את המאבק על גיוס החרדים תוביל הציונות הדתית. אין ברירה אחרת. מה שהיה לא יכול להימשך. כל מי שגדלו בחברה הזאת, שחיו בה בעבר או בהווה, מרגישים זאת בשנה האחרונה. מסביב עוד ועוד משפחות שהפכו לשכולות. מחיר בלתי נתפס. כאב שאין כמוהו. עוד ועוד סבבים של מילואים. נשים ואימהות שעובר עליהן משהו בלתי סביר. מפקדים בני הציונות הדתית, פצועים בני הציונות הדתית. והכי חשוב - ממשלה שבה לכאורה לציונות הדתית אמור היה להיות כוח מכריע. לא למען החרדים, אלא למען הערכים.
תיעוד: מהומות במהלך כנס למתגייסים חרדים בתל אביב (ארכיון) // השימוש נעשה בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
הציונות הדתית - החברה, ולא המפלגה - מובילה ותמשיך להוביל את השינוי הזה, מכיוון שכל שאר הקבוצות בחברה הישראלית נופלות במאבקן לתוך המלכודת הפוליטית המוכרת. מה שהכרנו במשך עשרות שנים: העסקנים החרדים הם שותפים טבעיים של הליכוד ושל נתניהו, השמאל־מרכז נגד הממשלה, ואם החרדים יסכימו לבוא איתם - הם ילבשו למענם שטריימל או יגישו להם דף ריק.
זה היה העבר. כך הוא נתפס. אבל בהווה - המלחמה שינתה את הכל. המערכת הפוליטית לא הפנימה זאת. היא רוצה לשרוד, לשמר את עצמה. חלק מהרבנים לא אזרו אומץ להכיר בכך, אבל השינוי כבר נעשה. יש המון תירוצים ואמת אחת. אנחנו סוחבים את המדינה לבד על הכתפיים. בגאווה רבה, בנחישות אין קץ - אבל לבד.
כשאני אומר "אנחנו", אני מתכוון לציונים - חילונים ובני הציונות הדתית. האחרונים נוכחים בשיעור עצום ביחס לגודלם באוכלוסייה. לא לפי פילוח מגזרי כללי. כולם שם, בסדיר ובמילואים, מהחרד"לים דרך הדתיים של גבעת שמואל ושל רעננה ועד לליברלים ולדתל"שים. במיוחד ביחידות הלוחמות. זה בולט לעין, וזה ניכר בכל פקודה או איתור בלבנון או בעזה.
המציאות הכתיבה לציונות הדתית להוביל את השינוי שנדרש כבר שנים רבות כל כך. המחיר הכבד לא מאפשר להסיט את תשומת הלב הצידה. משום כך, דווקא מגזר שיש בו הרבה מאוד בני תורה, תלמידי ישיבות שהם גם לוחמים, לא יכול לוותר יותר. אחרי מלחמה כל כך ארוכה, צר לי - אי אפשר יותר להתעלם מיחסם של החרדים לגיוס. נכון, יש בתוכם צדיקים של ממש, ולא בלשון מליצה. אנשי חסד אדירים. אבל דווקא בגלל זה היחס שלהם מחפיר כל כך.
איך אפשר לעמוד מנגד
אנחנו נמצאים באחד מרגעי המשבר הכי גדולים שידע העם היהודי בארצו. מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית. והם, אחרי השבועות הראשונים שבהם נדמה היה שמשהו משתנה - נעדרים. לפעמים, כמו השבוע, הפוליטיקאים שלהם יוצאים נגד.
אין צורך להסביר לי שזו לא החברה החרדית כולה, אלא ההנהגה הרקובה. אני מכיר זאת מקרוב. זה לא מפחית כהוא זה את עוצמת הפגיעה. כן, זה בגדר עלבון, אפילו אישי, כשיהודים שרואים את בני העם שלהם שולחים את ילדיהם לקרב ומבכים את מתיהם ממשיכים להתנהג כאילו דבר לא קרה.
לא יכול להיות שהם חיים בשלום עם כמות הפצועים, המשפחות השכולות, הכאב האינסופי, ולא מרגישים צורך לקחת חלק. יש כל כך הרבה משפטים ביהדות שמתארים את המצב הזה: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", "כל עם ישראל ערבים זה לזה", "במלחמת מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". כל כך הרבה פסוקים, ציוויים, משניות ופרשנויות - והם כופרים בכל. בחג הזה ארבעת המינים כרוכים זה בזה - איך אפשר להיות כרוכים ולא לבקש להתגייס כדי להגן על המולדת?
מה אני רוצה? שכולם יעשה משהו למען המדינה. ערבים או יהודים, חרדים או חילונים. שירות לאומי או צבאי. מסלולי שירות. מאחיי היהודים אני מבקש יותר. ומי שלא - שלא יקבלו הטבות מהמדינה. לא סבסוד למוסדות, לא זכויות. שלא יבחרו ולא ייבחרו לכנסת. שישלמו יותר מיסים ממי שילדיהם הולכים לצבא בכוח החוק.
ממשלת ישראל תעשה את הטעות הכי גדולה שלה במלחמה אם היא לא תבין את גודל השעה, את עוצמת המחויבות למדינה. העוצמה הזאת היא מה שמניע את המילואים ואת הסדיר, מה שמוביל את המלחמה. העסקנים המפלגתיים הרי לא נמצאים שם. העוצמה הזאת היא גם מה שמחייב אתכם לשינוי.
הגיע זמן איראן
זה נושא מורכב ומסובך. אסור להתייחס אליו בפומבי בגלל הרגישות הביטחונית, אבל כך בעצם התייחסו לכל החזיתות שישראל הזניחה והכילה. כך אמרו על חיזבאללה, על חמאס עזה. על התעצמות התנזים באיו"ש.יש מי שיודעים, יש מי שמבינים, יש רגישות. עד 7 באוקטובר.
פרויקט הגרעין האיראני, זה שספרים נכתבו עליו, שנאומים אינספור מצד נתניהו נישאו עליו, שיש הסכמה גורפת על ההשפעה השלילית שלו - אין לנו ברירה אחרת מלבד לפגוע בו. לא תהיה למדינת ישראל אפשרות טובה יותר לפגוע בו. בתעשיות הביטחון והנפט.
לא תהיה לגיטימציה גבוהה יותר. תגובת האמריקנים, האזהרות והמסרים דרך כלי התקשורת מגיעים שבועות אחרי ההתקפה האיראנית. הדחיינות מובילה להגבלות ולקשיים, ולא רק למסר של קור רוח. לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו