רות עפרוני כותבת, עורכת תוכן ומלמדת צילום בתיכון. ספרה הראשון "שנת השועל - רשימות מהיומן של אישה כמעט נורמטיבית" ראה אור בתחילת השנה. כותבת את ספרה השני.
בסיפור הפותח את גליון 6 של "פטל", "בסוף הסיפור הזה מישהו מת", מצטרפת המספרת למסע צייד מסויט."ראיתי מודעה של משרד החקלאות שמבטיחה לציידים 2,000 ש"ח עבור זאב בוגר ו־500 לגור ל"צמצום אוכלוסיית הזאבים". זה העציב, הכעיס ודחה אותי אבל גם נמשכתי לכתוב על זה. אז חיפשתי ציידים שיסכימו לקחת אותי למסע צייד, במהלכו ההזדהות שלי נעה בין הניצודים לציידים.
גם בספר הביכורים שלך, שראה אור השנה, "שנת השועל", תופסות חיות לא־מבויתות מקום מרכזי. הספר נפתח בסיפור על אישה שבעקבות מפגש עם שועל משכנעת את משפחתה לנסוע לשבתון בבוסטון, ושם מתחילה לכתוב. יש קשר בין הכתיבה לחיות המאוימות?
"אני רואה אנלוגיה דווקא בין כתיבה לציִיד - בריכוז החושים, בבדידות, בהתבוננות הדרוכה בחומרי המציאות בניסיון לאתר חיה גדולה בחושך. יש גם משהו נצלני, לקחני, בכתיבה תיעודית - במובן שאני לוקחת חיים של אחרים והופכת אותם לסיפור. כשסיפרתי לאחותי שאני מתלווה לציידים היא טענה שאני מנסה להרוג סופית ולא מטפורית את השועל שפותח ומלווה את "שנת השועל" (שאגב, זו לא "אישה" שיוצאת בעקבותיו, זו אני). אמרתי לה סתמי מעצבנת, אבל הנה אני עוד חושבת על זה חצי שנה אחרי".
ספרים שהשפיעו עליך.
"רק כשהתחלתי לכתוב, בגיל 45 המופלג, גם התחלתי לקרוא ברצינות. אני "לייט בלומר" בכל מובן. אולי בגלל זה ספרים לא באמת השפיעו עליי. מה שהשפיע עלי מאוד היו סיפורים. אמיתיים. כאלה שזרים או בני משפחה מספרים לי. עולה לי עכשיו (ולמה דווקא הוא?) הסיפור על דוד של אבא שלי, שרקח ומכר אלכוהול בתקופת היובש באמריקה. יום אחד המשטרה רודפת אחריו והוא לא עוצר גם כשיורד המחסום והגשר עולה ונפתח למעבר סירות בנהר. הוא לוחץ על הגז ומזנק, מעופף באוויר, שיכור מחופש או מאלכוהול עוד מטרים ספורים עד שצונח כמו איקרוס לנהר. אני חושבת הרבה על התהום שנפערה תחתיו. ובלב אני אומרת יו גו דוד מוישי!"
ציטוט מהסיפור שמדבר אליך במיוחד.
"מאיפה למדת?" שאלתי את הצייד שלי.
"אבא שלי היה קצב" אמר ואז שתק כמו ילד באיטליז'".
