מלחמה וטרור

בנאום האחרון של הנשיא ביידן, הוא טען שהבעיות הגדולות שארה"ב עומדת בפניהן הן הסכנה לדמוקרטיה ופייק ניוז. תבוסת המחנה הדמוקרטי בהובלתו עוד תנותח, אבל כעת בולט בעיקר הניתוק מהמציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית בתוך ארה"ב ועצימת עיניים מתמשכת כלפי איומי הטרור הגלובלי.

החל מעליית ממשל אובמה הראשון - הרעיון שעיצב את מדיניות החוץ האמריקנית היה שבמלחמה בטרור אין ניצחון מובהק. רעיון זה יושם גם בממשלים שאחריו. לאט־לאט, בגיבוי מכוני מחקר ואוניברסיטאות מובילות, למד העולם המערבי להכיל טרור. ראשית כשחקן לגיטימי בזירה הגלובלית ומאוחר יותר גם ברמה החברתית, כחלק מהמגוון התרבותי, כפי שניכר בתמיכת הקמפוסים ב"ציר ההתנגדות" לאחר 7 באוקטובר.

הרעיון שאי אפשר לנצח את הטרור נסדק כבר שנים והתנפץ לרסיסים עם מבצע הביפרים וחיסול נסראללה, פעולות שהחלישו את כוחו של חיזבאללה, ארגון שהתבסס דרך מנגנונים אזרחיים, השתלב בפרלמנט הלבנוני ועשה עסקים עם גופים רבים במערב.

נחזור רגע אחורה, למלחמה הראשונה של העולם המערבי נגד הטרור הג'יהאדיסטי אחרי פיגועי 11 בספטמבר. המשאבים שהשקיעו מדינות המערב והארגונים הבינלאומיים, המודיעין המפותח ועשרות אלפי החיילים האמריקנים שהוצבו באפגניסטן, לא מנעו מהטרור להתעצם. גם הניסיון לחנך לדמוקרטיה ולשקם את המדינה לא עבד.

עם עליית ממשל אובמה ב־2008 החלה להתבסס התפיסה שטרור נובע מעוני, שחיתות ודיכוי, ונסללה הדרך לשיחות שלום עם הטליבאן. שיא האבסורד היה שבעוד הטליבאן ביצע פעולות טרור נגד הממשלה המקומית באפגניסטן, שהוקמה בתמיכת ארה"ב, המשיך הממשל האמריקני לקיים שיחות שלום עם ארגון הטרור הקיצוני. אך גם הכנסת ארגוני הטרור למעגל הלגיטימציה והפיכתם לגורם מדיני שאפשר לחתום איתו על הסכמים לא ריסנה וגם לא החלישה אותם. להפך, איומי הטרור העולמי התעצמו: האביב הערבי ב־2011, עליית "המדינה האסלאמית" ודאעש, מלחמת האזרחים בתימן, ועוד ועוד.

עליית טראמפ לשלטון ב־2017 אמנם הביאה רוח חדשה אל המלחמה בטרור, אבל שיחות השלום עם הטליבאן הוסיפו להתנהל. למעשה, מי שלבסוף חתם עם הארגון על הסכם שלום היה טראמפ. ביידן שהגיע אחריו נטש את אפגניסטן, וכולנו זוכרים את תמונות האזרחים האומללים נתלים על כנפי המטוס האמריקני באימה ובחוסר אונים.

בימים אלה הטליבאן שולט באפגניסטן, מבצע פשעים נגד אזרחי מדינתו שלו ומנהל קשרים הדוקים עם אל־קאעידה. איראן מתקבלת על ידי המערב ומקבלת מעמד מכובד באו"ם, מול הפגנות של מתנגדי המשטר, חלקם נכים לצמיתות בגלל משמרות המהפכה.

יחס זה ממחיש את משבר הדמוקרטיות הליברליות במערב. הפחד להיתפס כקולוניאליסטים, לצד מחויבות עמוקה לרב־תרבותיות ולפלורליזם, הובילו את המערב לקבל גם רוצח המונים ידוע כמו אל־ג'ולאני כמנהיג הלגיטימי של סוריה. עוד לפני שהוציא מילה - כבר קיבל מיליארדים.

באזורנו, חמאס קיבל הכרה בינלאומית ומזוודות כסף שהגיע מקטאר (שם גם לטליבאן יש בסיס). בעולם החדש ארגוני טרור מובילים מדינות, מדינות מובילות ארגוני טרור, האזרחים נחנקים באמצע, והמלחמה הופכת אינסופית.

ובינתיים, כמו רוב האמריקנים שחיים על פי היגיון קפיטליסטי, גם טראמפ מעדיף לסגור דיל במקום לעשות מלחמה. לכן הוא מנסה למצוא רציונליות בשחקן לא רציונלי, לכפות עליו את ההיגיון שלו. זאת הסכנה שעומדת לפתחנו עם כניסתו לקדנציה נוספת בבית הלבן.

בעשור האחרון נראה שבכל זאת יש מי שהבינו שמשטרי הטרור אינם לגיטימיים. מדובר דווקא במדינות השמרניות יותר של מזרח אירופה ובמדינות האסלאם המתון. הדמוקרטיות הליברליות עדיין בחושך. אולי טראמפ ידליק את האור.