"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פספוס": החיילים מאחורי כיפת ברזל

הכטב"ם שחדר לקיסריה וזה שגבה מחיר כבד בבא"ח גולני מדירים שינה מעיניהם של לוחמי ההגנה האווירית • "יש לנו מעטפת הגנה מרשימה, אך היא לא הרמטית" • "אנחנו מתאימים את עצמנו"

כיפת ברזל. כוננות ההגנה של ישראל בשיאה. צילום: אגף דוברות וקשרי ציבור במשרד הביטחון

במהלך המלחמה, מערך ההגנה האווירית תופס את מרכז הבמה כחומה שמגינה על האזרחים מאיום הרקטות והכטב"מים. המערך מורכב משכבות רבות של הגנה מפני סוגים שונים של איומים, אבל השכבה החשובה ביותר היא השכבה האנושית - לוחמי כיפת ברזל.

בזמן האחרון לוחמי כיפת ברזל נדרשים לאיום חדש ומאתגר - הכטב"מים. בשבוע שעבר הוכח עד כמה מסוכן זה יכול להיות כשכטב"ם נעלם ממערך האיתור: הוא התפוצץ בבסיס האימונים החטיבתי של גולני, הרג ארבעה חיילים ופצע עשרות. המערך לא הצליח לגלות את הכטב"ם, והוא לא יורט.

חדר האוכל שבו נפגעו חיילי צה"ל מפגיעת הכטב"ם, צילום: השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

אתמול כטב"ם חדר שוב את ההגנות, כשמטרתו היתה בית רה"מ נתניהו בקיסריה. שלושה מאנשי ההגנה האווירית פרשו בפנינו את הקשיים, וסיפרו על התסכול של פספוס המטרות מול האחריות הרבה שמוטלת על כתפיהם, ועל הרצון התמידי שלהם להשתפר בעבודתם.

רס"ן מ' הוא המפקד של סוללת כיפת ברזל שמורכבת רק מאנשי מילואים, ושמוקפצת בכל פעם כשיש חשש להתגברות הירי. "אנחנו מוקפצים בצו 8 בכל פעם כשבכיר מחוסל - ואז חוזרים הביתה. צריך חוסן מנטלי. יש הרבה חוסר ודאות - אתה לא יודע אם מחר בבוקר אתה בעבודה או בצו 8", הוא מספר.

אחת מהתופעות המרכזיות שמטרידות כיום את מערכת הביטחון היא האיום המתפתח של הכטב"מים. לפי ההערכות בצה"ל, כ־80% מהם מיורטים, אך ה־20% שמצליחים לחדור עלולים לגרום לתוצאות קשות.

רס"ן מ' מתאר את האתגר: "מאז תחילת המלחמה השתפרנו יותר מהם. אנחנו פועלים כדי למגר את האיום, אבל בסוף אין 100 אחוזי הצלחה. אם אנשים ייצאו ויצלמו ברחוב בזמן התקפה תיתכן תקלה. על האזרחים לדעת זאת". המסר שלו הוא ברור: כניסה למרחב מוגן היא לא המלצה, אלא הכרח.

"מערך ענק שעובד יחד"

על היירוט עצמו הוא מספר: "עד רגע היירוט חולפות בין 20 שניות לדקה וחצי של פרפרים. אתה מרוכז מאוד, כי אם אחד החבר'ה לא מתפקד כמו שצריך - המערכת לא תעבוד כמו שצריך. האזרחים רואים רק את הזיקוקים מהיירוטים, ואולי לא מבינים שזה לא אדם אחד - זה מערך ענק שכולו עובד יחד כדי ליירט".

כיפת ברזל בצפון, צילום: רויטרס

את המערך מלווים הכאב שבפספוס ובידיעה שלא כל איום ניתן ליירוט, וגם הנחישות לשפר ולהתקדם. במערך מדגישים מה היה קורה בישראל במלחמה כמו זו ללא מערכת ההגנה האווירית.

"אם זה היה המצב, היינו באירוע של נפגעים משמעותיים בעורף", מציין רס"ן ע', לוחם בכיפת ברזל, "היינו במצב חמור הרבה יותר. הנשק שיש היום לחיזבאללה השתפר מאז 2006. היינו במצב של התקפה מול התקפה. ההצלחות של מערך ההגנה האווירית נותנות לפיקוד הבכיר הרבה יותר מרחב לשיקול דעת".

רס"ן ע' מוסיף: "בסוף זה עניין של חיים ומוות. אם לא נכנסים למיגון, אפשר למות. סומכים עלינו בצדק, אבל גם אחרי יירוט יש שברים שנופלים. יש לנו מעטפת הגנה מרשימה, אבל היא לא הרמטית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פספוס. זה חודר ללב. אם מישהו בטעות פספס  - אנשים מתים".

סרן (מיל') ח' משרתת גם היא בכיפת ברזל. היא השתחררה לא מזמן, ומייד גוייסה שוב למילואים. "אנשים לא יודעים שהיו טילים ורקטות שהיו אמורים ליפול על הבתים שלהם, ואנחנו יודעים את הנקודות המדויקות. אנחנו משתפרים וכל הזמן מתאימים את עצמנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר