האירוע הטרגי שבו נהרגו שלשום שלושה חטופים מאש צה"ל מעורר טלטלה ציבורית מובנת, אבל מעבר לזרקור שמופנה אל האירוע עצמו, הוא צריך להדהד מסר ברור: כל יום שעובר מסכן את חיי החטופים.
האירוע עצמו היה תקלה חמורה והפרה בוטה של הוראות הפתיחה באש. החטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל־טלאלקה נעו ללא חולצות והניפו דגל לבן, כלומר נקטו כל צעד אפשרי כדי להבטיח שלא נשקף מהם איום. למרות זאת, אחד הלוחמים צעק כי מדובר במחבלים ופתח לעברם באש. הוא פגע בשני חטופים, והשלישי שנמלט למבנה סמוך נורה ונהרג למרות שצעק "הצילו" ולמרות שמפקד הגדוד הורה לחדול מירי.
הגרי: "החטופים שנהרגו עשו הכל כדי שנציל אותם" // דובר צה"ל
האירוע הזה מציף בעיות מבצעיות של טווחי ירי ואישורים לפתוח באש ולחדול, ובהבחנה הנדרשת בין אויב מובהק לבין סכנה פוטנציאלית. הוא גם מציף בעיות אתיות של ירי קל דעת במי שנכנעים, בוודאי כאשר הם נמצאים במרחק שבו הם לא מהווים סכנה לכוחות. והוא גם מעלה בעיית תיאום והבנה בכל הנוגע לחטופים, שמחייבת הנחיות מתאימות, גם אם התרחיש שהתממש ביום שישי של חטופים שמסתובבים חופשי באמצע הרחוב נראה לא סביר.
טוב עשה הרמטכ"ל, הרצי הלוי, כשהבהיר אתמול את המובן מאליו, שצה"ל לא יורה במי שמניף דגל לבן. זה חשוב לא רק מול החטופים, אלא בראייה מרחיבה: מול העולם, שמאשים את ישראל בפשעי מלחמה ועלול לראות באירוע הזה הוכחה לכך שישראל פוגעת באזרחים בעזה ללא שום הבחנה.
90 מחבלים נעצרו בהשתלטות צה"ל על מתחם חמאס בג'באליה // דובר צה"ל
ועדיין, על הרמטכ"ל לוודא שהאצבע של החיילים אינה קלה מדי על ההדק. זאת משימה לא פשוטה, בתנאים לא פשוטים, שבהם חמאס עושה כל מאמץ כדי לפגוע בחיילים וכדי להציב בפניהם מלכודות.
המלכודות של חמאס
למי שממהר לשפוט את הכוח ששגה שלשום, צריך להזכיר ששלושה ימים קודם לכן נהרגו באותה השכונה תשעה לוחמים, ושהיו בה לא מעט תקריות של אנשי חמאס לבושים בבגדים אזרחיים שניסו להתפוצץ על הכוחות או למשוך לוחמים למלכודות שיאפשרו חטיפת חיילים.
החיילים שהרגו את החטופים יחיו עם האירוע לנצח. זאת טרגדיה נוראית, משום שאחרי 70 יום בשבי אכזרי, כפסע היה בין השלושה לבין החופש. לא ברור איך הם נחלצו מהשבי - האם השובים שלהם ברחו, נהרגו או שחררו אותם - וספק אם התשובה לכך תיוודע. אבל זאת היתה עוד הוכחה לכך שגם באזורים שצה"ל פועל בהם באינטנסיביות יש עדיין חטופים, שלכל הפחות צריך להביא אותם בחשבון בבחירת דרכי הפעולה.
חשוב במיוחד להזכיר זאת לנוכח הקריאות להגביר את המתקפות האוויריות קודם לפעילות הקרקעית. חטופים שחזרו סיפרו כי לעיתים התקיפות האלה בוצעו סמוך אליהם, וייתכן שהיו גם חטופים שנהרגו במהלכן. הטענה שחיי חטוף שקולים לחייו של חייל אינה במקומה בהקשר הזה: תפקידו של הצבא הוא להגן על האזרחים במדינה, בוודאי אחרי ההפקרה שהיתה ב־7 באוקטובר.
מאמץ להגיע לחטופים
צה"ל משקיע מאמץ אדיר בניסיון להגיע לחטופים. עדות לכך היא החזרתן של חמש גופות בימים האחרונים. כמה מהם נהרגו בשלב החטיפה, ואחרים ככל הנראה נהרגו או נרצחו זמן קצר לאחריה. ההערכה היא שבעזה יש עוד עשרות גופות של חטופים, אבל יש מספר גדול יותר של חטופים חיים. מאחר שעד כה שוחררה רק חטופה אחת בחיים באמצעות מבצע צבאי (אורי מגידיש), ו־85 חטופים שוחררו במשא ומתן, מתבקש לתהות אם ישראל אכן הופכת כל אבן במטרה להגיע למתווה חדש מול חמאס.
רז בן עמי, ששוחררה מהשבי: "זו השפלה יומיומית, בשלב מסוים נגמר התרופה שלי" // מטה משפחות החטופים
ראש המוסד פגש בסוף השבוע באירופה את ראש ממשלת קטאר, בניסיון להתניע שיח חדש בנושא. גורמים בכירים העריכו שיידרשו לכל הפחות כמה ימים עד שיתברר אם סינוואר מעוניין בעסקה חדשה. יש בישראל מי שסבורים שכן, משום שכך הוא יקל מהלחץ הצבאי עליו ויקבל קצת אוויר לנשימה; יש שסבורים שלא, משום שהוא יודע שהחטופים הם עקב האכילס של ישראל - והוא מעוניין ללחוץ עליה כמה שיוכל.
סינוואר לא בפינה
במערכת הביטחון מקווים שהמהלך הצבאי, בעיקר בחאן יונס, ידחק את סינוואר לפינה. זאת גישה נאיבית למדי, משום ששום דבר באופיו של סינוואר לא מכוון לשם. ההפך הוא הנכון: מנהיג חמאס מקריב ביודעין את עמו ואת ארצו, והוא עלול להקריב גם את החטופים ובוודאי שלא ישחרר אותם בהתנדבות.
ישראל הגדירה את השבת החטופים כאחת משתי מטרות העל של המלחמה, לצד הכרעת החמאס. עליה לעמוד מאחורי התחייבותה במעשים, ולעשות זאת בשקיפות מלאה. בהקשר הזה, הקריאות שנשמעו (כולל מצד פוליטיקאים) להימנע מפרסום פרטי הפרשה היו מדאיגות מאוד. מעבר לטמטום שנעוץ במחשבה שבשנת 2023 אפשר להסתיר את האמת, הן לימדו כי יש בחוגי השלטון מי שסבורים שצריך לשקר כדי שהציבור יאמין שהכל טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו