בלב האסון

יממות ספורות אחרי האסון במירון, כשבכירי זק"א, שהיו בזירה הקשה הזאת, נפגשים - לראשונה מאז האירוע - הם מנסים לדבר על הכל חוץ מאשר על הדבר עצמו. מתבדחים על ארטיק הלימון שקנו בדרך חזרה ממירון ביום שישי, כדי לטעום מהקרח ולהישאר ערניים על הכביש, אחרי יממה ללא שינה. מנסים להבין למה בחרו דווקא בטעם הזה, החמוץ, אבל מסכימים ש"הארטיק עשה את העבודה, העיר אותנו".

אנחנו נפגשים בפתח תקווה. את החלל הגדול שהותיר היו"ר הקודם, יהודה משי זהב, שפרש לאחר פרסום התחקירים נגדו, ממלאים היום שלושתם: דובי וייסנשטרן (46), המנכ"ל; חיים ויינגרטן (51), ראש אגף המבצעים; ומוטי בוקצ'ין (41), הדובר הוותיק ו"הפנים של זק"א" בתקשורת, מוותיקי המתנדבים. בחלומותיהם השחורים ביותר הם לא חלמו שבתוך תקופה קצרה כל כך, שבועות ספורים לאחר פרישתו של משי זהב, תוטל על כתפיהם משימה קשה כל כך, מהקשות שידע הארגון ב־32 שנותיו. והם עמדו בזה בגבורה.

"עד עכשיו לא הסתכלתי בתמונות של ההרוגים", אומר בוקצ'ין. "אני לא יכול להסתכל בזה. נכון, הן התפרסמו בכל העיתונים, אבל אני מדלג על הדפים האלה. גם כשבחדשות הראו את התמונות, הבטתי הצידה כדי לא לראות. כי אני מכיר את הפרצופים האלה בצורה אחרת, מהזירה. בהתחלה עוד ניסיתי להסתכל, רציתי לראות אותם בצורה שונה, חיים, לראות איך הם נראים שמחים, אבל זה לא עשה לי טוב.

"בכלל, בכל האירועים שטיפלתי בהם, תמיד השתדלתי לא להיכנס לסיפורים האישיים של ההרוגים. לא לדעת מה עומד מאחוריהם, לא להכיר את האמא, את הדוד או את האח, וכמה יתומים הבן אדם השאיר. כך אני מתמודד עם העבודה בזירות האלו, משתדל לא לעשות שום חיבור אישי. לעשות את הנתק, עד כמה שזה קשה".

דובי: "מבחינתי, לא הייתי באירוע בכלל. למרות שטיפלתי בגופות בשטח, כאילו התנתקתי. אין לי מושג איפה הייתי בזמן הזה. רק כשחזרתי עיכלתי מה קרה, הבנתי שיש אבל לאומי".

חיים: "קיבלנו רשימה של כתובות לניחומי אבלים של המשפחות, שפורסמה בתקשורת. הרגשתי שאנחנו כארגון חייבים לסגור מעגל, והלכתי למשפחה הראשונה ברשימה, משפחת אנגלרד, שאיבדה שני ילדים, בני 9 ו־14. כשהגעתי, לא יכולתי לדבר. התחלתי לבכות. הבנתי שזה שובר אותי לדבר עם המשפחות ואמרתי למתנדב שהיה איתי: תדבר אתה, אני לא יכול. לא הייתי מסוגל. לשאר המשפחות כבר לא הלכתי, פשוט לא יכולתי".

מוטי: "בפיגוע במרכז הרב, ב־2008, ראיתי מראות אחרים: מתים עם חורים של כדורים בידיים, שאירעו מהירי, אחרי שניסו להגן על עצמם. פה, ההרוגים היו שלמים לגמרי, כאילו לא קרה כלום. בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו העלו סרטון משעת האסון, ואני חושב ששם התפרקתי לגמרי. כתבתי: 'למה אתם מעלים את זה?' לא יכולתי לחזור לזוועה הזאת".

חיים: "דקה לפני תחילת האירוע התקשר אלי מתנדב בשם שימי גרוסמן, שהיה בזירת האסון. הוא רצה להגיד לי שיש דוחק עצום, ושהוא רואה פה אסון. הייתי אז במוקד של זק"א בהר, סייעתי למשפחה שאיבדה את הבן הקטן, ולא יכולתי לענות. אז הוא שלח לי סרטון. זה הסרטון ששודר בכל כלי התקשורת, שבו הוא נשמע אומר: 'חיים, תתקשר'. דקה לאחר מכן קרה מה שקרה".

"אדום מצ'קלקות האמבולנס"

כבר 18 שנים שאנשי זק"א (זיהוי קורבנות אסון) הם חלק בלתי נפרד ממבצע מירון. הפעילות שלהם מתמקדת באיתור נעדרים, בעיקר ילדים, ובטיפול רפואי במקרי התייבשות, התעלפויות ופציעות קלות - כל מתנדבי הארגון הם גם חובשים בהכשרתם.

מוטי: "ברגע האמת ביום חמישי בלילה, המוקד שלנו בהר הפך למוקד המרכזי לאיתור הנעדרים אחרי האסון, מול המשפחות שחיפשו את יקיריהן. ברגע שחיים שמע שיש קריסה של רשת הטלפונים על ההר, הוא הבין שיש עשרות אלפים שיושבים בבית מודאגים, לא יודעים מה עם קרוביהם. אז הוא הוציא את כל קווי המרכזייה מהמוקד ופנה לאנשים ברמקול של זק"א: 'בואו תתקשרו הביתה, תגידו שהכל בסדר איתכם'. כך הורדנו לחץ מטורף של אלפי אימהות מודאגות, שלא ידעו מה קורה עם יקיריהן".

איפה תפסה אתכם ההודעה הראשונה על מה שאירע?

מוטי: "אני כבר הייתי בדרכי הביתה ממירון. בכל שנה אני נשאר לאורך כל היממה הזאת של ל"ג בעומר, אבל השנה, בגלל שזה יצא ביום שישי, החלטתי להגיע מוקדם יותר למירון, וגם לחזור משם מוקדם יותר. אז הגעתי כבר ברביעי בבוקר, וקצת אחרי חצות נכנסתי לאוטו עם בתי בת ה־10 ובני בן ה־19, שהיו איתי, והתחלנו לנסוע לכיוון היציאה מההר. מובן שהנסיעה הזאת איטית מאוד, בגלל ההמונים על הכבישים.

"קצת אחרי 12 וחצי כבר הגעתי לשער היציאה, אבל אז התחלתי להבין מההודעות במערכת הקשר שיש אירוע. ההודעה הראשונה היתה על קריסה של טריבונה, אבל אחרי דקה אמרו: ביטול. אמרתי, אולי יש חוסר ודאות. עוד דקה עוברת, ואני מקבל הודעה על מחוסר הכרה. אמרתי לעצמי, משהו קורה פה, ומייד עשיתי פניית פרסה.

"הדלקתי את הסירנה ואנשים פינו לי את הכביש, לקח לי חצי דקה להגיע למוקד זק"א. ראיתי מולי את חיים ואת הרב אנשיל פרידמן, מפקד זק"א צפון, והבנתי שלא מדובר באירוע סטנדרטי. חיים אמר לי: 'אני נשאר כאן במוקד, לפקד על האירוע מפה'. במקביל, הרב פרידמן רץ לחפ"ק המשטרתי, כדי להכריז שם בכרוז המשטרתי בעברית וביידיש לפנות את השטח. הוא הבין שאם זו תהיה הודעה רשמית, אנשים לא יבינו מה קורה, אז הוא הזדהה בשמו: 'מדבר הרב אנשיל פרידמן מזק"א. קרה אירוע גדול, אסון, ואני מבקש מכולם לפנות את השבילים'.

"בזמן הזה אני מגיע לזירה, מתחיל לרדת במדרגות לאותו שביל, ואנשים מכוונים אותי למקום. אני רואה את אחד המתנדבים רץ מולי ואומר: 'מוטי, תהיה מוכן, זה אירוע־אירוע'. בזמן שאני רץ בטירוף, אני שומע בקשר שמד"א מכריז אר"ן (אירוע רב נפגעים).

"ואז הגעתי למקום. אני יורד את הירידה של אותו השביל וסופר החייאות. החייאה אחת, שנייה, שלישית. הכל בראש. עד שאני מגיע לרחבה למטה, של חסידות תולדות אברהם יצחק, כבר ספרתי 12 החייאות. התקשרתי לחיים במוקד ואמרתי לו: 'יש פה החייאות, אני לוקח פיקוד על המתנדבים בשטח'".

חיים: "כל המתנדבים שהיו איתי במוקד נעלמו, רצו לזירה. נשארתי רק אני. ואז אני מתחיל לראות את הקהל נמלט, נחיל ענק שבורח מלמעלה, ורואה מולי את האורות האדומים של כל האמבולנסים שעולים בהר, שכולו הפך לאדום מהצ'קלקות של האמבולנסים.

"תפסתי את מיקרופון מערכת הכריזה שלנו, שחולשת על כל ההר, וביקשתי מכולם לעמוד בצד, לפנות את הכביש הראשי ולתת לרכבי החירום לעבור. ואז מתחילים להגיע למוקד קרובי המשפחה שיקיריהם נעלמו, בזה אחר זה, עוד אחד ועוד אחד. לזה נעלם האבא, ולזה נעלם האח. הגיעו אולי אלף איש, כשאני שם לבד עם כמה מתנדבות שהגיעו לחלק צמידים לילדים עם פרטיהם, כדי שלא יאבדו בהמון.

"התחלתי למלא דפי פוליו בכל השמות ולהכריז בזה אחר זה את השמות, שיבואו למוקד. הכרזנו יותר מ־1,500 שמות. מחוץ למוקד נהיה תור ענק, של אלה שמחכים לרשום אצלנו את השם של היקיר שלהם שהם מחפשים אחריו. במקביל, התחילו לרוץ לידנו אלונקות עם פצועים, ואנשים פשוט הסתכלו: זה הקרוב שלי? היה להם פחד בעיניים, לגלות את הנורא מכל. ואז אני מתחיל לשמוע שכבר יש גופות באירוע".

מוטי: "אני בינתיים בזירה, מתחיל לפתוח שקיות לבנות של זק"א מהגליל, כדי לכסות את הנפטרים. היו לנו שם 12 שקיות בלבד. מי חלם שנשתמש בהן? ומי חלם שנצטרך יותר מ־12? רק בהמשך הביאו לנו עוד שקיות. אני מתחיל לכסות את הגופות, ומתחיל לקלוט מה גודל האסון.

"בשטח, לקחתי את הפיקוד הראשוני מטעם זק"א. הגיעו אלי רופאים ממד"א ומאיחוד הצלה. אמרתי להם: 'בואו נתחיל לעבור החייאה־החייאה, ונראה מה קורה'. ההוראה היא שעד שלא מגיע רופא להחייאה, לא מפסיקים את הניסיונות. הגענו להחייאה הראשונה, חיברנו את הבן אדם למוניטור, והמכשיר מראה: 'אקס'. כלומר, נפטר. מי שנפטר, שמנו אותו בשקית והעברנו אותו לרחבת ההדלקה, שם רוכזו הגופות".

דובי: "בזמן הזה, אחרי כמה יממות ללא שינה, נמנמתי ליד המוקד. פתאום מגיע אלי מתנדב ואומר לי: 'דובי, קום! יש חמישה הרוגים!' לבשתי ציצית וחולצה, שטפתי פנים ומיהרתי לצאת לזירה. בינתיים אני כבר שומע שמדובר ב־12 הרוגים. הבעיה היתה שכבר לא היה אפשר לפלס דרך, כי המון אדם הגיע למוקד".

"הרופא אמר 'פס', מוות"

דובי, לחוץ כולו לעלות לזירה לעזור למתנדבים, צועק להמון האדם: "תנו לעבור! חובשים!", וברגע אחד מתפנה לו דרך באמצע.

"אנשים קלטו שאני מזק"א ופינו לי דרך. אני מגיע לשביל, רואה כבר במדרגות גופה אחת עטופה, יורד עוד קצת ורואה, לא עלינו, שורת גופות שמתמלאת. לא היה אף אחד חוץ מאיתנו שיעשה את העבודה הזאת, של פינוי הנספים. המשטרה עסקה בפינוי הצירים לכוחות ההצלה. דובי מייזל מאיחוד הצלה אומר לי: 'יש פה 12 גופות, ולמעלה כנראה עוד עשר, ולבתי החולים הגיעו עוד במצב אנוש שמתו, ויש עוד מוקד של ריכוז גופות בהר. בחשבון מהיר אני מבין שאני נמצא בסיטואציה של יותר מ־30 הרוגים".

מוטי: "אני עברתי עם הרופאים על כל המקרים. קובעים מוות, ושמים את הגופות בשקיות של זק"א. אמרתי לאחד המתנדבים שלנו: 'קח לורד ארטליין, ותתחיל למספר את הגופות, שלא נאבד ראש'. נתתי הוראה למתנדבים לרכז את כל השקיות למטה ברחבה. אני מתחיל לספור וקולט שאין שום החייאה שמסתיימת בטוב. רואה את המתנדבים עושים עיסויים, מחברים את האנשים למוניטור, אבל הרופא אומר: 'פס', כלומר מוות.

"כשספרנו כבר 12 גופות, אמרתי לרופא שהיה איתי: 'חכה שנייה'. אני לידו בוכה ואומר: 'השם, תעצור את זה! זה לא יכול להיות!' אני בסרט רע. אבל אז מתנדב דופק על הגב שלי ואומר: 'יש עוד'. ומגיעים עוד, והמספר מגיע ל־15. ומגיעים עוד מהמרפאה של איחוד הצלה, ואנחנו כבר ב־18. ועוד מישהו אומר שיש עוד במרפאת מד"א ליד ישיבת בני עקיבא, ובעוד מקום, וזה לא נגמר.

"כבר ספרתי 28. קיבלתי כוחות שאני לא מבין מהיכן הם, ושלחתי מתנדבים להביא ולרכז את כל ההרוגים. ואז מגיע אלי פרמדיק של מד"א ואומר לי: 'יש פה, בחדר האוכל הסמוך, עוד 11 גופות'. זאת היתה נקודת המשבר שלי. עד אז ספרתי עוד אחד, ועוד אחד, וזה אירוע מזעזע, אבל כבר התחלתי להבין את המספרים. ואז אני חוטף סטירה, שומע על עוד 11.

"אני הולך לשם ורואה בעיניי. מתנדב שלנו גילה תושייה עוד לפני שבאתי ועטף את המתים בווילונות החדר. כבוד המת".

איך מצליחים לתפקד בזירה כזאת?

דובי: "יש 'פטנט' קטן למתנדבי זק"א בזירות אירוע - לא להסתכל על הפרצופים. כך הרבה יותר קל לנו. הדבר החשוב לנו הוא קודם כל לכסות את המת. מעבר לנושא ההלכתי, זה גם עבורנו, מבחינה רגשית. מלמעלה אנשים התחילו לצלם את שורת הגופות העטופות. אז גייסתי אנשים שיפרסו מחיצות סביב כל השטח הזה, שאף אחד לא יצלם".

מוטי: "הגיע שוטר ושאל מה אפשר לעזור. אמרתי לו: 'דבר ראשון, תוציאו את כל הסקרנים מהזירה'. לצערי, היו שם גם אנשים שחיפשו את בני משפחתם, הרימו שקיות כדי לזהות. דבר מזעזע נוסף היה כשטלפונים רבים צלצלו מתוך השקיות. תוך כדי החייאה על אחד הבחורים, נפל הטלפון הכשר שלו מהכיס. על הצג היה כתוב 'אמא'. מובן שאתה מנסה להתנתק מהרגשות, לעשות את מה שאתה יודע, את מה שכל החיים הכינו אותך אליו, אבל אתה מבין את המשמעות. ילדים, אבות, בחורים.
"ברגע שהבאנו גם את 11 הגופות מחדר האוכל, היתה תמונה בלתי נתפסת של 39 גופות מול העיניים (שאר ההרוגים נפטרו בבתי החולים; ח"ב). דובי, חיים ואני נמצאים שנים רבות בזק"א. חיים 27, דובי 18 ואני 24 - ובכל שנותינו לא ראינו מראה כזה. היינו באסון ורסאי ובפיגועי התופת הכי גדולים שהיו, אוטובוסים שהתפוצצו, תאונות קשות עם הרוגים. אבל מעולם לא היה מראה כזה של 39 גופות ארוזות בשקיות של זק"א".

בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים למוקד, מבקשים לברר מה עלה בגורל בני משפחותיהם. חיים: "בשלב מסוים הגיעה אישה, חסידת תולדות אהרן, עם כמה מילדיה, והיא בהיריון. בעלה היה באותו מסדרון־מוות, והיא רוצה לדעת מה איתו. מהצד לוחש לי באוזן אדם שהכיר את המשפחה: 'בעלה בין ההרוגים, ראיתי אותו'.

"היא מתחננת לפניי: 'תכרוז שוב את השם של בעלי', ואני כבר יודע שהוא לא בין החיים. זה היה הרגע שבו כבר התמוטטתי, לא יכולתי לשאת את זה. ואין לי לאיפה ללכת, לאן לברוח. בסוף הגיעו אנשי יחידת חוס"ן (חירום וסיוע נפשי) של איחוד הצלה והכינו את האישה לבשורה".

"אשתי הגישה לי בבית מרק"

בשלב מסוים חיפשו ראשי זק"א מקום סגור להניח בו את המתים, עד לזיהוים הראשוני ולפינוי הגופות מההר. דובי: "מתנדב שלנו מצא בית כנסת קרוב לזירה. הוא נכנס וצעק: 'כולם לצאת החוצה'. כינסנו את כל ההרוגים בחדר גדול, והמשטרה הזרימה לשם צוותים של מז"פ (מחלקת זיהוי פלילי) וחקירות, שעשו את העבודה שלהם".

חיים: "מחוז הצפון הביאו את כל אנשי המז"פ שלהם. מפקד המחוז, שמעון לביא, הורה שהתהליך יהיה זריז כמה שיותר. פעלו שם ארבעה צוותי משטרה, שזה הרבה מאוד, ועשו את עבודתם מ־4 לפנות בוקר ועד 9 בבוקר".

דובי: "אני והרב אנשיל, ועוד מספר מצומצם של מתנדבים, היינו נעולים בבית הכנסת, מסייעים בזיהוי המקצועי. במקביל, מוטי פיקד על איסוף ממצאים מהזירה. המתנדבים חיפשו טלפונים, כובעים, משקפיים, רב־קו, תעודות מזהות. כל מה שיכול לשפוך אור על הנספים או על מי שהיה שם".

מוטי: "עבדנו כמו מטורפים. הבנו שמה שאנחנו עושים כעת יאיץ את שחרור הנפטרים להלוויות. אבל בשלב מסוים קרסתי, הרגשתי שרגליי כבר לא מתפקדות, אחרי שעות ארוכות של מאמץ פיזי ונפשי שלא נגמר. אמרתי למתנדבים שאני עולה רגע למוקד לשתות משהו.

"ואז קיבלתי את הסטירה הבאה: אני רואה מולי אמא עם שלושה־ארבעה ילדים בכניסה למוקד. היא רואה שאני חוזר מהתופת ושואלת אם נתקלתי בבעלה, דוחפת לי מצלמה עם התמונה שלו ושואלת: 'ראית אותו?'

"אני מסתכל ויודע שראיתי אותו בין ההרוגים, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. בדרך כלל בזירות אנחנו לא נפגשים עם משפחות. ברגע שהמת מוכנס לאמבולנס, קאט, אני חוזר לחיים שלי. ואילו פה, אני רואה מולי את התוצאה. אני רואה את האישה ואת הילדים הקטנים אומרים תהלים. זה היה כמו בוקס ישר לבטן".

מה אמרת לה?

"אמרתי לה: 'ראיתי הרבה אנשים, ולא נראה לי שראיתי את בעלך'. לא יכולתי להגיד כלום. אני נכנס למוקד, ושם רואה ילד קטן עטוף בשמיכה, ישן על ספסל, ואומרים לי: 'הוא בא לפה לבד, לחפש את אביו'. ואני שומע את השם ויודע שגם אביו בין ההרוגים. בסוף הצלחתי לאתר קרוב משפחה שלו, שייקח אותו".

דובי: "היו שם 20 ילדים קטנים כאלה, שנעלמו לקרובים שלהם בבלאגן שנוצר. ועם כל הטיפול בנפטרים ובזירה הכל כך קשה, היינו צריכים לדאוג גם להם. חלקם בני 4-3 שאתה לא יכול להבין מהם מי ההורים ומה מספר הטלפון שלהם. אבל מצאנו את ההורים של כולם, חוץ מאותו ילד שאביו נהרג".

חיים: "מוקד זק"א הפך לנקודת מוצא שכולם הגיעו אליה. כל מתנדב שחזר למוקד מהזירה שחרר כזאת אנחה מפיו, שוברת לבבות. כשהבנתי את ממדי האסון, חיפשתי אמבולנסים שיכילו את הכמות הזאת. היתה לנו שם משאית של זק"א, הבעיה היתה שהיא היתה עמוסה ב־30 אלף בקבוקי מים לחלוקה. אמרתי לכמה חבר'ה שצריך שהמשאית תהיה ריקה. בתוך עשר דקות כבר לא היה בה בקבוק אחד".

דובי: "בספירת הנפטרים אני הייתי האחראי. עליתי למשאיות ולאמבולנסים כדי לספור שוב ושוב, מספרי ברזל. את כל אלה שעברו זיהוי ודאי הנחנו בצד לשחרור מהיר. חזרתי ביחד עם חיים לביתי בירושלים, ובדרך חבַרנו לשיירה בכביש 6, 'שיירת המוות': שמונה אמבולנסים ושתי משאיות של זק"א, כשרכבי משטרה ומג"ב בין אמבולנס לאמבולנס".

מוטי: "היה חשש של המשטרה שקיצונים יחטפו גופות כדי לזרז את עריכת ההלוויות. אז נעלנו את המשאיות על מנעול ובריח.

"הנסיעה חזור לביתי בפתח תקווה, מעט לפני שבת, היתה קשה מאוד. עד אז הייתי בדרייב מטורף ובלתי ניתן לעצירה, ופתאום אני יושב ומרגיש את כל העצמות כואבות, כל הגוף כאבי תופת. כשהגעתי הביתה, אשתי הגישה לי מייד מרק של שבת, ידעה שלא אכלתי כלום. אחרי זה הלכתי לישון, וב־6 בערב, אחרי שעתיים, קמתי. התלבטתי אם ללכת לבית הכנסת, אבל החלטתי לשמור על שגרת החיים כדי לא להיכנס למחשבות.

"בבית הכנסת אני נוהג לומר דבר תורה בליל שבת. אז נעמדתי לפני תפילת ערבית ואמרתי לקהל: 'כל מה שאגיד כעת לא רלוונטי, אז אני מבקש שתשירו איתי את מזמור 'בר יוחאי'', הפיוט הארוך והמיוחד שמשבח את נפלאותיו של רבי שמעון בר יוחאי.

"נעמדנו, יותר מ־100 מתפללים, ושרנו את ה'בר יוחאי' הכי מרגש שאי פעם שמעתי. כל מילה קיבלה משמעות אחרת לגמרי. זה היה שחרור מטורף בשבילי. אמרת לאשתי: 'מזמור ה'בר יוחאי', שבדרך כלל קופצים איתו בריקודים במירון, הושר היום עם חיבוק ומעגל אחד גדול'".

"משי זהב היה בתודעה שלי"

לשלושתם, אסון מירון היה האירוע הראשון שבו פעלו ללא הדמות הדומיננטית שפיקדה עליהם תמיד: יהודה משי זהב. עד עתה, הם לא דיברו בפומבי על הפרשה שטלטלה את הארגון. כעת, לראשונה, הם משתפים בנעשה מאז פרישתו, ואחריה ניסיון התאבדותו (משי זהב מאושפז עדיין במצב קריטי; ח"ב), ובטוחים: זק"א הרבה יותר גדולה ממשי זהב. היא כאן כדי להישאר, והטיפול באסון מירון הוכיח זאת.

דובי: "תראה, כולנו מפורקים מקבלת האחריות על הכתפיים שלנו, בסדר גודל כזה של אירוע. לא היה לנו את משי, אין עוד על מי 'להפיל' תפעול של אירוע כזה. ומכיוון שכך, כל אחד מאיתנו, בתפקידו הספציפי, מבין שאין לו למי להעביר את האחריות, והוא חייב לתת את ה־500 אחוז שלו. לכן אנחנו מושפעים מהאירוע הזה, ברמה הפיקודית והמנהלתית, יותר מתמיד".

חיים: "משי תמיד היה חושב מחוץ לקופסה, איך לעשות הכל כמה שיותר מהר. גם באסון במירון, הוא כל הזמן היה בתודעה שלי ושאלתי את עצמי איפה הוא".

מוטי: "אצלנו משי היה דמות דומיננטית מאוד, אבל מהרגע שהוא יצא מהפעילות בזק"א, ביום פרסום התחקיר נגדו, הארגון המשיך לפעול. זק"א הוא ארגון גדול, שבנוי בהיררכיה מסודרת מאוד. מאז שמשי פרש, לפני פחות מחודשיים, ועד לאסון מירון, מתנדבי זק"א טיפלו ביותר מ־100 אירועים.
"צריך להבין שבאירועים השוטפים, תאונת דרכים קטלנית, התאבדות או רצח, ולצערנו יש כאלה כמעט בכל יום, משי לא היה שותף מלא. הוא לא ידע על כל אירוע שיש. זאת הסיבה שלא הרגשנו את החוסר שלו בצד המבצעי, שפעל ופועל גם מאז פרישתו במלוא הכוח והעוצמה. אבל אין ספק שהפרסום עליו נפל עלינו כרעם ביום בהיר".

ארגון זק"א, שהוקם בתחילת שנות ה־90, מונה היום 3,864 מתנדבים - רובם מהארץ ומאות נוספים מרחבי העולם - ו־11 עובדים בשכר. מימון הארגון מורכב מ־70 אחוז תרומות, ועוד 30 אחוז תקציב ממשלתי.

מוטי: "יש לנו מפקדי מחוזות, קמב"צים (קציני מבצעים), ראשי צוותים, ראשי קבוצות בערים ומתנדבים. במהלך השנים נבנה פה ארגון שהוא סוג של צבא, וגם כשהקודקוד מתחלף או הולך, הצבא לא נופל מזה. המתנדבים לא הרגישו שינוי, כי הכל ממשיך לפעול כמו שהיה, וביתר שאת. נתַנו לכולם את כל ההרגשה שאנחנו ממשיכים להפעיל את האימפריה הזאת, ובמירון ראו שזק"א ממשיך ופועל למופת".

מי ממלא את מקומו של משי זהב בזק"א היום?

דובי: "כל אחד מאיתנו לקח את החלק שבו הוא התמקצע כל השנים בצורה הכי מיטבית, ופשוט עושה את התפקיד שלו".

מוטי: "בזמן משי, המתנדבים ידעו תמיד שיש להם את הגב שלו. כעת כל אחד מהמתנדבים מבין שנופלת עליו טיפה יותר אחריות, כי אין יותר 'משי יפתור את הבעיה'.

"לצד זאת, שלושתנו, ביחד עם ההנהלה ומפקדי המחוזות, ראינו צורך להביא דמות לוואקום שבכל זאת נוצר. אדם בעל ניסיון במגוון תחומים, בעל קשר עם הממשלה, אדם שיודע להפעיל ולנהל מערך של אלפי אנשים, שבא מעולם העשייה ויידע להפעיל מתנדבים שבאים מכוח המסירוּת.

"חיפשנו אדם שהוא איש משטרה בחשיבה שלו, כי זק"א עובד בצמוד למשטרת ישראל. לכן הבאנו בתחילת החודש שעבר, כממונה מיוחד לארגון, את ניצב בדימוס זהר דביר, שהיה בעבר סגן המפכ"ל, מפקד מחוז הצפון ומפקד הימ"מ. אדם מדהים עם רקורד עצום. זהר הוא אדם ראוי מאוד, שיודע להכיל את המתנדבים, והוא נותן לנו הכוח להצעיד את הארגון קדימה".

"לא ידענו על מה הוא נחקר"

איך קיבלתם את הפרשה סביב משי זהב?

מוטי: "את הסיפור של משי קיבלנו פעמיים בצורה קשה מאוד. בפעם הראשונה, כשהתפרסמה הכתבה הראשונה עליו - שהיממה אותנו. לא ידענו כלום. אנשים אומרים: 'הייתם איתו כל כך הרבה שנים, לא ידעתם?' ובכן, לא! קיבלנו את התחקיר הזה בשוק של החיים, בהלם טוטאלי, ולא ידענו איך לאכול את זה".

חיים: "ברגעים הראשונים גם לא ידענו מה יהיה עם זק"א. בסך הכל משי היה מוביל בכל זירה, וגם חבר של כולנו. אם הוא היה במירון, הוא היה תופס כפפות ועובד, לא מסתכל עלינו מלמעלה. תמיד היה עושה בעצמו, וגם דופק על הגב שלנו, לעודד אותנו בעשייה. אני זוכר למשל איך בפיגוע הטרור במומבאי, ב־2008, הוא ראה אותנו מדוכדכים, אז הוא עשה מעגל והתחיל לשיר שירי רגש וקצת להרים אותנו".

מוטי: "את השוק השני חטפנו לפני כמה שבועות, עם העולם כולו, כשנודע שהוא ניסה להתאבד. אם הפטיש הראשון היה של חמש טונות מצד אחד, עכשיו קיבלנו פטיש של עוד חמש טונות מהצד השני".

דובי: "גם ברמה האישית, בתור בן אדם, זה היה קשה מנשוא. כי באמת הכרנו את הצדדים הטובים של משי, את העשייה. אנחנו בהחלט ראינו שמגיע לו פרס ישראל".

מוטי: "אף פעם לא ראינו את החשדות שמדברים עליהם, ולכן הכאב הוא פי שבעתיים. ההתמודדות שלנו פה היא גם אישית. בוא, היינו סביב הבן אדם שנים על גבי שנים. הוא היה חלק מאיתנו".

ובאמת לא ראיתם כלום?

חיים: "אני לא ראיתי כלום. גם החשדות העיקריים כלפיו, על פדופיליה וכולי, הם דברים שאירעו לפני עשרות שנים, עוד לפני שהכרתי אותו".

מוטי: "גם אני לא הכרתי אותו בתקופה שבה הוא נחשד בפדופיליה. אני הכרתי אדם כל כך מלא בתוכן, שלא ייתכן שהוא עסק גם בדברים האלה. זה כאילו שני אנשים בגוף אחד".

חיים: "אנחנו בזק"א מעולם לא ראינו כלום ממה שתואר בכתבות. ואני הייתי איתו בכל העולם. מעולם לא ראיתי לא הטרדות ולא התנהגות שאינה הולמת".

מוטי: "אתה צריך להבין שהוא גם מעולם לא דיבר איתנו על דברים מיניים או על מיניות, בחיים לא דיברנו על זה".

כשהתפרסם התחקיר נגדו, רבים אמרו שלא הופתעו.

דובי: "אנחנו לא היינו איתו לפני 30 שנים. אצלנו מכירים רק את הפן של העשייה שלו, ומהבחינה הזאת היה מובן לנו לחלוטין איך הוא הגיע לפרס ישראל.

"ואגב, זק"א אכן ראויה לקבל פרס ישראל, כי משי זכה בפרס על העשייה שלו בזק"א. לדעתי, בסופו של דבר המתנדבים היו צריכים לקבל את הפרס הזה במקומו. אם הוא החליט שהוא מוותר על הפרס, זה עניינו האישי. לא רציתי אז לדבר, אבל אני חושב שמתנדבי זק"א היו צריכים לקבל את הפרס במקומו".

במשך השנים לא קיבלתם מכתבים לזק"א שמתלוננים על מעשיו?

דובי: "לזק"א לא הגיע כלום, שום תלונה".

אבל הוא נחקר במשטרה ב־2013, גם באשר ל"מעשים לא ראויים".

מוטי: "אנחנו לא ידענו על מה הוא נחקר. ידענו שהוא נחקר, אבל רק על עניינים כלכליים, שזה מה שפורסם אז. הוא לא שיתף אותנו בדברים האלה, על מה בדיוק הוא נחקר".

מאז שהודיע על פרישתו, הייתם איתו בקשר?

דובי: "ביום פרסום התחקיר, יום שישי, דיברתי איתו, ובמוצאי אותה שבת הגעתי אליו הביתה כמנכ"ל הארגון והסברתי לו בצורה טכנית שאנחנו נפרדים. הוא הביא לי את רכב זק"א שהוא החזיק ומסר לי את המפתחות. זאת היתה סיטואציה קשה מאוד. אמרתי לו: 'אני יוצא מנקודת הנחה שאולי אני אהיה אויב המשפחה, אבל אין ברירה'. והוא איחל לי בהצלחה".

מוטי: "בהתחלה לא דיברתי איתו בכלל. לא הייתי מסוגל לדבר איתו, מההלם של הסיפור הזה. לקחתי את זה קשה מאוד, כי לא ידעתי מכלום. לא דיברנו הרבה מאוד זמן, ואז, בערב פסח, הגיע לאוזניי דרך אחד מילדיו, שהמצב הכלכלי שלו קשה מאוד, מעבר למצב הנפשי. אז פשוט גייסתי כמה חברים, ששלחו לו תלושי מזון לחג, שיהיה לו איך לקנות אוכל.

"אני יודע שזה הזוי לשמוע שלאדם כזה לא היה מה לאכול, כנראה לא חסך כל השנים. כששמעתי על מצבו, אמרתי: אני שם רגע בצד את הסיפור, אני חייב להסתכל עליו בתור אדם, ואין לו מה לאכול. אחרי ששלחתי לו את התלושים הוא התקשר אלי, ולא ידעתי אם לענות או לא. התלבטות. זה היה ממש ערב פסח. בסוף עניתי.

"הוא אמר: 'אני רק רוצה להגיד לך תודה רבה על שעזרת לי'. אמרתי לו: 'תודה', וסיימתי ב'חג שמח'. לא ידעתי איך להגיב מעבר לזה. אני לא אדם שתקן, אבל בשיחה הזאת הייתי בלי מילים. כל הסיפור הזה נפל עלי כשוק חיי".

חיים: "אני גר לא רחוק ממשי, בגבעת זאב. אישית, הייתי אצלו בערב פסח, לא יכולתי שלא לאחל לו חג שמח. ישבתי אצלו בסלון, וכמעט לא דיברנו. היה לי דיסטנס מולו, אל תשכח שבשבילי הוא היה מלאך. אני הכרתי רק את הפעילות ואת העוצמה שלו.

"פתאום אני רואה אותו אחרת לגמרי, הוא היה מרוסק. ישבנו רבע שעה, וניסיתי למשוך את השיחה על ענייני פסח. היה לי קשה מאוד. בכל זאת, עשרות שנים הייתי לצידו באסונות הכי קשים שמדינת ישראל ראתה. הייתי איתו בתחתית, ואחרי אירועים כאלה הרמנו אחד את השני.

"אחרי פסח הלכתי אליו שוב. וגם אז עדיין לא יכולתי לפתוח איתו את הנושא הזה, מבחינת הכבוד אליו שרחשתי כל השנים. ובפעם השלישית הייתי אצלו אחרי שקרה מה שקרה בביתו. הגעתי ככונן וראיתי אותו על הרצפה, והחובשים סביבו. מייד עברו לי מול עיניי כל השנים שלנו ביחד, ואני רואה אותו עובר החייאה. הלכתי להרגיע את אשתו.

"החודש האחרון, גם ניסיון ההתאבדות שלו וגם אסון מירון, ריסקו אותי. דובי אמר לאשתי: 'את חייבת לצאת עם חיים לכמה ימי חופש', והוא צדק. התרסקתי".

מוטי: "כולנו עברנו טלטלות נוראות בחודש הזה".

חיים: "לא התכוננתי לדבר שקרה עם משי בסוף, וזה צר וכואב לי. חשבתי שהוא יילחם על זכאותו. מה זה? תילחם! אני מכיר אותך, אתה לא אחד כזה שזה המוצא שלו".

מוטי: "יום לפני שהוא ניסה להתאבד, הוא התקשר אלי. הייתי אז במירון, בישיבת הכנה לאירועים שם. הוא אומר לי: 'מוטי, אני לא מסוגל יותר'. אני שואל אותו: 'בגלל הכתבה ב'עובדה'? או שקרה עכשיו משהו?' והוא אומר לי: 'אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר להתמודד עם הסיפור הזה, אין לי כוחות נפש להוכיח את הצדק שלי'. אמרתי לו: 'יהודה, את הקושי הגדול כבר עברת'.

"מה יכולתי להגיד לאדם במצב כזה? אמרתי לו: 'אתה חזק, תמיד היית המפקד והרוח הגבית עבורנו. את הקטע הקשה כבר עברת, אז תילחם ותוכיח לכל עם ישראל את הצד שלך'. המילים האחרונות שהוא אמר לי היו: 'אין לי את כוחות הנפש להתמודד עם הדבר הזה', וכך נותקה השיחה.
"אחד המתנדבים לידי ראה אותי כולי לבן. אני לא אחד שמביע רגשות החוצה, אבל זה היה קשה אפילו עבורי. במבט לאחור, הבנתי שכנראה זה היה סוג של פרידה. אבל לא חלמתי אז שהוא יגיע למצב של תלייה. רק חשבתי שהוא היה ברגע של משבר ורצה להתקשר למישהו. זאת היתה שיחה של שתי דקות".

חיים: "אני כועס עליו שלא התקשר אלי. אני הייתי מניא אותו מלעשות את מה שעשה".

אתם מאמינים לעדויות הקורבנות שלו?

מוטי נאנח. "איזו שאלה אתה שואל אותנו".

חיים: "זה דבר שצריך לחקור. אני מאמין בצדקתו ובחפותו של אדם, עד שיורשע. הסיפורים שפורסמו היו איומים, ואיך שאני מכיר את הבן אדם, הוא לא איש כזה. זה כאילו שני אנשים מבחינתי. אני חושב שהוא היה צריך להילחם על חפותו".

מוטי: "אני אגיד את מה שאני מרגיש: אני חושב שהמעשים המיוחסים לו הם דברים נוראים שהדעת לא יכולה לתפוס. כאחד שהכיר באמת רק את העשייה הטובה שלו, זה מותיר אותי מבולבל. מצד אחד יש את הסיפורים והראיונות נגדו, אתה רואה אדם שחושף את עצמו ומספר סיפור על משי, ומצד שני אתה מכיר אדם שעד לפני כמה ימים היה בשבילך מלאך. זה לא עולה בקנה אחד עם האישיות שלו. אני פשוט לא מצליח לדמיין את האדם הזה בסיטואציות שתוארו.

"אנחנו עומדים בראש ארגון עצום שכל שאיפותיו הן קידוש השם וחיבור בין חילונים לדתיים - וזה מה שעשה משי כל השנים. זק"א תמיד הראה את הצד הכי יפה של החרדים, ומשי עמד בראש כל הדבר הזה, וזה לא נתפס".

דובי: "הסיפורים קשים מאוד, ובגלל הקושי שלהם אין לך אפשרות להתמודד מולם. אתה כל הזמן שואל את עצמך, היה או לא היה, ואין תשובה".

מוטי: "ברור שאם היו מעשים כאלה, אנחנו מוקיעים אותם מכל וכל, מה השאלה בכלל".

"זעקנו על זה כל השנים"

אנחנו נפגשים ביום שני, כ־72 שעות לאחר האסון במירון. זו הפעם הראשונה שהם נפגשים יחד מאז האירוע המטלטל, מגלגלים את ההשתלשלות של מה שאירע. מוטי מתאפק כמה פעמים בשיחה שלא לבכות, אבל הדמעות זולגות לו. גם חיים ודובי משתנקים כשהם חוזרים לרגעים הבלתי נתפסים.

חיים: "במוצאי שבת קיבלתי טלפון מיוסי לנדאו, מתנדב שאין זירת אסון או פיגוע שהוא לא היה בה ב־27 השנים האחרונות. הוא בכה בטלפון. למחרת אני מקבל טלפון מעוד מתנדב, וגם הוא בוכה. זה השפיע גם עלי.

"תבין, מתנדבי זק"א הם אנשים חזקים, וראינו הכל. אני הייתי בתאילנד בצונאמי, ראיתי 200 אלף מתים. אבל פה כולנו הרגשנו משהו אחר. כי מירון זה מקום עם משמעות רוחנית, רגשית, וכשדבר כזה קורה דווקא שם, זה מזעזע. מפקד מחוז צפון, ניצב שמעון לביא, הגיע בתחילת ל"ג בעומר למוקד זק"א. לחצתי לו יד ואיחלתי שהכל יעבור בשקט. כי בכל שנה אנחנו יודעים שרק בנס היום הזה עובר בלי אסונות".

מוטי (מרים קול): "המקום הזה לא יכול להכיל כל כך הרבה אנשים! זעקנו על זה כל השנים. זה כמו שתיקח אולם שמתאים ל־100 איש ותכניס לתוכו 5,000, רק שבמירון אין קירות להר".

חיים: "הייתי במתחם חסידות בויאן וראיתי את הדחיסות. ראיתי איך בשטח שמתאים ל־600 איש הכניסו עוד 1,000. הרגשתי שאין לי אוויר. אמרתי שהשנה זה לא משהו רגיל".

מה היה שונה הפעם?

מוטי: "ראשית, אחרי שנת הקורונה, גם מי שהתלבט אם לעלות, עלה. שנית, בגלל של"ג בעומר יצא השנה סמוך לשבת, המאסה התרכזה בתחילת הלילה. היו הרבה אדמו"רים שבדרך כלל מגיעים בשעות היום, והפעם עשו את ההדלקות שלהם בלילה".

סיירתם במקום האסון לפני? זיהיתם את הסכנה?

חיים: "השביל הזה שם לא כל כך קטן, והוא קיים שנים".

מוטי: "כבר לפני שנתיים הגיע מישהו ואמר: 'אני לא מבין את הקטע שהרצפה עשויה נירוסטה והיא מחליקה'. התרענו על כך".

חיים: "כולם ידעו, אבל לא יכלו לפעול לשיפוץ. אם משהו זז פה, זה מלחמות עולם. אנשים יתאבדו על המקום הזה. לכן כנראה הפוליטיקאים לא ראו מקום להילחם, פחדו מהקיצונים".

האסון במירון מזכיר להם, בכמה מובנים, את האסון הכבד באולמי ורסאי, לפני 20 שנים בדיוק, שבו נהרגו 23 חוגגים בחתונה ונפצעו 380.

מוטי: "הקושי שם היה שונה לגמרי. חרות לי בזיכרון מראה של שולחן חתונה עגול, שמתחתיו, למרבה הזעזוע, מצאנו אבא, אמא, סבא, סבתא ונכד. משפחה שלמה לבושה לחתונה. כולנו חפרנו שם בידיים בטירוף, מגלים עוד רגל ושולפים עוד גופה. זה היה סגנון אחר לגמרי של אירוע".

חיים: "במירון, הסתכלת אחרי האירוע על הזירה, והכל נראה רגיל. אתה מבין שהיה כוח עליון שריסק אותך".

מוטי: "הראש שלנו, כמתנדבים, בנה מין מנגנון הגנה שעוזר לנו בזירות. בניין קרס? טוב, מהנדס טעה והמבנה נפל. גשר או חניון התמוטטו? זה בגלל חומרי בנייה. תאונה? הנהג היה עייף. אבל במירון אתה רואה 39 גופות, ולא קרס ולא נפל שום דבר".

אירוע כמו זה מעורר בכם שאלות אמוניות? איך קרה אסון כזה במקום קדוש?

מוטי: "זאת שאלה שנשאלת בכל אירוע, וגם עכשיו. אין מתנדב בזק"א בלי אמונה חזקה בהשם יתברך. גם מתנדבי זק"א הלא דתיים חייבים להיות בעלי אמונה. כי כשאתה מגיע לזירה, ולא משנה מה היא, מוות של תינוק בעריסה או אבא שדקר את בנו 14 פעמים, אלו סיטואציות שאם לא תבין שיש מישהו שמסובב את הדברים - לא תוכל להתמודד איתן.

"אומרים שמתנדבי זק"א מלאכים? לא! אנחנו בני אדם, ויש לנו נפש וילדים בבית. וכשאני רואה את דובי מעביר נפטר במירון, ונופל ממנו טלפון שעליו רשום 16 שיחות שלא נענו מ'אשתי היקרה', בדיוק כמו שאני קורא לאשתי בטלפון, אני משתגע. בלי אמונה והבנה שמישהו מסובב את הסיבות, הדעת לא יכולה לסבול".

חיים: "המחשבה שלי היא שעברנו שנה קשה מאוד, שבה דרסנו אחד את השני. חילונים, דתיים, חרדים. אולי רבי שמעון כועס עלינו".

דובי: "אני לא שואל את השאלות האלה. בתקופה האחרונה הבנתי שאני לא יכול לתכנן את המהלכים שלי, הקב"ה מתכנן אותם, ואני שחקן. ואם הוא החליט - זה הייעוד שלי. וכך גם כל מתנדב בזק"א. אתה לא מרגיש גיבור, אלא עושה שליחות שאתה מבין שקיבלת מהשמיים".

מוטי: "לכל אחד יש מאיתנו הרגשה שהוא עושה משהו שאחר לא יכול לעשות, וזאת השליחות שלנו בעולם". 

chananibl2@gmail.com