תחילת השנה החדשה. "טוני", השיב דרמר, "גם נאציזם זה רעיון. אז נכון, יש נאצים בכל מיני מקומות, אבל אין להם מדינה. לחמאס עדיין יש".

ככל שהתמרון נמשך, והגיע גם לחאן יונס, כך הלחץ האמריקני גבר. דרמר נאלץ להסביר לבלינקן ולסאליבן שוב ושוב שהתמרון מתקרב לקיצו, ושבצה"ל טוענים שזה יארך רק עוד שבועיים. לפעמים, אך לא תמיד, זו באמת היתה ההערכה שסיפק צה"ל בישיבות הקבינט. בשלב מסוים דרמר כבר לא היה יכול להשתמש עוד במילים two weeks כדי להסביר שהמבצע יימשך עוד שבועיים, ועבר לביטוי השייקספירי fortnight, בתקווה שפלפולי הלשון ירוויחו לו עוד קצת זמן.

התמרונים של דרמר עבדו, והחבל האמריקני נותר רפוי, למעט הלחץ המתמשך בסוגיית הסיוע ההומניטרי. אבל התמונות מעזה הציפו את הרשתות החברתיות ואת ערוצי הטלוויזיה בארה"ב, והבחירות המתקרבות לנשיאות הכבידו על הדמוקרטים יותר ויותר.

בראשית דצמבר, לקראת חג המולד ועם כניסת ישראל לחאן יונס, שוב בניגוד לדעתם של האמריקנים, שמו לב בישראל שקצב אספקת התחמושת מארה"ב הולך ודועך. "בחודשים הראשונים הבית הלבן אמר לפנטגון 'תנו לישראל מה שהם מבקשים'", אומר גורם ישראלי, "אבל ברגע שבפנטגון הפסיקו לקבל בכל יום טלפון, הם פחות מיהרו. למעשה, התחיל עלינו מעין אמברגו בלתי פורמלי".

באותה תקופה יצא גלנט מאחת מישיבות הקבינט בקריה, נכנס לחדרו של ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, וקיים משם שיחת טלפון שנקבעה עם בלינקן. "יש האטה לא ברורה במתן האישורים ובקצב העברת החימושים", אמר לו. מזכיר המדינה ענה בכנות: "זה לא פשוט פה... מה אתם מתכוונים לעשות בפצצות שלנו?". גלנט השיב שישראל תעשה בהן מה שצריך. "זה עלול להוות בעיה", אמר בלינקן.

גלנט חזר לחדר הקבינט ודיווח כי ארה"ב מטילה בפועל אמברגו חלקי על ישראל. "מאותו רגע, הכל התנהל בחשש שהאמריקנים יסגרו את הברז", אומר בכיר ישראלי. "בחודש מארס 2024 האמריקנים כבר אומרים לנו don't take us for granted".

באותו חודש מארס גם הוזמן גלנט לוושינגטון, שם אמרו לו אנשי הממשל שהיכולת שלהם להמשיך לסייע לישראל באספקת תחמושת תלויה בהגברת הסיוע ההומניטרי לרצועה. "כשגלנט חזר לארץ הוא עשה רביזיה בתחום הסיוע, לבקשת האמריקנים", אומר גורם ישראלי. "בתגובה, באותה תקופה התחילו להסביר בערוץ 14 שהוא סוכן אמריקני".

באחת מישיבות הקבינט באותה תקופה שמע גלנט את נתניהו, דרמר והיועץ המדיני אופיר פלאק משוחחים ביניהם באנגלית. "מי הסוכן האמריקני פה?" סנט בהם גלנט.

"ריקוד טנגו מייסר"

לאחר המהלך בחאן יונס, ובעוד הסבלנות האמריקנית הולכת ואוזלת, ואף מאיימת על המשך הלחימה, נאלצו בישראל לקבל החלטה: לצה"ל היה ברור שהמהלך הבא במלחמה צריך להיות כניסה קרקעית לרפיח וללבנון. אבל שיקולים שונים גרמו לצבא להמליץ לקבינט לבחור רק בזירה אחת מהשתיים. "לא היה אפשר להיכנס לרפיח וללבנון בכל הכוח במקביל", אומר גורם ישראלי. "בסוף, ההחלטה היתה ללכת לרפיח".

זה לא עמד להיות פשוט. לדברי גורם שהיה מעורב במגעים מול ארה"ב לקראת הכניסה לרפיח, "רפיח היה ריקוד טנגו מייסר של כמה שבועות" מול האמריקנים. בכיר ישראלי אחר אומר ש"אין ספק שזה היה הקלאש (עימות) הכי גדול מולם במהלך המלחמה".

• • •

בשבוע הבא: מדוע באמת התעכבה הכניסה לרפיח? כיצד גילה סאליבן על חיסול הגנרל האיראני מהדווי? היכן נמצאות הפצצות הכבדות שהבית הלבן החליט למנוע מישראל? וכיצד הצליחו בירושלים לשכנע את וושינגטון לתמוך בכניסה הקרקעית ללבנון?

itayilnai@hotmail.com