הביקור הרשמי הראשון, שקיים ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן, התקיים ברוב פאר והדר בינואר 1964. במהלכו נוצרו, באופן מיידי, תנאים של חיבה והערכה הדדית בין הנשיא לינדון ג'ונסון לבין אורחו, ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול. ארבע שנים מאוחר יותר, בינואר 1968, אף הגדיל ג'ונסון לעשות. נוסף על שיחה שקיים עם אשכול במשרד הסגלגל, הזמינו להתארח בחוותו שבטקסס.
לעומת זאת, במהלך שנות הסגריר ביחסי וושינגטון עם ירושלים, נאלץ ראש הממשלה בן-גוריון להסתפק בפגישות נימוסין בלתי רשמיות עם הנשיאים טרומן ואייזנהאואר, שבדרך כלל התקיימו במבואה אפלולית של מלון בניו יורק, הרחק ממוקד הקשב הציבורי והתקשורתי.
מאז נשבר הקרח בעידן ג'ונסון, הפכו ביקוריהם של ראשי ממשלת ישראל בבית הלבן לנוהג מושרש בדרך כלל. והנה, דווקא כעת, כאשר נפתח לכאורה חלון של הזדמנות עבור שתי השותפות כדי לפעול בצוותא למען קידומו של חזון הנורמליזציה הנכסף בין ישראל לבין סעודיה כקרש קפיצה לשינוי דיוקנו ואופיו של המרחב המזרחת-יכוני כולו - שוב חוזר הניגון.
שכן, שוב עדים אנו, לפחות לכאורה, לשיבה במנהרת הזמן היישר לימים הרחוקים, שבהם לא חסכו ממשלי ארה"ב כל מאמץ כדי להצניע את המפגשים שבין הקודקודים ולשלול מהם כל סממן של ממלכתיות.
ואכן, פגישתם של הנשיא ביידן וראש הממשלה נתניהו תתקיים הבוקר (שעון ניו יורק), במלון "אינטרקונטיננטל" שבניו יורק (אפילו לא במלון "וולדורף אסטוריה" שבעיר, שהיה אתר השיחות המועדף על נשיאי ארה"ב בשנים הראשונות לקיומה של המדינה). זאת, ללא שום שמץ של טקסיות וחגיגיות, שאפיינו את חלק הארי במסעותיהם של קברניטי המדינה לבירה האמריקנית, ובשולי השוליים של כינוס עצרת האו"ם.
הסיבה לכך ברורה: אף ששני האישים כמהים ממש להתקדמות מואצת בגזרה הישראליתס-עודית, שתשרת את האינטרסים המדיניים והפוליטיים של שניהם, מפרידים ביניהם משקעים של טינה וחילוקי דעות בזיקה למרכיבי ההסדר שבין ירושלים לבין ריאד, וספק רב הוא אם ניתן יהיה לאחות את הקרעים ולגבש נוסחה מוסכמת באבחה אחת.
וכך, חרף העובדה שגם ביידן וגם נתניהו מגיעים למלון "אינטרקונטיננטל" כשהם חבולים ומקרטעים מבחינת מעמדם בחזית הבית, לא ברור כלל ועיקר אם שאיפתם לצאת מן הפסגה עם תמונת ניצחון, שתהווה זרז ומנוף חיוני עבורם בדרך לשיפור מעמדם מבית, היא בת מימוש או בגדר חלום רחוק.
לאן יתמרן נתניהו?
לגבי נתניהו, הוא ממשיך להיות כלוא בין רצונו העז להרחיב את הסכמי אברהם ולקדם הסדר נורמליזציה עם סעודיה (שיסייע לו במאמץ לבלום את האיום האיראני, ובה בשעה להרגיע את הזירה הפנימית הגועשת ולשקם את מעמדו מבית), לבין מסכת האילוצים והחישוקים הקואליציוניים, המקשים עד מאוד את האפשרות לפריצת דרך במסלול זה. שכן, אין לשכוח שהמסע לריאד אמור לעבור גם בוושינגטון וברמאללה, ללא שום נתיב עוקף, קיצור דרך או טיסה ישירה.
באופן ספציפי, כדי לממש את חזון ההסדר, נתבע נתניהו לא רק להסכים לוויתורים ולפשרות במישור הפלשתיני, אלא גם לרצות את הפטרון האמריקני בכל הקשור לתשתית ולמורשת "היחסים המיוחדים". במילים אחרות, עליו להתחייב שלא לסטות עוד מאושיות המושרשות של מורשת זו, שבטבורה הבטחה חד-משמעית לשמר את אופייה וצביונה המשפטי והחוקתי הקיים של הדמוקרטיה הישראלית, על כל נדבכיה ומרכיביה.
זוהי, אפוא, תמציתה של תפיסת הזיקה שבין מכלולי מדיניות, שהפכה למנוף מוחשי וקשיח בידי "כל אנשי הנשיא", שיש בו כדי לצמצם את שולי התמרון של ראש הממשלה.
ואמנם, מבחינתה של וושינגטון, המתוסכלת מהבטחות ישראליות שלא מומשו, ללא מחויבות מפורשת מצידו של נתניהו להקפיא את החקיקה, ובו בזמן גם להסכים, לכל הפחות, לצעדים בוני אמון מול הרשות הפלשתינית, לא יסכים הממשל להשקיע משאבים יקרים לשם מימוש האופציה הסעודית.
עד כמה שהנשיא האמריקני, המידרדר בסקרים, להוט להפוך לאדריכלו של הסדר האזורי כששנת הבחירות בשער (ואל מול אתגר מחריף מכיוונו של דונלד טראמפ), הוא נותר נחוש (והדבר נגזר מהשקפת עולמו), לקבל תמורה ישראלית ממשית (ולא רק רטורית כבעבר), כתנאי מוקדם הכרחי כדי להעניק עדיפות ליעד זה, על כל המשתמע מכך (כולל נכונותו של הממשל לתגמל את סעודיה כתמריץ להתקדם לקראת הסדר עם ישראל). זאת, בעידן הרווי באתגרים רבי חשיבות, דוגמת הצורך להמשיך בסיוע מסיבי לאוקראינה, וההכרח לנהל את המלחמה הקרה עם רוסיה וסין.
דילמה עמוסה בקשיים
אולם דא עקא, שעבור נתניהו מציבה תפיסה זו של זיקה וקישור דילמה עמוסה בקשיים, שגם להטוטן וירטואוזי כמוהו יתקשה לפתור. שכן, כל ויתור ישראלי (למעט מחוות סמליות), בזירה הפלשתינית (שלא לדבר על פעילותו של הנשיא לקידום פתרון שתי המדינות, כדבריו אתמול בעצרת האו"ם), עלול לקומם עליו את שומרי החומה והמגדל מבית היוצר של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
מנגד, הצהרה על הקפאת "הרפורמה" עלולה לעורר תסיסה בקרב חלק, לפחות, מהמחנה החרדי, שלא לדבר על תגובה לעומתית ומתריסה מצידו של אדריכל החקיקה, שר המשפטים יריב לוין, וסיעת תומכיו בליכוד.
במצב דברים זה אפילו הודיני הגדול היה מתקשה להשתחרר, כבמטה קסמים, מן הצבת הלופתת אותו. לפיכך, אלא אם כן תימצא נוסחת הקסם שתאפשר לשני המנהיגים להכריז על "הישגים" או על "התקדמות מבורכת", נראה שמדובר במפגש טעון, שגורלו ידוע לכאורה מראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו