18 יום ישב גל פרידמן, מאמן נבחרת ישראל בגלישה ומדליסט הזהב מאולימפיאדת אתונה ב־2004, בבידוד בביתו שבקיבוץ שדות ים, יחד עם אשתו מיכל וארבעת ילדיו.
"ליהי, הבת השלישית שלנו, נדבקה בקורונה, וכולנו נדבקנו אחריה. לילדים לא היו סימפטומים, אבל מיכל ואני סבלנו מחום, מכאב ראש ומאיבוד חוש הריח".
נלחצת?
"לא. כשליהי נדבקה היינו כולנו בבית. ידענו שנידבק ממנה, והעדפנו שזה יקרה כבר ושנגמור עם זה. גם עניין הריח לא הלחיץ אותנו, כי ידענו שזה עלול לקרות".
אתה לא מחוסן?
"לא. סמכתי על המערכת החיסונית של הגוף. היא באמת תפקדה היטב, ועברנו את זה קל. אני בעד שיפסיקו להפחיד, ושיעזבו את הילדים בשקט. אצלנו לא היו להם שום תסמינים".
כסוליסט נצחי, פרידמן (46) סמך תמיד בעיקר על עצמו. ספורטאי אולימפי גדול שלא הנמיך מעולם ציפיות, והעדיף לדבוק בעמדותיו - בלי להילחץ בקלות ובלי לפחד. קור הרוח שלו הפך לאורך השנים לסמלו המסחרי, עם פני הפוקר המפורסמים, החיוך הזעיר ומשקפי השמש האופנתיים. גולש צעיר שסחף את המדינה לצפות בו זוכה בזהב היסטורי באתונה.
שנים ארוכות לא מצא את מקומו בתפקיד קבוע בשיט הישראלי, למרות ניסיונות שעשה, אך אלה כשלו במהירות. עכשיו, אחרי שפרש ב־2007, הוא חזר לים במשרה מלאה, הפעם כמאמן נבחרת ישראל בגלישת רוח.
האיש שביקר בעבר באופן חריף את מהלכי איגוד השיט, חוזר לגלים כשהוא מפויס יותר, בוגר, מתון ושקול. הוא מסביר ש"התנאים הבשילו", שיש כיום "רוח אחרת" בשיט הישראלי, ושחלומו המרכזי כמאמן הוא לעשות שוב היסטוריה באולימפיאדת פריז - בעוד שנתיים וחצי.
כלומר אתה, כמאמן שזכה בעבר בזהב, תשיג עם גולש שלך מדליה?
"כן, זה התסריט. ברור שיש לי חלום כזה. יהיה מדהים אם גולש שאני מאמן יזכה במדליה אולימפית. הלוואי. כשאימנתי בעבר את נמרוד משיח ואת שחר צוברי, והם זכו במדליות באליפות עולם או אירופה, התרגשתי יותר מאשר במדליות שלי".
אנחנו מדברים רגע לפני שהוא יוצא עם כל הנבחרת לעוד תחרות ומחנה אימון בספרד. עניין של חודש שלם מחוץ לבית.
"זה יותר קשה למי שנשאר, למיכל, אתה יודע, עם הילדים", הוא אומר בכנות, "ההורים שלה, ישראלה ויואב, ואמא שלי, דגנית, עוזרים מאוד כשאני לא נמצא, ובכלל. אין ספק שמיכל היא הגיבורה במשפחה. למזלי, הילדים הגדולים כבר יותר עצמאיים, וגם אלמוג, הקטן שלנו, בוגר לגילו".
• • •
פרידמן, הספורטאי הישראלי הכי מעוטר אי פעם, עם שתי מדליות אולימפיות אישיות (ארד באטלנטה 1996 והזהב באתונה) - לא עזב מעולם את הים. בשנים שאחרי פרישתו המשיך לגלוש להנאתו, בעיקר על סאפ - גלישת קיט וגלישת ווינג - בחוף הים הביתי שלו בקיבוץ שדות ים.
לתפקיד מאמן הנבחרת מונה בנובמבר האחרון, די במפתיע, אחרי שמאמן הנבחרת הקודם, גור שטיינברג, מאמנו של פרידמן לשעבר ומי שזכה איתו בזהב באתונה - עזב.
"הייתי בהלם מזה שגור לא ממשיך", יורה פרידמן, "אבל זאת היתה החלטה שלו. לדעתי הוא עשה טעות כשהוא עזב. זה לא טריוויאלי שמישהו מסיים אולימפיאדה עם הצלחה ולא ממשיך. נכון שלא הושגה מדליה, אבל זאת היתה הצלחה לעומת הציפיות והצורה שבה הוא התחיל את הקמפיין.
"אני האמנתי שהאיגוד וגור יגיעו לאיזו פשרה, לא לאולטימטום וכאלה. לפעמים אולטימטום יכול להיות גם פרינציפ משני הצדדים".
אמרת לגור שלדעתך הוא היה צריך להמשיך?
"לא. לגור יש את הגישה שלו. הוא חושב, לפעמים גם בצדק, שיש לו כוח גדול יותר מול הספורטאים אם הם יודעים שיש לו חוזה ארוך טווח ושלא יכולים להחליף אותו (שטיינברג דרש לחדש את החוזה שלו לשבע שנים, כלומר לשני קמפיינים, ולא לשלוש בלבד שנותרו לו עד לאולימפיאדת פריז; ע"נ). אני יכול להבין את זה. אבל מבחינתי, גם חוזה לקמפיין אחד הוא התקדמות יפה. זה לא חוזה לעונה.
"אני בגישה קצת שונה מגור. אני לא מרגיש שאין לי כוח אם אני חתום לקמפיין אחד כרגע. אני מאמין שהכוח של הספורטאים שלי יגיע מזה שהם ירצו, מזה שטוב להם להם מקצועית ושנעשית איתם עבודה טובה ואיכותית".
אתם בקשר טוב? לא היה לך קשה להחליף אותו אחרי כל מה שהוא עבר עם האיגוד?
"גור ואני בקשר מצוין. לא היה לי קשה להחליף אותו, כי זה לא שהוא רצה להמשיך ואני באתי ונדחפתי במקומו. דבר כזה לא היה קורה. לא הייתי נדחף במקומו.
"אחרי שהוא עזב ואני קיבלתי את התפקיד, הוא נתן לי כמה טיפים. אבל בגלל שמדובר כעת בדגם חדש של גלשן (איי־קיו פויל; ע"נ), ההרגשה היא שהכל מתחיל אצלנו בנבחרת מאפס.
"זה סגנון אימונים שונה, כל הזמן למצוא רעיונות לאימונים שמתאימים לדגם החדש, למאמצים של הגולשים. הם צריכים, למשל, לעלות עכשיו במשקל כדי לשלוט היטב בגלשן החדש, להפעיל עליו יותר משקל ולנוע יותר מהר".
אז בעצם אתה נכנס לנעליים גדולות?
"כן".
גור אמר שהמינויים שלך ושל שחר צוברי לנבחרות הגברים והנשים, בהתאמה, באו כתוצאה מהלחץ של האיגוד אחרי שהוא עזב. לטענתו, המינויים גם עברו היטב מול התקשורת, כי אתם מדליסטים לשעבר. זה פגע בך?
"לא. גם לפני שגור עזב הציעו לי לחזור כדי לאמן את נבחרת הנשים. שי (בובר, יו"ר האיגוד; ע"נ) התחיל לגשש איתי על העניין כבר שנה לפני האולימפיאדה. אמרתי לו שיעזוב אותי, כי היה לי טוב בעבודה. עשיתי הסבה מקצועית לתחום הרחפנים, התמקצעתי בזה והיה לי מצוין. לא היה לי כוח לחזור לאמן. הייתי במקום טוב בחיים שלי, בעבודה, בצילומים מהרחפנים.
"אבל שי היה רואה אותי בקיבוץ (בובר חבר קיבוץ שדות ים; ע"נ) וכל הזמן היה אומר לי: 'נו, מה אתה אומר?' ואני עניתי: 'עזוב אותי מהשטויות שלך'. אבל הם לא ויתרו.
"היו לי שיחות עם שי ועם מנכ"לית האיגוד, סמדר פינטוב, וכבר לפני העזיבה של גור חשבתי לחזור לאמן את הנשים. אמרתי את זה גם לגור, ובכלל חשבתי שאני הולך לאמן 'לצידו' את הנשים. כבר ראיתי בדמיון איך אנחנו עובדים ביחד".
אתה שונה מגור בסגנון שאתה מביא לנבחרת. למשל, אחרי שיצאתם מהבידוד, הגעת עם בנך בן ה־4 אלמוג לאימון, במקום לקחת אותו לגן. אצל שטיינברג הקשוח והקפדן זה מן הסתם לא היה קורה.
"ראיתי בבוקר שיש יום יפה, שיש ים יחסית שקט, אז אלמוג בא איתי לסירה לאימון. הוא היה מבסוט, במקום גן הוא ישב וספג את ההנחיות של אבא לגולשים. הגולשים הגיבו לזה בסבבה. זה לא השפיע על האימון, שנערך בדיוק כמו שהיה צריך. שלוש שעות. הבן שלי שרד את זה כמו גדול. גם הבת הגדולה שלי, אלה, שהיא בת 12 וחצי, הצטרפה אלי לאימון אחד בשבת".
זאת גישה שונה מאוד מזו שהנהיג גור. ניכר שאתה יותר פתוח ממנו.
"כן, אבל גם כשאימנתי בעבר הייתי ככה. צריך לדעת לעשות את ההפרדה. זה לא מפריע מקצועית".
יש תחושה שגם לאיגוד השיט יותר קל איתך, בהשוואה למה שחוו עם שטיינברג.
"אני לא יודע אם יותר קל להם איתי כרגע. היתה לי בעבר ביקורת על דברים שהפריעו לי, ואם זה יקרה בעתיד - אשמיע את דבריי. אולי זה פחות רועש ותקשורתי כעת. זה לא שגור ניסה לעשות להם בעיות. הוא עמד על שלו, כי הוא חשב שזה מה שטוב לנבחרת, וכשאמרו לו 'לא', הוא לא קיבל את ה'לא'. הוא הלך לזה והלך להוא - ושיגע את כולם עד שאמרו לו כן. זאת דרך מקצועית".
ואתה נוהג אחרת?
"בעבר שלי אמרו לי 'לא', ואולי לא היה לי הכוח להילחם כל כך, כמו גור. כשראיתי שאין לי עם מי לדבר, או שלא מסכימים על דברים - זה פשוט נגמר מבחינתי".
ועדיין, ההרגשה היא שאתה יותר מתון מגור, גם עם הגולשים שלך.
"יש לנו דברים שאנחנו בדיוק אותו הדבר לגביהם. אנחנו רואים את המקצועיות באותה צורה, אבל איך שאנחנו מעבירים אותה - יכול להיות שזה שונה קצת. גם אני לא מוכן להתפשר בהרבה דברים - משמעת, ציוד, אימונים, מחנות בחו"ל, מקצוענות. לא גור ולא אני באנו להעביר פה את הזמן ולהגיד 'איזה כיף להיות בים עכשיו'".
בראיון קודם אמרת לי: "אני לא נחמד ולא חבר של החניכים שלי".
"צריך לדעת את הקו הדק. צריך להשתדל שהאימונים יהיו כיפיים, כי בסופו של דבר נהיה תקופה ארוכה ביחד, ואי אפשר לסבול כל היום. לא נצליח ככה.
"אתה צריך להיות סמכותי, אבל לא כל היום. אני לא רואה את עצמי כרס"ר שלהם. אם מישהו מאחר, אני פשוט מתחיל את האימון בלעדיו. אני רוצה שהמשמעת תבוא מהם ולא בהרגשה שהם חייבים. רוצה שהם יבינו שהם רוצים להתאמן כדי להתקדם, רוצים להצליח.
"זאת נבחרת גדולה, יש טים A וטים B. עובד איתי גם המאמן עודד אושר, שאמור להיות אחראי לנבחרת B ולעזור עם הנבחרת הראשונה. מבין הצעירים החדשים, מי שלא יצליח ולא יהיה עם הישגים - יאבד את מקומו, כך שיש תחרות פנימית כל הזמן".
• • •
הוא צוחק לפתע. "אספר לך משהו. אימנתי כמה שנים קבוצות גלשני סאפ אצלנו בים בשדות ים. הם קראו לי סטלין! אתה מבין? כי הייתי קפדן איתם ולא ויתרתי על אימונים בכל מזג אוויר. מאוד דייקתי איתם בפרטים, כמו שאני תמיד.
"הם היו חובבנים, כמובן. לא מבינים מה זה להתאמן עם גור. הוא רס"ר אמיתי. יש לי בנבחרת צעירים שהצטרפו כעת ולא חוו את גור. לפעמים אני חושב שאולי חבל שהוא לא חייל אותם קצת לפני שהם הגיעו אלי".
יש לפרידמן עשרה גולשים בנבחרת. הבכירים הם יואב כהן, שזכה במקום הרביעי באולימפיאדת טוקיו בקיץ האחרון, תום ראובני, יואב עומר ואופק אלימלך. אליהם הצטרפו עוד שישה גולשים צעירים.
"האווירה בנבחרת מצוינת. הגולשים תופסים היטב את הדגם החדש, ואנחנו מתאמנים מעולה, מתקדמים, אבל אני מניח שגם בעולם מתקדמים עם הדגם החדש".
תן דוגמה לאימון טוב.
"הנה, לפני כמה ימים היה טיפה גשום ורוח, ועשינו אימון גלישה בים במסלול של 115 קילומטר. משדות ים למכמורת ובחזרה, ככה שלוש פעמים. אני מאוד נהנה, קם מוקדם, והאימון מתחיל בשבע וחצי-שמונה. אבל כרגע זו לא חוכמה. אני מאמן טרי, וכשיהיו נסיעות ארוכות לחו"ל זה בטח יהיה יותר קשה. נתגעגע לבית, לילדים, לאשתי".
סדר היום של פרידמן וחניכיו קשוח. מתאמנים פעמיים ביום, שש פעמים בשבוע. אימון אחד מוקדש לגלישה במים, אימון שני לחדר כושר. בצהריים כולם אוכלים בחדר האוכל של שדות ים.
"זה ממש מעולה ונוח, העניין עם חדר האוכל של הקיבוץ. יש מייד הכל, מסודר, ארוחה טובה ומזינה. הגולשים אוכלים עכשיו כמויות כדי לעלות במשקל. זה מושלם לנו מבחינה מקצועית. מסיימים אימון, חמש דקות הליכה מהים - וישר יש אוכל מוכן ומזומן. בעבר היינו כל הזמן בדיאטות".
הוא קרוב לגולשים שלו. מרבה לשוחח איתם, לדבריו, גם באופן אישי. "כן, הם פונים אלי גם אם יש להם מצוקות. ברור שהם יכולים להיעזר בפסיכולוג של הנבחרת, יורם גובר. הם יודעים שאני תמיד איתם. יש לנו גם קבוצת ווטסאפ של הנבחרת, ואני זמין להם באופן אישי בכל שעה, לא רק בשעות האימונים".
לדבריו, הוא מסתדר מצוין עם שחר צוברי, מאמן נבחרת הנשים. בעבר היו השניים יריבים ספורטיביים: צוברי גבר על פרידמן במאבק על ייצוג ישראל באולימפיאדת בייג'ין ב־2008, שם גם זכה במדליית ארד.
• • •
ב־2013 אימן גל את שחר לתקופה קצרה, במסגרת נבחרת ישראל, וצוברי זכה אז במדליית כסף באליפות אירופה בצרפת. ב־2015, שנה לפני אולימפיאדת ריו בברזיל, התמנה פרידמן למאמנו האישי של צוברי, אך גם מינוי זה לא החזיק מעמד זמן רב.
"אני מאוד מעריך את שחר כספורטאי, התחרינו בעבר, והוא גבר עלי וייצג את המדינה בבייג'ין. אימנתי אותו בתחילת ההכנות לריו, כמאמן אישי. היה לי כיף. התחלתי לאמן גם את מעיין דוידוביץ' באופן אישי, ושחר היה אמור להצטרף אלינו לחודש בברזיל - שם התאמנו והתחרינו. אבל היה לו שבר בכף הרגל, וזה נמנע. כשחזרנו ראיתי שאחרי חודש בחו"ל אני לא יכול לנסוע עם שחר לעוד תקופה, וזה נגמר".
הוא כעס אז שלא נסעת איתו.
"תראה, אני לא זוכר שהיה שום דבר אישי, וברור שאתה יכול לכעוס ולהיות מאוכזב מקצועית, אבל בסוף אני בן אדם ולא מכונה. יש דברים שאי אפשר, אז לא. כל השנים היינו בקשר, לא רבנו, ויש אווירה מצוינת כעת בין הנבחרות.
"אנחנו מנסים לשתף פעולה כמה שניתן. בעבר לא היה שיתוף פעולה כזה בין נבחרות הגברים והנשים. אנחנו מדינה אחת, חברים זה של זה, ובסוף יש לנו מטרה אחת משותפת. אנחנו עובדים כמובן בשביל המדינה ובשביל הענף שלנו".
פרידמן כבר עבד בעבר "עבור המדינה ואיגוד השיט", אך תמיד זה נגמר במהירות - ומסיבות מגוונות. אחרי אולימפיאדת לונדון ב־2012 ניסו באיגוד לייצר נבחרת תחת מאמן אחד. פרידמן התחיל לעבוד ב־2013 כמאמנה, אבל אחרי כמה חודשים תבעו הגולשים לעבוד כל אחד עם מאמן אישי, כפי שהורגלו קודם. פרידמן עבר לעבוד תקופה קצרה עם נבחרת העתודה והנוער, אך גם זה הסתיים במהרה.
אחרי אולימפיאדת ריו שוב גויס למערכה, והיה אמור להוביל את נבחרת ישראל ואת הגולש שינצח בתחרות הפנימית בארץ לאולימפיאדת טוקיו.
"אימנתי את הנבחרת חודשיים, אבל החוזה שלי לא נסגר ועזבתי. אני הייתי בטוח שהחוזה ייסגר, אבל זה נפל על הוצאות נסיעה של 800 שקל שהתווכחו איתי עליהם, למרות שאמרתי שזה גרושים וכסף קטן".
נפגעת?
"התאכזבתי בהתחלה, אבל לקח לי כמה ימים בודדים ויצאתי מזה".
אחרי עזיבת גל מונה ד"ר יאיר סוארי למאמן הנבחרת, מינוי שהחזיק מעמד שנה. ב־2017 שטיינברג נקרא לדגל, וההמשך ידוע.
• • •
פרידמן נחשב תמיד ל"טיפוס" בספורט הישראלי, איש שפיו וליבו שווים, אדם צנוע וחף מגינונים מיותרים, איש עבודה חרוץ שלא התחמש מעולם ביחצ"ן אישי, כמקובל, והעדיף להישאר תמיד סוליסט ודעתן.
הוא שומר בקנאות על בריאותו ועל גופו, וכבר שנים רבות הוא טבעוני. "אני מאוד מקפיד על התזונה, לא אוכל בשר, וזה עושה לי מאוד טוב. אני מאלה שלא לוקחים שום זריקת הרגעה לפני טיפול שיניים, שורש או סתימה. לא מכניס לגוף שלי חומרים לא טובים שאני לא מכיר".
מה דעתך על מה שקורה במדינה, סביב הקורונה ובכלל?
"תראה, אני לא רואה הבדל גדול בין הממשלה הקודמת לנוכחית. איפה ניצן הורוביץ, שר הבריאות, עם כל ההצהרות שלו על זכויות אדם? וגם כל עניין התו הירוק. כולם אותו דבר. רק מדברים. אף פעם לא האמנתי לפוליטיקאים.
"הציעו לי כמה פעמים בעבר להצטרף לפוליטיקה, וסירבתי מייד. לא אגלה מי הציע לי, אבל היה לי ברור שאני לא נכנס לעסק הזה. אני לא פותח חדשות ומתרחק מאוד מכל עניין פוליטי".
לפני חצי שנה חווה אובדן אישי, אחרי שאביו, אורי ז"ל, נפטר בגיל 71. "אבא נפטר מהתקף לב, ולא היו לו שום סימפטומים של קורונה", הוא מספר בעצב. "אנחנו לא יודעים בוודאות אם זה היה התקף לב או שבץ. זה קרה בבית הוריי בכרכור. היינו מאוד קרובים.
"אבא היה מחלוצי עולם גלישת הרוח והשיט בישראל וחבר בנבחרת ישראל הראשונה ב־1978. הוא וחבריו לענף היו ממש פורצי דרך, בהתחלה עם סירות ואחר כך עם גלשנים. בארץ הוא זכה במדליות. הוא לימד אותי לגלוש והכל. בהלוויה שלו ממש בכיתי.
"גם בתוך עצב גדול אני תמיד מנסה לקחת את עצמי למשהו חיובי. גם אם יש לי תקופות של דאון, אני משתדל שהן יהיו קצרות ולא ימשכו אותי למטה. אז אני מסתכל למשל על תמונות שלנו ביחד. פה אנחנו על אופניים ופה אנחנו עם הילדים בים. הוא מאוד אהב להיות עם הנכדים בים.
"אבא היה בפנסיה ומאוד נהנה. יצא לטיולים, רקד ריקודי עם, בא לים. תקופת הקורונה בארץ, עם כל הסגרים, השפיעה עליו לרעה. הוא היה פעיל ונמרץ, וזה נלקח ממנו. הוא לא הספיק לראות אותי מאמן של נבחרת ישראל, לא הספיק לדעת שאתמנה".
פרידמן, שגדל בכרכור, היה ונשאר אדם מופנם, חף מפרצי רגשנות, אבל כשאנחנו מדברים על משפחתו - משהו בו מתרכך ועיניו נוצצות. הוא נשוי מ־2005 למיכל (42), אדריכלית, ואב לאלה (12 וחצי), לאייל (10), לליהי (7 וחצי) ולאלמוג (4). המשפחה מתגוררת בבית יפה שבנו גל ומיכל בקיבוץ שדות ים.
"מיכל היתה שייטת במועדון בשדות ים ובת הקיבוץ עצמו. בנערותה היא היתה אלופת ישראל. גם אני הייתי גולש של המועדון, וכך הכרנו".
אתה מזהה באחד מילדיכם יורש אפשרי?
"אלה לא נתפסה לגלישה, אבל אייל וליהי חברים בקבוצת השיט של הילדים כאן בקיבוץ. אייל שט השנה ב'אופטימיסט' (מפרשית; ע"נ), ואחר כך רצה לגלוש. אמרתי לו שעוד מוקדם לו מדי, ושעדיף שיישאר בשיט. הוא לא רצה להקשיב לי והתעקש. הוא לא מקשיב לי לכלום. כל הזמן אומר לי: 'אבא, אתה לא מבין כלום. אתה היית בגלישה כשאני בכלל בשיט, מה אתה מבין'".
דעתן, כמו אבא שלו.
"יופי, אני אוהב את זה שהוא דעתן".
הוא יודע שזכית במדליית זהב אולימפית.
"כן, הוא יודע. גם אלה מתחילה יותר ויותר לשמוע בבית הספר על אבא שלה. מדברים עלי פה ושם ומזכירים את ההישגים שלי כגולש. היא מספרת לי על זה בבית. כשהיא היתה יותר קטנה, והיינו מסתובבים בקניון או בים, אנשים היו עוצרים אותי. היא היתה שואלת: 'אבא, למה הם כל הזמן רוצים להצטלם איתך?'
"גם היום מזהים אותי. הנה, היינו עכשיו בשדה התעופה לפני הטיסה לספרד, ואנשים זיהו אותי אפילו עם המסיכה. זה לא מציק לי. זה לא שקופצים עלי. בדרך כלל מספרים לי שראו אותי זוכה בזהב באתונה, ומסבירים לי איפה הם עמדו בדיוק באותו רגע".
• • •
לדבריו, הוא משתדל לבלות עם משפחתו ככל האפשר. "כשאני פנוי ויכול, חשוב לי להיות איתם כמה שיותר, בפעילות ספורטיבית או חווייתית. לא חשוב לי שהם ילכו בדרכי, אבל כן חשוב שיעשו ספורט, אם זה רכיבות אופניים איתי או סאפ בים בקיץ. אנחנו חותרים כולנו בסאפ. אפילו אלמוג, כשהיה בן 3 וחצי, לקח סאפ והתחיל לחתור. עשה תנועות ממש יפות והיה מבסוט.
"ביום כיפור האחרון הצלחתי להוציא את כל המשפחה לרכיבת אופניים. 30 ק"מ. זה מאוד שימח וריגש אותי. היה כיף גדול".
הוא מספר שאשתו דחפה אותו להסכים לאמן את הנבחרת. "מיכל מאוד מפרגנת לי ותומכת. היא חושבת שעכשיו, אחרי שהילדים קצת גדלו, זה יותר מתאים מבחינת הבית, ומתאים לי באופן אישי. אם היתה אומרת 'לא, זה לא עובד' - לא הייתי לוקח את המינוי. אחרי הכל, אני נעדר מהבית ונוסע למחנות אימון בחו"ל, לפעמים לשבועות, והכל נופל על הכתפיים שלה. ברור שהיא צריכה להסכים לקחת את זה עליה".
כעת הוא שוהה, כאמור, עם הנבחרת בספרד. "יש ים קשוח מאוד היום ומחר, רוח של 25 קשר", הוא מסביר בשיחה משם, "עם הילדים אני מדבר הרבה בשיחות וידאו".
מה הלאה?
"טוב לי מאוד עם הנבחרת, אני ממש נהנה, ורק רוצה לעבוד עם הגולשים כמה שיותר טוב - ולהצליח".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו