ספירת הימים במלחמת עזה היא עניין מלאכותי. זה אינטרס תקשורתי לקצוב זמן ולחולל דרמה. האפקט הוא של לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור. אפשר לתהות, כמובן, מאיזה תאריך סופרים. האם מכ"ט בנובמבר 1947? האם מלחמת ששת הימים היתה בעצם מלחמת 1,000 הימים או 1,050 הימים? עם הפסקת שק"ם קלה בין 11 ביוני 67' ל־30 ביוני 67'?
אבל סיפור המלחמה הוא במידה רבה מסע של תגליות והפתעות. צה"ל התגלה בשיא תפארתו, אך גם בקלונו ובכישלונו. אבל לכל משך המלחמה נשמעו רעשים איומים במנוע. המחדל המודיעיני והמבצעי של 7 באוקטובר אילץ את האנשים שהנושא בוער בהם לבדוק את שורשי ההתרחשות הבלתי מובנת של אותו כישלון רב־ממדי. נראה שמקורו בהשפעות חיצוניות, בהלך הרוח הלאומי, הסביבתי, שבתוכו מתפקדות זרועות המודיעין, או במילים אחרות: הפוליטיזציה שמתגלה יום יום ושעה שעה בתפקודם של ארגוני המודיעין בישראל.
צה"ל ככוח בפוליטיקה הישראלית
ד"ר מייקל דוראן הוא חוקר בכיר במכון הדסון בארה"ב, ששירת בתפקיד ביטחוני חשוב בבית הלבן בתקופת מלחמת לבנון השנייה. הוא אוהד גדול של ישראל ומכיר אותה שנים רבות, וכך אמר באחד הפודקאסטים הקבועים שלו עם גדי טאוב: "צה"ל הוא כוח בפוליטיקה הישראלית. אני יודע את זה משירותי בבית הלבן במלחמת לבנון השנייה. הוא תמיד היה כזה ותמיד יהיה - עד יום מותי".
זאת אמירה מאוד חזקה. ישנם עשרות אלפי אנשים באמ"ן, בהם אנשי סדיר וקבע, מקצוענים ומילואימניקים. הכל בכל מעורבב כאשר רבים מהלשעברים והמילואימניקים הם עורכי דין, פרופסורים, אנשי יחסי ציבור, סוכני ייעוץ וכו'. אלה האנשים שגורמים לפוליטיזציה של קהילת המודיעין בישראל. המחדלים הם התוצאה הטבעית של הרשת המודיעינית בדימוס, המחדירה שיקולים זרים להערכות. בשני מקרים לאחרונה השיקולים האלה גורמים למלחמה אפלה של גורמי מודיעין בראש הממשלה, לשכת רה"מ והממשלה בכלל.
כשגופים צבאיים ומודיעיניים שטופים בפוליטיזציה, היא לא רק גורמת לעיוותים מחשבתיים כלפי החומר המודיעיני. היא מחדירה הרגלי חשיבה שהשקר שולט בהם. למשל, החדרת מושגים כמו "דיקטטורה", "הפיכה משטרית" או "בגידה".
מנהיגותו של נתניהו היתה עיקשת, סבלנית וחכמה הרבה יותר ממה שאפילו חסידיו ציפו. הוא הוביל לשורה של החלטות קשות ביותר גם במערכה בעזה, גם בצפון וגם מול איראן. רב אלוף (מיל') אהוד ברק הציע לוותר למעשה על המערכה ולעשות עסקה של כולם תמורת כולם לשחרור החטופים; הפירוש האפשרי היחיד הוא שחרור כל האסירים הביטחוניים תמורת כ־250 חטופים.
מי שביטא כנראה את "רוח המפקד" היה נחום ברנע, שהציע ב"ידיעות אחרונות" להשלים עם ההפסד בסבב הזה ולחכות להזדמנות שבה נחזור להילחם בחמאס. בפיקוד הבכיר של צה"ל הבינו שלא רק לצה"ל לא תהיה תקומה אם לא ייצא להתקפה ולכיבוש עזה, אלא גם למדינת ישראל לא תהיה תקומה. והיום השורה התחתונה היא: היתה לנו תקומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו