הטוב של יגאל יהושע עוד ממתיק את העולם, גם חצי שנה אחרי מותו. הבוסתן שטיפח בנחלת הוריו במושב חדיד מניב פרי. מיכאל, בנו הבכור, מטפל בעצים, ממשיך מהמקום שבו הפסיק אביו. את הפירות הוא מחלק למשפחה, לחברים ולידידים. גם לי הציע לקחת פומלות צהובות מראה. משהו בפירות העגולים הללו, שופעי העסיס, ובאופן הנדיב שבו הם מחולקים, עומד בסתירה בלתי נתפסת לאופן הטרגי שבו קיפח את חייו האיש הטוב הזה.
הרצח הזה היה שיאן של המהומות בערים המעורבות, שהצליחו לקרוא תיגר על כל מה שחשבנו על דו־קיום. בימים ההם בערה אש שנאה בלב ישראל. חזרנו אל רחובות לוד, אל הכאב והחרדות שנשארו. פגשנו את בני משפחת יהושע, שמנסים עדיין לאסוף את השברים, וביקרנו בשכונת רמות אשכול בלב העיר העתיקה, שממנה פרצו המהומות. שם פגשנו את גיל גבאי, שבעלה מאיר נדקר ונפצע מתחת לביתו, והבנו עד כמה החיים מאז לא חזרו למסלולם.
יגאל יהושע, בן 56, נרגם באבנים על ידי המון פרוע ב־11 במאי 2021. בכוחות אחרונים הצליח לנהוג הביתה, לשכונת גני אביב. בחניית הבניין איבד את הכרתו, ואחרי שישה ימים נפטר. משפחתו תרמה את הכבד שלו, את כליותיו, את ליבו ואת ריאותיו לחמישה אנשים, מתוך החלטה להמשיך את הדרך שבה חי - נדיבות אינסופית.
"המצב בעיר לא חזר לקדמותו", אומרת אלמנתו, אירה (50). היא מדברת בשקט, כמעט בלחש, במבטא רוסי עדין ובניגון איטי, כאילו כל מילה שנחצבת ממנה צורבת את ליבה. המון צער יש בעיניים שלה. "אי אפשר לומר שהכל רגוע ושקט. לפני יומיים, לדוגמה, הייתי צריכה לקחת את הבן שלנו, עמית, בן ה־9, לרופא בשוהם. לא הצלחתי לצאת מלוד, כי נהג אוטובוס ערבי נרצח. אחרי 40 דקות של ניסיונות לעבור מפה ומשם, הבנתי שאני כבר צריכה לקבוע תור חדש.
"הכל מאוד נפיץ. אנחנו שומעים יום־יום יריות, ואין לי מושג אם אלו יריות שמחה או עוד מקרה של אלימות בתוך החברה הערבית. בכל פעם יש תזכורת שמחזירה אותנו לאותה תחושה של חוסר אונים, שחשנו אז. אנחנו רוצים שקט, אנחנו רוצים חיים רגילים כמו בכל מקום בארץ. לוד זה מרכז הארץ, לא איזה כפר נידח, שאף אחד לא עובר לידו".
ההתפרעויות בעת מבצע שומר החומות לא גלשו לתוך שכונת גני אביב, שמאכלסת בעיקר יהודים, עולים ממדינות חבר העמים. אבל רכבים של תושבי השכונה ניזוקו בדרכם הביתה, ואנשים חששו לצאת מהבית בשעות החשכה.
אירה, מתכנתת במקצועה, החליטה לצאת מהעבודה מוקדם מהרגיל, בגלל השמועות על מהומות. "יש לי נסיעה של רבע שעה עד הבית. לא חששתי מפגיעה, אלא מפקקים ומחסימות כבישים.
"יגאל כבר היה בבית, הוא חזר מהעבודה. אמר שהוא יוצא למושב פתחיה כדי להשתתף בהכנסת ספר תורה של בני משפחה. לפני זה עוד הספיק לעזור לכמה אנשים בשכונה לסגור את החלונות הכבדים של הממ"ד, מחשש לפגיעת רקטות מעזה. הוא רצה לקחת איתו את עמית, ואני לא הסכמתי, כי כבר היה מאוחר. אז הוא נסע לבד.
"דיברתי איתו בסביבות 10 בערב, והוא אמר לי שהוא רק מקבל ברכה מהרב וחוזר הביתה. זה כל כך לא יגאל לקבל ברכה מהרב", היא מחייכת. "הוא אדם מאוד חילוני. אבל המשפחה שלו דתייה, אז הוא כיבד. הם הציעו לו להישאר לישון בחדיד, המושב שבו גדל, עד שהרוחות בלוד יירגעו, אבל הוא רצה לחזור הביתה.
"יגאל תמיד סמך על הקשרים הטובים שלו עם אנשים בעיר, ערבים ויהודים. רבים הכירו אותו מעבודתו כחשמלאי וכהנדימן. תמיד היה אומר לנו: 'אני רק מוציא את הראש מהחלון של הרכב, וכולם מכירים אותי, אז אין לי מה לחשוש'".
בדרכו הביתה נתקל יגאל כמה פעמים בזריקות אבנים. הוא התקשר למשטרה, דיווח על רכב שעולה באש, והמשיך בנסיעה. הוא חלף סמוך לבית הקברות, משם יצאו פורעים שהשתתפו בהלווייתו של מוסא חסונה, שנהרג ערב לפני כן בעת שהשתתף ביידוי אבנים ובזריקת בקבוקי תבערה לעבר בתי יהודים בעיר. תושבים שניסו לגונן על בני משפחתם ירו באוויר, וכשהפורעים לא עצרו, ירו לכיוונם. מהירי הזה נהרג חסונה.
בני משפחתו וחבריו של חסונה חסמו את הכבישים ורגמו באבנים כל רכב שנהגו זוהה כיהודי. יגאל מצא את עצמו בלב המהומה; אבן אחת ניפצה את השמשה האחורית, ואבן אחרת חדרה את השמשה הקדמית ופגעה בראשו. למרות הפגיעה, הוא הצליח להגיע עם הרכב עד הבית.
שכן שראה את הרכב מתקשה לחנות וחוסם את החניה מיהר לבדוק מה קרה. יגאל כבר היה בהכרה מעורפלת, שכנים הזיזו את הרכב ומיהרו לקרוא לאירה.
"כשהגעתי אליו, הוא כבר לא היה בהכרה", היא מספרת. "נסעתי איתו באמבולנס לבית החולים. עמית נשאר לבד בבית, הוא לא הבין מה קרה. אחר כך היו לו חרדות, כי נעלמתי לו פתאום".
יגאל הגיע לבית החולים אסף הרופא במצב אנוש. הוא הובהל לניתוח אך לא שב להכרה. שישה ימים עוד פִרפר בין חיים למוות, אבל מצבו הלך והידרדר.
"בכל בוקר יצאנו מהבית ובאנו להיות איתו בבית החולים עד הצהריים", מספרת אירה. "לא יכולנו להישאר איתו בשעות הערב, כי אי אפשר היה לצאת ולהיכנס לעיר, בגלל המהומות. זה היה מטורף. פשוט לא נתפס. את יוצאת מלוד, ורבע שעה נסיעה מפה, אנשים בכלל לא מבינים מה עובר עלינו. אנשים עושים ג'וגינג, רצים על כביש 40, ובלוד יש מלחמה. הניגוד היה כל כך זועק. בכל הארץ החיים ממשיכים, אבל החיים שלנו נעצרו.
"בכל יום שעבר הבנו יותר ויותר ששום תסריט טוב לא עומד להתממש, ושאנחנו נפרדים מיגאל", היא דומעת ומשתתקת, ואז קמה אל קיטי החתולה ומלטפת אותה, שואבת כוחות מהסחת הדעת. "קשה לתפוס את זה".
ביום השישי של האשפוז, אחרי שהוגדר מוות מוחי, החליטה המשפחה לתרום את איבריו. "האיברים שלו נתרמו ליהודים ולערבים, שזכו לחיות בזכותו", אומר אפי (59), אחד מחמשת אחיו של יגאל. "הוא מת כמו שהוא חי - בעשיית חסד לכל אדם באשר הוא".
• • •
אירה נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 19 יחד עם אמה, ואחרי כמה תחנות הן התמקמו בלוד. את יגאל פגשה עוד לפני הלימודים, כשהיתה עובדת זמנית במפעל, והוא היה מנהל משמרת. הם התאהבו ונישאו. למענה עזב את המושב והשתקע בעיר.
"היינו נשואים 25 שנה. הבכור שלנו, מיכאל, בן 23. הצעיר, עמית, בן 9. מרכז החיים שלנו הוא בלוד. אמא שלי כאן, החברים שלנו כאן, החברים של הילדים.
"ליגאל היו הרבה חברים וקשרים עם ערבים. בבניין שלנו לא גרות משפחות ערביות, בשכונה יש מעט. הוא היה קונה ציוד מערבים, וגם עושה אצלם עבודות. הוא איש עם ידי זהב, אחד כזה שיודע לתקן הכל. אנשים שמרו את הטלפון שלו אחרי שהוא בא אליהם הביתה, כי הבינו שהוא יפתור כל בעיה".
מה הסברת לעמית?
"שאבא נפטר, ושהוא לא יחזור", הדמעות שוב קוטעות את שטף דיבורה. "היו לו כל מיני חרדות. עד עכשיו הוא לא מוכן להישאר בבית לבד. כשהוא חוזר מבית הספר, אמא שלי פוגשת אותו. ואחר כך הוא עם חברים, עד שאני חוזרת מהעבודה. אפילו לצאת לזרוק זבל בערב אני לא יכולה. הוא היה בטיפול פסיכולוגי, לי עצמי לא נשאר זמן לזה.
"גם אצלי דברים השתנו. היום אני לא יוצאת מהבית בחושך. חברים ובני משפחה תומכים בי, אבל בעיקר מיכאל, הבן הגדול. הוא יותר חזק ממני בהרבה דברים", היא אומרת ונפרדת לשלום ממיכאל, שיוצא למשמרת ערב כמאבטח, ולוקח איתו פומלות מהבוסתן של אבא, לחלק לחבר'ה.
אפי יהושע מלווה מקרוב את המשפט המתנהל נגד שמונת החשודים ברצח אחיו. "שבעה מהם עצורים עד תום ההליכים. הייתי עד עכשיו בכל הדיונים, למרות שהם פרוצדורליים. שלב ההוכחות עדיין לא החל, רק בפברואר נגיע לדיון מהותי.
"המזל שלנו הוא שהשב"כ הצליח לשים יד על הסרטונים ממצלמות האבטחה באזור, למרות שהחשודים ניסו למחוק אותם. עד שאין פסק דין וגזר דין, אנחנו בהמתנה. כשהם יקבלו את העונש שלהם, נסגור איזה מעגל, גם אם זה לא יחזיר את יגאל".
שבעה חודשים אחרי, יש תקווה לדו־קיום?
"אני חושב שבערים המעורבות צריך לחזק מאוד את הדו־קיום. מוסדות המדינה צריכים לדאוג שתהיה מעורבות בין הקהילה היהודית לערבית בכל התחומים שאפשר. הרי אין אפשרות לפצל את לוד או את עכו או כל עיר מעורבת אחרת. הערבים יישארו בלוד, וגם היהודים, אז צריך ללמוד לחיות יחד, ואסור שאף אחד יחיה בפחד. זו לא שאלה של תקווה או לא, פשוט אין אפשרות אחרת.
"לוד היא 'עיר הבירה' שלנו. כאן תמיד עשינו קניות ובנקים ונמשיך לעשות. אם מדינת ישראל היתה מתפכחת בזמן ומטפלת בערבים שמשתפים פעולה עם חמאס או עם חיזבאללה, המצב לא היה מידרדר כך.
"בסופו של דבר, מי שהכי מפסיד מזה היא החברה הערבית. אם לא יגבר בה הקול שמאמין בחיים בישראל ובחשיבות של השמירה על חוקי המדינה, הם ייפגעו עוד יותר. יותר מ־70 שנה יהודים, נוצרים ומוסלמים חיים יחד בלוד, וצריך להמשיך את זה. איש באמונתו יחיה".
• • •
בלב שכונת רמת אשכול, ממש מתחת לבית של משפחת גבאי, נפגשות שלוש הדתות. בית הכנסת ליוצאי הודו, מסגד מרשים וכנסייה עתיקה. בבניין עצמו, כניסה ג', מתגוררות שש משפחות יהודיות ושמונה ערביות. לפני המהומות השתתפו תושבי הבניין בפרויקט של ועד בית, שבו היו שותפים יהודים וערבים, ויחד פעלו לטפל בבניין ולהקים גינה בחצר. בחצי השנה האחרונה הפסיק הוועד לפעול. החצר מוזנחת, חדר המדרגות מלוכלך, דלות ועליבות נשקפת מכל מקום.
בבית משפחת גבאי מקבלת אותנו גיל גבאי (32) בקפה ועוגה חמה וריחנית. "אנחנו גרים בלוד תשע שנים", היא מספרת. "אני במקור מגבעת שמואל. בעלי מאיר למד כאן בישיבה התיכונית. חיפשנו להתחבר לעם ישראל, והחלטנו לעבור לכאן".
היא מורה לחינוך מיוחד, שמלמדת בבית ספר מעורב של ערבים ויהודים. כעת היא בחופשת לידה, אחרי שילדה לפני שלושה חודשים ילד חמישי, חן ציון, אח לבצלאל (10), נביעה (8), אהליאב שלום (6) ויהב אליה (4). בעלה מאיר (32) עבד כמנהל פרויקטים בנגרייה, אבל אחרי שבמהומות הותקף באבנים ונדקר, לא הצליח לחזור לשגרה ולעבודה.
"הפּרעות התחילו ממש כאן, ברחבת המסגד שנשקפת מחלון חדר השינה", משחזרת גיל את היום הראשון למהומות, 10 במאי. "בעבר היו פה הפגנות קטנות אבל לא אלימות. באותו ערב, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, למזלנו, ראינו עוד ועוד אנשים מגיעים לכיכר.
"התקשרנו למשטרה, אמרנו שעומד לקרות פה משהו הרבה יותר גדול מהרגיל וביקשנו שיבואו לאבטח. המפגינים התחילו לצעוק קריאות עידוד לשאהידים, קללות לביבי, קללות ליהודים. היתה ממש הסתה.
"ואז התחילו לשרוף פחים. אחר כך הורידו את דגל ישראל ברחוב ותלו דגלי פלשתין. משם זה הסלים לזריקת אבנים על מכוניות של יהודים".
שוב ושוב ניסו מאיר וגיל להתקשר למשטרה, אבל במוקד 100 לא היה מענה. רק אחרי דקות ארוכות ענו להם, והבטיחו שהמשטרה בדרך.
"אחרי 40 דקות הגיעו ארבעה שוטרים. זרקו כמה רימוני הלם והלכו. הפורעים הבינו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, יצאו לרחובות רעולי פנים, והתחילו לשרוף רכבים של יהודים.
"מאיר, בחוכמה, החנה את הרכב צמוד לתחנת המשטרה בשכונה סמוכה, אז הרכב שלנו לא נשרף. בהמשך הם שרפו את בית המדרש במכינה הקדם־צבאית ואת תלמוד התורה שבו לומד הבן שלנו. עבר עלינו לילה בלי שינה. ההלם היה עמוק. כל הלילה עמדנו מול החלון והבטנו במה שקורה בחוץ".
• • •
עם שחר התעוררו תושבי השכונה להרס שנותר, ויצאו לנסות לשקם את המבנים שנשרפו. הם מצאו גם ספרי קודש שחוללו. "בתוך ליבנו חשבנו שזה לא יקרה שוב, שזאת התפרעות חד־פעמית. אבל אז המשטרה הוציאה הודעה שמוסא חסונה 'נרצח על ידי יהודים', כך זה נוסח בהתחלה. לא אמרו שהוא ניסה לזרוק בקבוקי תבערה לתוך בתים של יהודים. הבנו שההלוויה שלו תהיה אלימה.
"הפרעות התחילו כבר בשעה 6 בערב, הילדים היו ערים. במקביל היו גם טילים מעזה. השכן הערבי שגר מעלינו נפגע מאבן ברחוב. אין לי מושג מי זרק אותה, אבל הוא עלה לבניין בצרחות והאשים בזה את הדיירים היהודים. ממש חששנו שיקרה משהו. אחר כך הוא ירד והצביע על הרכבים של היהודים בבניין, והפורעים באו לשרוף אותם.
"שרפו גם את ארון החשמל, כך שהיינו בחושך גמור. אין לנו ממ"ד, ובאזעקות פחדנו שהשכנים יעשו לנו משהו אם נצא לחדר המדרגות. באזעקה אחת באמת יצאנו, אבל הרגשנו מאוימים וחזרנו פנימה.
"החלטנו להישאר בבית. הילדים שאלו למה. הם סבלו מאוד מהגז המדמיע שהמשטרה פיזרה, וגם מהתקפי חרדה. למחרת בבוקר הבאנו אותם לבית הוריי בגבעת שמואל".
ב־12 במאי, אחרי שהתושבים הבינו שהמשטרה לא מצליחה להתמודד עם האירועים, הקים הגרעין התורני בעיר חמ"ל אזרחי, שהורכב ממתנדבים חמושים, יוצאי יחידות קרביות. החמ"ל מיפה את האזורים השונים והוציא תצפיות וסיורים במטרה להגן על התושבים היהודים.
באותו ערב, הערב השלישי למהומות, הגיעו לעיר פעילי ימין קיצוני והחלו ליידות אבנים על מכוניות ערביות. באחד האירועים נדקר ערבי. מהצד הערבי נרשמה הסלמה נוספת, שכללה שימוש בנשק חם נגד יהודים שצעדו ברחוב ופציעתו של אחד מהם. נראה היה שהמהומות יוצאות מכלל שליטה.
בבוקר ה־13 במאי יצא מאיר גבאי מתפילת שחרית ושוחח בטלפון עם רעייתו. היא ביקשה ממנו שיביא את הרכב, כדי שיוכלו לצאת לבקר את הילדים בגבעת שמואל. מאיר צעד עוד כמה צעדים, ואז התנפלו עליו חמישה צעירים ערבים והחלו ליידות עליו אבנים. גיל עסקה אז בתליית כביסה בבית.
"פתאום שמעתי קריאות 'אללה הוא אכבר' מהרחוב", היא משחזרת. "רצתי לחלון, וראיתי מול העיניים את מאיר מותקף. התחלתי לצרוח את נשמתי שיעזבו אותו. רצתי לטלפון, התקשרתי למשטרה, והם אמרו שישלחו אלינו מד"א. הבנתי שהם לא יבואו. התקשרתי למד"א, ושם אמרו שהם צריכים ליווי משטרתי כדי להגיע.
"הבנתי שאני לבד בזה. ראיתי שמישהו שולף משהו לעבר מאיר, והוא נבהל ומנסה לברוח. שלחתי הודעה קולית בווטסאפ לחמ"ל שהוקם, ובתוך שניות הגיעו שלושה אנשים. אבל בשלב הזה מאיר כבר אבד לי משדה הראייה.
"רעדתי בכל הגוף. כבר הייתי אז באמצע ההיריון, והרגשתי את הבטן מתהפכת לי".
מה שנשלף לעבר מאיר היה סכין. הערבי ניסה לדקור אותו בחזה, אבל מאיר הצליח להסתובב ברגע האחרון, ונדקר בגב. הדוקר שב וניסה לתקוף אותו, אבל יהודי שעבר בסמוך שלף אולר, והוא נמלט.
"הרחוב היה ריק. זה היה היום הרביעי למהומות, אחרי ההבטחות של נתניהו ושל המפכ"ל שהרחובות יהיו מלאים לא רק בשוטרים אלא גם במג"ב ובצבא. המשטרה הגיעה אחרי סיום האירוע. מתנדב של מד"א טיפל במאיר".
למזלו של מאיר, הדקירה לא פגעה באיברים חיוניים, והוא נזקק רק לתפרים. אבל את הקרעים שחתך האירוע בנפשו, איש לא הצליח לתפור עד היום.
במהלך אותו יום נרשמו ברחבי לוד 40 מקרי ירי של ערבים כלפי יהודים. רובם ככולם הסתיימו בפציעות קלות.
מבית החולים נסעו גיל ומאיר לבית הוריה. אל הבית בלוד הם חזרו רק אחרי שבוע. במשך תקופה ישנו בביתם בכל לילה שני אזרחים נושאי נשק, שהתנדבו לשמור על התושבים. הדוקר, תושב לוד, נתפס חודש אחרי האירוע.
"בשבוע שעבר היה דיון במשפט שלו, ולפי מה שהבנתי, הוא שוחרר למעצר בית. לצערנו הרב, הפרקליטות הגישה כתב אישום מאוד חיוור, לא על ניסיון רצח אלא על ניסיון חבלה. ועכשיו הדוקר הזה כאן לידנו בלוד. גם כל זורקי האבנים שוחררו. כמעט כל מי שעשה את הפרעות בשכונה הזאת נמצא היום בבית.
"מספיק גפרור קטן, אימאם שיגיד משהו - וכל העסק פה יידלק שוב. המשטרה לא למדה שום דבר. לא מצליחים לאסוף את הנשק הלא חוקי. יש פה יריות על בסיס יומי, יש גל גניבות אדיר, ויש כתובות נאצה נגד יהודים".
מה קרה ליחסי השכנות בבניין?
"כשהיה הפרויקט של ועד הבית, זה זרם מאוד יפה. התחלנו להרגיש איזושהי התרוממות מהבחינה של הדו־קיום בין יהודים וערבים. אבל אחרי הפרעות, הכל השתנה. יש כאלה שאפילו לא אומרים שלום במדרגות. אני דוגלת בלומר 'שלום', אני מכבדת אותם כבני אדם, ואני לא יודעת מי מהם עשה מה בפרעות. בהתחלה היה לי קשה, אבל עכשיו קצת נרגע הכעס".
גיל מספרת על שכנתה, עולה מאתיופיה ותושבת ותיקה בשכונה, שעלתה לשכן הערבי למעלה, זה שנפגע מאבן, ואמרה לו: 'אתה קיבלת אבן, השכן היהודי למטה קיבל סכין. זהו, מעכשיו זה נגמר. וגם אם תעשו לנו משהו, אנחנו פה ותמיד נישאר פה'.
"היא אישה מאוד אמיצה וכנה, ופשוט הלכה להזהיר אותו, כי כולנו מאוד פחדנו. את הכוח להישאר כאן בלוד אני מקבלת מהם, מהוותיקים. הם גם מאוד חמים כלפינו, תמיד שואלים מה שלום מאיר".
מה שלום מאיר, גם אני שואלת, יודעת שאני נוגעת בנקודה כואבת במיוחד. גיל לוקחת נשימה עמוקה, מנגבת דמעה סוררת. "מאיר הוא היום פגוע נפש לכל דבר. הוא סובל מפוסט־טראומה קשה מאוד. מה זה אומר? קשה לתאר, אני אתחיל לבכות.
"עד המקרה שלו לא ידעתי מה זה פוסט טראומה. הייתי בטוחה שזה חלומות בלילה, חרדות, פחד לצאת. אבל זה הרבה יותר רחב. זה משפיע על כל החיים. זה כל הזמן רעידות והתקפי חרדה, לפעמים כמה פעמים בשעה. הוא יכול לשבת בבית ולחוות את האירוע שוב ושוב. הוא בטיפול אינטנסיבי, כולל כדורים, ויוצא מהבית רק עם ליווי שלי או של חבר. כשהוא מרגיש יותר טוב ומנסה לצאת לבד, הוא חוזר עם התקף חרדה.
"הוא עמד לבד מול המוות, וזה טלטל את כל השקפת החיים שלו. אנחנו מתמודדים עם משבר מתמשך".
מאיר עצמו מעדיף לא להתראיין. בתמונה שלו מלפני האירוע הוא נראה אדם מלא שמחת חיים. היום הוא כבוי ומעונה. הוא אומר לנו רק מילים אחדות: "אין לי כבר כוחות לקבל עוד סטירת לחי מהמדינה, אחרי חוסר האונים במהלך המהומות, כתב האישום החיוור, השחרור של החשודים והביורוקרטיה של הביטוח הלאומי, עד שהכירו בי כנפגע טרור. אני מאוכזב ומיואש מהמשטרה, מהפרקליטות, מבתי המשפט, מביטוח לאומי. האדם שניסה לרצוח אותי שוחרר השבוע למעצר בית, ועכשיו הוא בבית שלו, פה בלוד. זה נורא".
• • •
גיל מספרת שבתחילה לא ידעה מה לומר לילדים על אביהם. "הרי חיצונית אבא נראה בסדר, והפיגוע עבר. אחרי התייעצות הסברתי להם שבגוף אבא בריא, למרות שנותרה צלקת מהדקירה, אבל לפעמים גם הנפש נפגעת, ונפש לוקח זמן לרפא. כשהנפש פגועה, רואים את זה ברעידות ובפחדים.
"הם באמת מתוקים, ומנסים להבין ולתת לו מרחב, אבל בסופו של דבר הם צריכים אבא, וכשיש מסיבת חנוכה, הם מבקשים ממנו לבוא איתם. ומאיר עונה שיבוא, אבל בסוף, רגע לפני, הוא לא מצליח לנשום, וסובל מהתקף חרדה שמשאיר אותו בבית. החיים שלנו השתנו לגמרי".
חשבתם לעזוב את לוד?
"לא, וזה אפילו מעצבן אותי ששואלים. אם זה היה פיגוע בפתח תקווה, אף אחד לא היה שואל אותי את זה. בדקנו אם בגבעת שמואל, למשל, יותר קל לו להסתובב, ולא היה שינוי. גם שם הוא חווה התקפי חרדה".
מה העתיד של העיר הזאת?
"לא יודעת. באמת לא יודעת. אני חושבת שזה תלוי בנו - מה אנחנו נחליט שיהיה העתיד שלה. כמו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, ויש פה ריבון, ואף אחד לא יכול לקום נגד הריבון הזה, ככה צריך להיות גם בעיר. מי שרוצה למחות, יכול להפגין, אבל לא באלימות, ובטח לא בגרימת נזק לבני אדם או לרכוש. מה שהיה פה לא היה מחאה, זה היה טרור.
"צריך להבין שהיתה פה פגיעה מאוד עמוקה, שחייבת להוביל אותנו לבירור הזהות שלנו. פתאום גילינו שמי שחי איתנו כאן הם לא ערבים תושבי ישראל ששותפים לחיים היומיומיים ועובדים איתנו, אלא אנשים שפתאום מצהירים בפה מלא: 'אנחנו פלשתינים'. כל כך רצינו לעזוב את עזה, ועכשיו אני מרגישה שעזה היא בתוכנו ממש.
"אבל מול הטילים מעזה יש לנו כיפת ברזל, ופה אין שום הגנה. אנחנו מופקרים. זה מלחיץ ברמה הלאומית. במיוחד מול זה שאין איסוף נשק במגזר הערבי, ושלא מצליחים להשתלט על כמות הגניבות המטורפת מבסיסי צה"ל בדרום. אני גם לא מרגישה שמישהו כאן עשה איזה חשבון נפש ומתכונן לפעם הבאה, ומפנים באמת את המציאות כאן".
היה גם לינץ' בערבי בבת ים. היו גם זריקות אבנים על ערבים.
"היהודים שעשו את זה הם בודדים, וכל החברה מגנה את המעשים האלה ומתנערת מהם. לצערנו, בצד השני היו המוני פורעים ותמיכה רחבה באלימות. אני מתנגדת לניסיון ליצור סימטריה, כאילו יהודים וערבים עשו איזו מלחמת אזרחים. זאת מלחמה לאומית, ואנחנו, כיהודים, נאלצנו להגן על הבית שלנו. יש פה קבוצה מתוך החברה הערבית - לא כולם, כמובן - שפעלה באלימות, ושמצהירה על עצמה כפלשתינית. אסור לנו לחיות באשליות - ביום פקודה הם יתייצבו לצד האויב".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו