הספר החדש של מאיה ערד, "קנאת סופרות", נקרא כמו פסגה חדשה ביצירתה, במובן זה שיש בו שכלול מרהיב של מה שאפיין את הכתיבה שלה עד עכשיו, יחד עם התבוננות על הדרך הספרותית שעשתה בספריה הקודמים מתוך מישור אחר, נקודת מוצא שונה; יש כאן אותה אירוניה מושחזת ומשועשעת שאיפיינה את כתיבתה בעבר, אבל כבר מתוך הכרה במוגבלויות של האירוניה ככלי ספרותי, ומתוך ההבנה שהדרך הזו באה למיצוי, והגיעה השעה לבדוק צורות כתיבה חדשות, אולי יותר אמפתיות, יותר חומלות.
עד כה היתה ערד מזוהה עם "קומדיית המידות", אותה הגחכה עוקצנית של הנורמות החברתיות על שלל זיופיהן ושקריהן, בסגנון מולייר, ברנרד שוֹ, אוסקר ווילד, פ"ג וודהאוס ואחרים. בספריה הקודמים - למשל, ב"שבע מידות רעות", "תמונות משפחה" או "המורה לעברית" - היא תיארה בברק רב את הקטנוניות והדלדול הרוחני שבחיי הבורגנות השבעה, בעיקר זו הקשורה לאקדמיה. גם הספר הזה מתחיל כ"קומדיית מידות" כזאת, אלא שהפעם החיצים מוּפְנים פנימה, אל עולם הספרות הישראלי ואל הז'אנר של "קומדיית המידות", מתוך הבנה שהלעגנות של צורת הכתיבה הזאת והמשיכה להקטין דמויות ולהציג את פגמיהן לראווה הופכות את קומדיית המידות עצמה לצורת כתיבה לא כל כך מוסרית.
הגיבורה, הסופרת אביגיל שלֵו, מגלמת דמות מאוד "קטנה", קנאית ורודפת כבוד. ערד מתענגת על תיאורי עליבותה במחצית הראשונה של הספר. יותר מאשר אביגיל שלֵו נהנית לכתוב, היא משתוקקת להערכה, לתהילה. הספר נפתח כשהיא מגלה על מועמדותה לפרס ספיר ב"רשימה הארוכה", ומייד מדמיינת את המועמדות כמדרגה ראשונה בדרך אל שעריו הנצחיים של ה"קנון".
אבל בעוד היא נושאת עיניים אל על, החיים משפילים אותה. כל דבר משפיל אותה: המשתתפות בערב הספרותי שאליו הגיעה שלא יודעות על מועמדותה לפרס, תסריטאית מתחילה שמעזה להציע לה "לכתוב סדרה" יחד, בעלה הפרופסור שנותן הרצאות בבתי אבות להשלמת הכנסה, אפילו השם שלה גורם לה אינספור מבוכות. היא מצפה ששמה ילך לפניה, שיפלס לה דרך, אבל בפועל טועים לחשוב שהיא קשורה למאיר ולצרויה, מתבלבלים בינה לבין סופרת אחרת בשם אביגיל נגבי, ומישהי בפייסבוק, עם שם זהה לשלה, מפרסמת שירים ארוטיים שזוכים להערצה לא פחות ממנה.
ככל שאביגיל שלֵו היא במשך רוב הספר דמות "מוקטנת" ונלעגת, ערד מעניקה לה כמה מהקווים הביוגרפיים שלה, כאילו כדי לסמן את הזדהותה איתה. גם אביגיל שלֵו התפרסמה בכתיבת רומנים על האקדמיה, גם היא דוקטור הנשואה לפרופסור, וגם היא זוכה לביקורות שמהדהדות את אלה שנשמעות לאורך השנים כלפי ערד. מבקריה מטיחים בה שכתיבתה צולפת וחסרת חמלה. אומרים לה, "לא נראה שאת אוהבת את הדמויות שלך", "סופרת טובה אבל מיזנתרופית", "המבט על החברה הישראלית אכזרי מאוד".
אומרים לה שסופר גדול צריך לב רחב ואהבת אדם, בעוד היא רואה פגעי עור ונפש בכל מקום. ובפייסבוק יורדים עליה שהיא "סופרת אמצע הדרך שכותבת רומנים משפחתיים הטרו־נורמטיביים שמקבלים ביקורות מכובדות ב'הארץ' ומקום טוב בטבלת רבי המכר, כאלה שמורות ועובדות ממשלה מלב הבורגנות השבעה נהנות לקרוא בחוגי הספר שלהן במודיעין ושֹהם".
אפשר היה לחשוב שערד יוצרת מין קריקטורה של עצמה כדי להתמודד בצורה משועשעת עם הביקורות שמוטחות כלפיה בדרך כלל ולבוא איתן חשבון. ובאמת, בהתחלה אביגיל שלֵו מתווכחת עם הביקורות עליה, מתעקשת שהיא לא אמורה לאהוב את הדמויות שלה. "התפקיד שלי זה לכתוב דמויות שהקוראים יוכלו להתעניין בהן... בשביל לאהוב שילכו לקרוא את הרומן הרומנטי".
אבל לאט לאט הדברים משתנים: לא רק שאביגיל שלֵו מפנימה שפג תוקפו של המנגנון ההיררכי שהציב את "קומדיית המידות" מעל רומנים רומנטיים ו"ספרות בנות", אלא שהיא עצמה מתחילה לקעקע את הגבולות האלה בכתיבתה ובחייה. דמות הסופרת המוקטנת, הנלעגת, מתחילה להשתנות, והאירוניה העוקצנית שדרכה היא רואה את העולם נמהלת במידה של סלחנות וחמלה, גם כלפי כישלונותיה שלה.
זה כמובן לא ספר אוטוביוגרפי, ואי אפשר להקביל בין אביגיל שלֵו לערד. אם כבר, הדמות בספר עם הביוגרפיה הדומה ביותר לזו של ערד היא ה"נֵֶמֶסיס" של אביגיל שלֵו, ששמה אביגיל נגבי. גם היא סיימה דוקטורט, גם היא התפרסמה ברומנים שכתבה על האקדמיה וגם היא נשואה לפרופסור, אבל היא בת גילה של ערד וכמותה היא מתגוררת בקליפורניה, ולכן, למזלה של שלֵו, היא לא יכולה להגיש מועמדות לפרס ספיר (כזכור, בעקבות זכייתו של ראובן נמדר, המתגורר בניו יורק, הוגבלה ההשתתפות בפרס לסופרים המתגוררים בישראל).
אלא שיותר מאשר בדמיון לדמות כזו או אחרת, מופיעות הנגיעות האוטוביוגרפיות בספר בשלל של השתקפויות מעורבבות שניתזות לכל עבר ומפוזרות בין כמה מדמויות, ומעניקות לספר מהדחיפוּת של תהליך בירור אישי, פנימי, שהופך אותו לנועז בספריה של ערד עד כה.
זה לא ספר נטול פגמים, הרבה מהם מוזכרים בספר ביחס לכתיבתה של אביגיל שלֵו: יש בו הרבה חזרות וייתורים, הסגנון שלו לפעמים מרושל או "מרוח", הוא מתאר את הדמויות שלו בקווים גסים ופשטניים מדי, ובדומה מפשט מדי גם את המציאות הישראלית הגסה־ממילא, הוא מעמיד במרכזו גיבורות פריבילגיות ומצליחות הנשואות לפרופסורים פריבילגים ומצליחים ומשקיפות על היתר במידה לא מבוטלת של בוז (גם אם נקודת המבט הזאת זוכה לביקורת ועוברת שינוי), והוא כתוב בחלקות־לשון שנקראת לעתים כזחוחה דווקא כשהיא מנסה לדבר ב"גובה העיניים". ככל שהספר מתאר משבר ספרותי שמוביל לשינוי, אין בו כתיבה ניסיונית, מגומגמת, מחפשת־דרך: הוא כתוב באותה שפה ובאותם כלים ספרותיים שבהם נכתבו גם הספרים הקודמים, ומשופע בהשתקפויות מתוחכמות, מודעות־לעצמן, יותר מאשר בדקירות לב.
ועם זאת, ואולי דווקא בשל הפער שבין המוּדעוּת והמימוש, הספר נקרא כהצצה מרתקת אל כתיבה שמתמודדת עם תהליך של שינוי. השינוי לא ממומש במלואו בספר הזה, ולא בטוח שערד תממש אותו בהמשך, אבל הסדקים שנזרעו בו מעניקים לכתיבה שלה פתיחות ודינמיות כפי שלא ידעה עד כה.
מאיה ערד / קנאת סופרות, חרגול ומודן, 412 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו