בסתיו 1990 הסופר והתסריטאי הצרפתי עמנואל קארר "הואר בחסד האל" וחידש את אמונתו כקתולי אדוק. במהלך אפיזודה זאת, שנמשכה שלוש שנים, הוא התחתן עם בת זוגו דאז בטקס כנסייתי, הטביל את שני בניו, הלך למיסות מדי יום (לא רק בכל יום ראשון), ערך וידויים והשתתף בטקסי האכילה מלחם הקודש.
כניסתו אל מתחת לכנפי הדת באה על רקע משבר נפשי. הוא היה נתון בדיכאון מתמשך, ולא הצליח לכתוב. באותן שנים הוא היה שרוי במה שהוא מכנה "רוטב של אירוניה וסרקזם", כמו הרבה מאנשי חוגו, וה"חזרה בתשובה" פתחה בפניו אפשרות נפשית חדשה: להניח להתחכמויות ולאהבה העצמית, להשיל את יהירות־הסופר שלו, ולצלול אל הרצינות של הדת. התקרבותו אל הדת לא מתוארת כאן כתהליך של "התחזקות", כמו שמכנים אותה היום בהקשר היהודי, נכון יהיה יותר לקרוא לתהליך שהוא מתאר "היחלשות": התגברות הפגיעוּת, המבוכה הפנימית, חוסר הוודאות והספקות.
הוא מצטט את מארק טוויין: "להאמין באלוהים זה להאמין במשהו שיודעים שאינו נכון" (וטוויין היה אדם מאמין). כך גם אצל קארר, האמונה תובעת מסמכות השכל להשפיל ראש. הוא האמין אף על פי שהוא ידע שהדברים שהוא מאמין בהם הם מופרכים, מטורפים - שישו נולד לבתולה, שהוא קם לתחייה אחרי מותו בצליבה - האמין בהם דווקא משום שהם כאלה. "אתה גאה בטירוף הזה. כי הוא שונה ממך, כי באמצך אותו אתה מפתיע את עצמך ומוותר על השליטה, כי איש מן הסובבים אותך לא חולק אותו עמך".
באותן שלוש שנים של ייסורי אמונה, מילא קארר מחברות עם מחשבותיו על פסוקים מהברית החדשה, שיהיו הבסיס לספר הזה, שנכתב יותר משני עשורים אחרי שהאפיזודה ההיא חלפה. אבל כיום, כשהוא כבר מגדיר את עצמו אגנוסטיקן ולא מקיים את הפולחנים הנוצריים, המחברות ההן נשכחו ממנו לגמרי. למעשה, השכחה הזו היא הנקודה שבה מתחיל הספר: כאשר קארר החליט לכתוב ספר על הנוצרים הראשונים, שיהיה בו גם תחקיר על הנצרות העכשווית, הוא חשב להצטרף לשיט של תיירים דתיים בסגנון "בעקבות פאולוס" לאיי יוון, כדי להתחקות אחרי הלכי נפשם של נוצרים אדוקים בני ימינו. פרח מזיכרונו שגם הוא עצמו יכול להעיד על הלך הרוח של נוצרי מאמין, ושנמצאות ברשותו המחברות ההן שמילא אז במחשבותיו.
ההתנכרות אל הדתי שבתוכו־עצמו, היא ביסוד "המלכוּת". ההיפוך בין עמדת המאמין־הנאמן ובין המתנער־הביקורתי הוא כאן לא רק פריט ביוגרפי של קארר, אלא היסוד הנפשי שעליו מתכונן הספר. "המלכוּת" לא מגשר על הפער בין אמונה ואי־אמונה; קארר לא כותב על הנצרות כעד נאמן שלה, ולא כמבקר שלה, אלא מתוך עמדה חצויה באופן חסר תקנה. הוא כותב כמו מי שמוצא את עצמו בתוך מערבולת מתעתעת: אם נדמה לו לרגע שהוא נחלץ ממנה, מייד יגלה עד כמה עמוק הוא שקוע בתוכה; וגם ההפך, דווקא כשהוא סבור שהוא לכוד בה לבטח, יבין שהוא כבר בחוץ.
גלגולי האמונה והאי־אמונה, והמעבר בין אמונות, הם גם חלק בלתי נפרד מחייהם של שני גיבוריו, פאולוס ולוקאס, שהספר הוא גם מעין ביוגרפיה מומצאת־למחצה שלהם על רקע מלחמות הנוצרים הראשונים, או ליתר דיוק, מלחמות היהודים הישנים ביהודים החדשים, והיהודים החדשים בינם לבין עצמם. גלגולים ממין זה מקבלים ביטוי דרמטי בחייו של פאולוס, הגאון הכריזמטי, המיוסר וההרסני, שמעיד על עצמו שנולד כיהודי ורדף את היהודים־החדשים, עד שהתגלתה בפניו האמת והוא עבר לשורותיהם.
קארר כותב כי היפוך הערכים הוא חלק מעמדת היסוד של תורת ישו, המקרב אליו דווקא את השפלים ביותר, את הבוגדים, החולים, העניים, וכי זהו גם ייחודה של הנצרות לעומת היהדות ולעומת האמונות הפגאניות שהיו נפוצות באימפריה הרומאית - הרעיון שאלוהים מרומם דווקא את הנחותים ביותר; שהנחיתות על צורותיה השונות היא לא רק הבטחה למלכות שמיים עתידית, אלא חלק מגילומה העכשווי ממש.
העמדה שמתוכה נכתב "המלכוּת", השבורה בין אמונה ואי־אמונה, ומחפשת תוך כדי תנועה את הדרך שיש לכתוב בה, היא שעושה אותו לטקסט בעל עוצמה נדירה כל כך: הוא כתוב במתכונת של סרט דוקומנטרי המכניס לפריים גם את הבמאי ואת המשברים שהוא נתקל בהם במהלך היצירה, כך שאלה, במקום להרוס את הסרט, בונים אותו.
אף שקארר נשען על ספרות מחקר היסטורית, הוא לא מגביל את עצמו לגבולות האמת המחקרית והממוסמכת. זהו בעת ובעונה אחת ספר היסטוריה (על ראשית הנצרות), ביוגרפיה (של פאולוס ולוקאס), אוטוביוגרפיה של קארר, וגם, ובמידה לא פחותה - רומן. לפעמים הוא מתריע לפני שהוא מפליג בדמיונו, לפעמים לא.
לא בכדי המתרגם ניר רצ'קובסקי, שיצק את המקור הצרפתי אל טקסט עברי אלגנטי להפליא, מזהיר בהקדמה שהוא יצירה ספרותית "יותר ממה שנראה במבט ראשון", שלוקחת לעצמה חירויות להכניס במקורותיה שינויים והשמטות. אבל הוא רחוק מספרי מחקר בסגנון "ישו" של פרופ' דוד פלוסר המנוח כשם שהוא רחוק מרומן בדיוני פרוע כמו "הבשורה על פי ישו" של ז'וזה סאראמאגו. "המלכוּת" בוחר בדרך־לא־דרך שבין ההיסטוריה לרומן: המחויבות שלו לאמת אינה פחותה מזו של חוקרים אחרים, אלא שהוא מחויב לאמת דווקא באמצעות הדמיון. במובן הזה, מעבר לכך שהוא מתאר תקופה מטורפת להפליא בתולדות היהדות והנצרות, הוא גם ספר שופע תובנות על כתיבה. כשקארר כותב על לוקאס, הוא מתלבט לגבי החלקים שלא ברור מה היו מקורותיהם, אם הסתמך על מקורות ידע שהיו ידועים רק לו, או שבדה אותם מליבו. הוא משער שאם התבסס על דמיון יהיה בתיאוריו משהו סינתטי, כמו בדמויות של מלאכים המצוירות לפעמים כשחסד אינסופי מרוח על פניהם, בעוד בחלקים המבוססים על "מודלים אמיתיים" יהיה איזשהו עוגן "בשרי" שייתן להם אותנטיות, כמו בציורים הדתיים של קאראווג'ו, שהשתמש בפרוצות כמודלים.
זוהי גם ההצדקה של קארר להנכחת דמותו בספרו: כדי להעניק לסיפור עוגן של בשר, להתחיל לספר אותו מהדמות המוחשית ביותר שברשותו, לפני שהוא מפליג ממנה הלאה אל הדמויות הרחוקות, המעורפלות, של העת העתיקה.
עמנואל קארר / המלכוּת
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי; בבל, 474 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
