כשמונים את שחקניות המפתח בעיצובו מחדש של המזרח התיכון, רק מעטים יכללו את יפן ברשימה זו. עם זאת, המעצמה הדמוקרטית בעלת הכלכלה המתקדמת, המאופיינת בטכנולוגיה חדשנית ובקשרי מסחר ענפים, נמצאת בעמדת השפעה פוטנציאלית ייחודית.
יכולתה של יפן לבנות גשרים כלכליים עם מדינות העולם, כולל במזרח התיכון, מאפשרת את מיצוב מעמדה ככוח מאזן חיוני בין המעצמות הגלובליות הפועלות באזור, בפרט בעידן של שינויים, אי־ודאות וזעזועים. יפן, שהיתה הראשונה מבין המדינות הלא־מערביות להפוך למעצמה טכנולוגית, מציעה מודל אטרקטיבי לצמיחה ולשגשוג. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה יפן הוכיחה כי ללא מלחמות או כיבושים, אומה עתיקה שהפכה לדמוקרטיה מודרנית יכולה להוביל מהפכה כלכלית המבוססת על סחר ועל טכנולוגיה, מבלי להתבסס על משאבי טבע משמעותיים.
כדאי ללמוד מהמודל היפני
ה"נס" היפני שהתרחש בשנים אלה הוא תוצר של יכולתה לשלב בין הסתגלות לשינויים לבין יציבות, עקביות ומדיניות חוץ זהירה ומתוחכמת. במדינות רבות באסיה הישגיה נבחנו בהערצה, וכיום ניתן להניח שגם מדינות המזרח התיכון ישאפו ללמוד מהמודל היפני, המבוסס על מיקוד עיקש בטכנולוגיה ובסחר.
המזרח התיכון אינו עוד עניין של מעצמות העל בלבד, אלא מרחב רב־כיווני, שבו כלכלה, טכנולוגיה ודיפלומטיה מתוחכמת יכולות לשנות את חוקי המשחק.
עם כניסתנו לרבע השני של המאה ה־21, נראה כי העולם זקוק ליפן יוזמת יותר ופעלתנית יותר, שתממש את מעמדה כמעצמה הכלכלית הרביעית בגודלה בעולם. רבות הן האומות המנסות לפעול כמעצמות גם כשהן לא ניחנו ביכולות ובכלים הנדרשים לכך. לעומתן - יפן היא מקרה יוצא דופן: מעצמה אמיתית שלעיתים נמנעת מלהפעיל את מלוא השפעתה.
כעת, עם התחזקות נוכחותה של סין, ובמיוחד השקעותיה האסטרטגיות במסגרת "יוזמת החגורה והדרך", עומדת בפני יפן משימה קריטית: להוות משקל־נגד ולמנוע את התפשטות ההשפעה הסינית על חשבון אינטרסים מערביים. יפן, כמו הודו, לא יכולה להשאיר את ארה"ב בודדה מול האתגר המרכזי של העידן הנוכחי.
יפן היא בעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב. שיתוף הפעולה בין המדינות, שבא לידי ביטוי באזור האינדו־פסיפי, יכול וצריך לבוא לידי ביטוי גם במזרח התיכון. מהלך כזה ישרת את האינטרסים האמריקני והיפני כאחד, ויחזק את הברית בין המדינות ואת המחויבות האמריקנית ליפן. נוכח המציאות הנוכחית במזרח התיכון והתעצמות ציר סין־צפון קוריאה־רוסיה־איראן, מדובר בצורך אסטרטגי משמעותי של בעלות הברית של יפן וארה"ב באזור בכלל, ושל מדינות המפרץ וישראל בפרט.
ליפן יש רקורד של מעורבות שקטה במזרח התיכון, הממוקדת בעיקר בהסתכלות צרה על האינטרסים האנרגטיים שלה. בקיץ 2023, ראש ממשלת יפן דאז פומיו קישידה ביקר בערב הסעודית, באיחוד האמירויות ובקטאר, שם חתם על סדרת הסכמים כלכליים שהרחיבו את שיתוף הפעולה האזורי. לצד זאת, יפן הקפידה לפתח ולשמור על קשרים עם הבירות הערביות המרכזיות באזור, עם אנקרה ועם טהרן, כמו גם עם הפלשתינים.
הקשרים בין יפן לישראל, שבמשך שנים רבות היו מוגבלים, קיבלו תפנית חיובית ממשית בעשור האחרון, כשראש הממשלה היפני המנוח שינזו אבה הכיר בחשיבות שיתוף הפעולה בין ישראל ליפן, בעיקר בתחומי החדשנות והטכנולוגיה. אבה היה המנהיג היפני הראשון שראה בישראל שותפה ערכית שיכולה לתרום לכוחה התעשייתי של יפן. ניכר כי הגם שיפן וישראל לא חולקות עבר היסטורי משמעותי - הן חולקות עתיד משותף, ובפרט תפיסת עולם דומה: ההבנה כי עוצמתן ועתידן תלויים בהאצה ובשדרוג של היכולות הטכנולוגיות שלהן, כמו גם במובילות מדעית.
עם זאת, נראה כי נוכחותה של יפן במזרח התיכון היא מוגבלת, ולא מביאה את יכולותיה ואת תפקידה לידי מימוש אופטימלי. יפן ניצבת בפני צומת דרכים: האם להמשיך בתפקידה המסורתי כשחקנית כלכלית בלבד - או לנצל את ההזדמנות להפוך לשחקנית גלובלית משמעותית יותר בזירה הדיפלומטית?
דווקא בעיצומן של תמורות אסטרטגיות במזרח התיכון, ליפן יש אפשרות למלא תפקיד מרכזי יותר. המזרח התיכון אינו עוד עניין של מעצמות העל בלבד, אלא מרחב רב־כיווני, שבו כלכלה, טכנולוגיה ודיפלומטיה מתוחכמת יכולות לשנות את חוקי המשחק. כעת, השאלה אינה אם יפן יכולה לתרום, אלא אם תבחר לעשות זאת.
