נקודת המוצא לפרויקט המיוחד שלפניכם היא התחושה שרוב הישראלים שותפים לה: ישראל תקועה, ואנחנו, הישראלים, תקועים. לא מדובר רק בתקיעוּת פוליטית, חברתית, ביטחונית, כלכלית או תרבותית. מדובר בראש ובראשונה בתקיעוּת מחשבתית. מדינת ישראל הוקמה מתוך שילוב של תקווה חוצת דורות, חזון רעיוני שגובש שנים ארוכות, וכוח עשייה עצום.
נדמה כי שריר החזון, הנסמך על אמונה יוקדת, דמיון מופשט ורוח התלהבות, התנוון אצלנו. כמו כל חברה החפצה בקיום נורמלי, אנו שקועים בהווה. אלא שההווה הישראלי הוא מאז ומתמיד גם הווה הישרדותי, קל וחומר בעיתות מלחמה. וכבר לא מעט זמן אנחנו כמעט לא מביטים קדימה אל המחר - ואל היום שאחרי מחר.
זה התחיל עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל. חשנו בכך עוד הרבה לפני שאחיותינו ואחינו נחטפו, לשיברון ליבנו ולאסוננו, לשבי חמאס בעזה, ולפני שבנינו ובנותינו יצאו לקרב וחלקם, לאבלנו, נהרגו או נפצעו. זה התחיל עוד לפני 7 באוקטובר, על הטבח הנורא והמחדלים הזועקים לשמיים שבו. כבר לפני כל אלה קיננה בציבור הישראלי מועקה לאומית. כדרכן של מדינות רבות בהיסטוריה, וכפי שכבר קרה פעמיים בתולדות עם ישראל, ניכר שפָּנינוּ לדרך הלא נכונה דווקא בזמן המוּעד לפורענות בחיי אומה - ברבע האחרון למאה הראשונה להיווסדה.
כבר שנים ארוכות הדיון בישראל, גם השלטוני וגם הציבורי והתקשורתי, מתמקד ב"כאן ועכשיו". התודעה הישראלית הקולקטיבית הלכה והצטמצמה להוויית היום־יום, לטוב ולרע, ולרגשות העזים שמתפרצים באופן טבעי במציאות החיים המסוכסכת בישראל. רובנו מיטלטלים כבר שנים בין לא מעט שמחה, הגשמה עצמית, סיפוק ונועם בחיים האישיים לבין לא מעט פחד, זעם, חוסר אמון, אובדן שליטה ודכדוך בחיי המדינה. ובשנה האחרונה המילים "אין אופק" נעשו למטבע לשון שגורה כמעט בכל בית ורחוב בישראל.
לתרגם מחשבה למעשה
בפרויקט שלפניכם אנחנו מבקשים לשאת את הראש מעלה ואת העיניים הכבויות־למחצה אל ה"כאן, מחר ומחרתיים", ובמילים אחרות: להציע לקוראות ולקוראים מחשבות על אופק, ויחד איתן גם שיח של תקווה. הכוונה ב"שיח של תקווה" היא לא לפנטזיה, לחלום דמיוני, אלא לדיון במסגרת של בחינה רציונלית, שקולה ומעשית, מתוך הקשבה לדברי מומחים מנוסים ונקיים ככל האפשר מאינטרסים אישיים או פוליטיים. שיח וקשב כאלה הם צו שעה ישראלי ויהודי. התקווה, כתב הרב יונתן זקס, "היא אחת התרומות הגדולות של היהדות לציוויליזציה המערבית".
הפרויקט שלפניכם מבקש להדגים את האפשרות לשינוי תודעתי ולתמורה נפשית, למעבר ממבט מצומצם, קצר יריעה וזמן, אל מבט רחב יריעה וארוך טווח; מהשלמה סבילה עם המציאות אל יוזמה פעילה ותכנון לשינוי פני המציאות; מהחשש ומהייאוש (מה יהיה? מה נעשה?) אל הצעות ממשיות לפתרון הבעיות.
רבים מהמאמרים מצביעים על ההכרח בראייה מקצועית רחבה ומעמיקה, ובחשיבה אסטרטגית; על הצורך להמיר את הבינוניות במצוינות; והחובה לעקור את הפוליטיזציה המובנית בקרב מקבלי ההחלטות
לשם כך, בעמודים הבאים ריכזנו למען הקוראות והקוראים מבחר של ראיונות, רשימות, מחשבות ונתונים. פנינו לאנשי מעשה ומחשבה מנוסים וידענים בתחומם, שאינם כבולים למוסכמות ולאילוצים, ומוּנעים כולם מרצון עז לתרום לשגשוגם של הישראלים ושל ישראל. ביקשנו מהם לחשוב על עתידו של המקום הזה במונחים מעשיים וישימים, וככל האפשר לשרטט תוכניות מנומקות לישראל בעשור הקרוב. המחשבה, הבהרנו, חייבת להיתרגם למעשה.
הפרויקט הזה, אם כן, הוא ניסיון ראשוני להמחיש שבזמנים קשים אלה לא רק נחוץ, אלא גם אפשר, להסתכל על עתיד ישראל ולתכנן בראייה רחבה את השנים הבאות.
השתדלנו להתמקד בתחומי הליבה הבוערים - מגופי הביטחון עד הדמוגרפיה היהודית, ממערכת החינוך עד תשתית התחבורה, ממערכת הבריאות ומן החקלאות הישראלית עד ההזדמנויות לכריתת בריתות אזוריות בינלאומיות, מניהול כלכלי עד הצורך בחיזוק ההתיישבות בגבולות, מהפוטנציאל של הבינה המלאכותית בשירות הציונות עד מערכת המשפט הנתונה לפולמוס סוער. מגמתנו היתה בראש ובראשונה להצביע על התנאים לשינוי, לתיקון ולשיפור, ולא רק על הליקויים והחוליים.
כך, למשל, כמה מסקנות מבניות עקרוניות עוברות כחוט השני ברבים מהטקסטים, ובהן ההכרח הקיומי בראייה מקצועית רחבה ומעמיקה, ובחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח במערכות השלטוניות; הצורך להיפרע באופן יסודי מן הבינוניות הממארת לטובת מצוינות; והחובה לעקור את הפוליטיזציה המובנית במנגנונים של מקבלי ההחלטות.
אין לנו פריבילגיה להמתין
מטבע הדברים ומורכבותם, הפרויקט לא יכול לכסות ולא מתיימר לכסות הכל - לא כל התחומים, לא כל הנושאים, לא כל השאלות, לא כל הדעות, לא כל המומחים ובעלי דברי הטעם, לא כל התוכניות הפוטנציאליות ולא כל האפשרויות הישימות.
נשוב ונדגיש: מדובר כאן בניסיון התחלתי, שמוּנע מתחושת דחיפות עצומה, אהבה, דאגה ואכפתיות למדינת ישראל ולעם ישראל, ומתוך הכרה נכוחה במצב החירום שבו אנו נמצאים. ביסודו גם ההבנה שמציאות שבה מערכות רבות אינן מתפקדות, כמוה כמפולת שלגים של אי־יציבות וחוסר ודאות. בנסיבות אלה קשה לראות עתיד, לתכנן עתיד. ההצעות והתוכניות המוגשות הן, אם כן, בבחינת הצתה, פתח והזמנה לדיון, ולאו דווקא בבחינת "כזה ראה וקדש".
בשנים האחרונות שלל הנחות יסוד על המציאות קרסו בזו אחר זו, ותפיסות רבות כשלו. נקודות האחיזה המרכזיות התגלו לא ברשויות השלטון ולא בהנהגה הפוליטית, אלא באנשים עצמם: למדנו את מה שאולי שכחנו, שרוב הציבור הישראלי, ללא הבדלי דת, מין, גזע וגיל, הוא אחראי, גמיש וניחן ביכולת לתפקד היטב בתנאי שיתוק מערכתיים.
מאליו מובן שכל ציבור זקוק למנגנונים לאומיים כדי לנוע קדימה, לצמוח ולהתלכד. אבל כשאלה מקרטעים, אין לנו הפריבילגיה להמתין שהמציאות תסתדר מאליה למעננו. עלינו לארגן אותה מחדש במו ידינו, למען דורות העתיד. "כי את עזרתנו הלאומית ואת תיקוננו האנושי אנחנו צריכים ויכולים לבקש רק בעצמנו ובאופן מיוחד לנו לעצמנו", כדברי א.ד. גורדון.
וכך שאפנו לעשות בפרויקט שלפניכם, שנועד לשמש שירות לציבור. והציבור, לשמחתנו, אינו עשוי מקשה אחת, ואסור שיהיה למקשה אחת, גם אם המתחים בין חלקיו עמוקים, מרים וחריפים. לכן העמודים הבאים משקפים, במודע ובמתכוון, לא רק ריבוי דעות ועמדות, אלא גם שונוּת בעמדות ובדעות, ובהן גם מנוּגדוֹת. להבנתנו, "שיח של תקווה" פירושו גם שאין תקווה בלי שיח מגוון, רב־קולות ומרובה שותפים.
בפרויקט שלפניכם ניסינו אפוא להראות, ולוּ במסגרתו המצומצמת, שיש אפשרות טבעית ופשוטה לדבר על סוגיות טעונות ביותר, אמוציונליות, שמעוררות חילוקי דעות דרמטיים. לדבר, לשוחח, לדון, להקשיב, לחלוק, לערער על בסיס עובדות ונימוקים - במקום להתנצח לשם ההתנצחות, להתקוטט לשם פורקן הזעם, לבטל, לפסול, לקנטר ולחולל פרובוקציות בעבור צבירת לייקים וניפוח הנראות הציבורית.
התכלית היא לגרות למחשבה, לעורר דיון בקרב הקוראות והקוראים, במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי, בבית, בסעודת ערב שבת, בפארק, ברחוב, בבית הכנסת, בטיול משפחתי, במקומות העבודה, בשיחה עם נהג מונית, בקבוצות ווטסאפ אישיות וכלליות, בקרב הלוחמים בעזה ובצפון, במשרדי הממשלה, בכנסת ובבית ראש הממשלה.
מטבע נושאו - ישראל ועתידה, עתידנו שלנו - התוכן לא ינעם במלואו לאוזני כולם. בכך כוחו, ברצון לפנות לכל ישראלית וישראלי ולהזמין אותם להרהר, לדון ולהגיב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו