אלכסנדר (סשה) טרופנוב במפגש הראשון והמרגש עם אמו ילנה ובת זוגו ספיר כהן, בנקודת הקליטה הראשונית בישראל // צילום: דובר צה"ל
למרות המראה השברירי שלה, ספיר כהן היא אישה חזקה. היא לא נשברה כשנחטפה באכזריות מקיבוץ ניר עוז בטבח שמחת תורה, שמרה על קור רוח כשנזרקה בכותונת לילה על אופנוע, מחוצה בין שני מחבלי חמאס צמאי דם. היא הבליגה בכאב כשהבחינה שבן זוגה האהוב, סשה טרופנוב, מנסה לחמוק מיריות מחבלים, הביטה בעיניים מפוכחות על 55 הימים שבהם שהתה בדירות ובמנהרות עזה, ודבקה באמונה היהודית והפנימית שיש סיבה לכך שהיא נמצאת בגיהינום.
אלא שבתחילת השבוע, בדקות שבהן עמדה בבית החולים שיבא ונתנה הצהרה לתקשורת, קולה נשנק לראשונה מול כל עם ישראל. לא בגלל הסבל הארוך שחוותה, לא בשל המאבק המושך להשבתו של בן זוגה. גם לא עקב ההחלטה האמיצה לא לעבור לדירה משלה ולהישאר בכפר המכביה, צמודה ותומכת באמו של סשה, לנה (ילנה), שנחטפה אף היא לעזה.
"תודה לאל שיש לי את הזכות לעמוד פה היום", אמרה. "אתמול בלילה סשה סיפר לי שבמשך כל הזמן הזה הוא התפלל עלי. הוא התפלל שאמצא גבר שאני אוהבת, התפלל שלא אחכה לו, כי הוא לא רצה שאני אחכה לגבר שאף פעם לא יחזור הביתה. הוא לא האמין שייצא בחיים. מאז 7 באוקטובר הגשמתי את חלומות חיי, חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי. לחזור הביתה מהשבי בחיים ולזכות לחבק שוב את סשה".
הרגע הקטן הזה, שבו נסדק לראשונה שריון הפלדה, נבע מרצונה לחשוף פרט אישי מהשיחה האינטימית שניהלה עם בן זוגה בלילה הראשון שלהם יחד לאחר 498 ימים. סשה היה בטוח שלא ישרוד את התופת וקיווה שספיר תתגבר ותמצא אהבה חדשה.
"אני בסדר, את רואה שאני בסדר", אמר סשה לאמו הנסערת. במסוק, בדרכם לבית החולים שיבא, שלח מסר לעם ישראל: “אני מייחל להחזרתם בהקדם של שאר החטופים שעדיין בעזה ולא להשאיר אף אחד מאחור"
כמי שהתחברה לספיר בעבותות אהבה, ומלווה אותה תקופה ארוכה בשיחות, בהודעות טקסט אינסופיות ובפגישות אישיות, לא הופתעתי מנקודת השבר הזו. בכל סרטון שבו הופיע סשה, היא הבחינה במה שרבים פספסו. הציבור ראה אותו בוטח, זקוף ובריא יחסית, אבל ספיר הביטה בעיקר בעיניו ופחות שמה דגש על המילים שהוכתבו מצד שוביו. היא הבחינה בייאוש, בכאב, באכזבה ובסבל, וחששה שירים ידיים.
"הוא כבר לא כל כך דומה לעצמו", כתבה לי מייד אחרי פרסום הסרטון השלישי שלו, בנובמבר 2024, ימים ספורים לאחר שציין בשבי את יום הולדתו ה־29. "הלוואי ויקרה נס והם ישתחררו בחיים. מסכן שלי. באמת שמחתי לראות אותו".
כל סרטון כזה שסיפק אות חיים מסשה טלטל את ספיר. "בתוכי ידעתי שסשה חי", אמרה בראיון למגזין "שישבת" ביולי 2024. "אין לי ספק שסירקו וסידרו אותו במיוחד. לקחנו את הסרטונים למפענחת שפת גוף והיא אמרה שרואים חוסר תקווה וייאוש. סשה נראה חסר סבלנות. הוא היה מודע לכך שהמשפחה שלו תצפה בו ולכן ניסה לשדר כוח.
"בסרטון השני המחבלים הורו לו לפנות להורים שלו, והוא ביקש מהם להמשיך בחיים אם יקרה לו משהו. זה עשה לי רע. החלק הזה נשמע מאוד אמיתי, מהלב, ונראה בו שסשה באמת מאמין שיש סיכוי שהוא לא ייצא בחיים. הוא אפילו לא יודע שאבא שלו, ויטלי, נרצח באותה שבת, ושאמא ושסבתא שלו נחטפו וחזרו לישראל".
עכשיו הם שוב יחד, וגם מי שלא מכיר את ספיר אינו יכול לפספס את הזוהר הקורן שבוקע מכל נים בגופה. היא נראית כמרחפת על ענן והחיוך לא מש משפתיה. שוב היא ישנה לצידו של סשה, מחובקת, אוחזת חזק בידו. "את לא מבינה", כתבה לי במוצאי שבת, שעות ספורות לאחר שנחת בישראל. "אני צריכה זמן לעכל. מותשת. יום מטורף".
מסע מסביב לעולם
את ספיר (31) פגשתי לראשונה בחדרה הקטן בכפר המכביה, שהפך למלון מפונים וכיום קולט לתקופת התאקלמות את שורדי השבי. היא אינה חובבת פרסום, בוחרת את ראיונותיה לתקשורת בקפידה וקשה למצוא אותה מגיעה לאולפנים. "כשזה פעם ב..., אף אחד לא מכיר אותי וזה טוב לי", כתבה לי בעבר בתמימות, לא מודעת לעובדה שפניה מוכרות כמעט בכל בית בישראל.
גם איתי היא היססה וביקשה להתרשם מהעיתונאית שתחשוף את צפונות ליבה. היה חשוב לה לוודא שהאמונה שלה, שהחזיקה אותה בשבי ולאחריו, תקבל ביטוי הולם. שוחחנו על הסרטונים ועל כך שסשה מוחזק בידי הג'יהאד האסלאמי ולא בידי חמאס. באחד מהם הוא הזכיר את סגירת שידורי "אל־ג'זירה" בישראל, פרט שלימד כי הסרטון צולם זמן קצר קודם לכן ויש סיכוי רב שהוא בחיים.
ספיר ישבה מולי ברגליים יחפות ונראתה יותר כתיכוניסטית אבודה ולא כמהנדסת תוכנה. הבטתי מסביב על החדר העמוס לעייפה. על הרצפה נחו שקיות אשפה שחורות עם חפצים אישיים, ולידן שורה של נעליים שסודרו כמו במסדר צבאי. השולחן נראה כמו בופה של עוגות ועוגיות, ועל המזנון ממול הונח ספר הזוהר, שממנו בצבצו תמונותיהם המודפסות של ספיר וסשה בחופשה ברודוס.
ליד היציאה למרפסת הציצו כוסות פלסטיק רבות, מלאות באבנים קטנות וצבעוניות. מהרגע הראשון לשחרורה ספיר חיפשה כל דרך לעסוק ביצירה, לצד המאבק להחזיר את סשה. את יומה ומחשבותיה מילאה בקורסים רבים ובטיפולים. מקורס גישור ויישוב סכסוכים, דרך קואוצ'ינג וצורפות, ועד לרכיבה על סוסים וחוג פסנתר.
במשך הדרך היא לא ויתרה על הרצאות ברחבי העולם, מול קהילות יהודיות שתרמו כספים לישראל. בין אם זו אירופה, ארה"ב או דרום אפריקה, היא תמיד דיברה על השבי, על שחרור החטופים ועל חשיבותה של האמונה. מאז שחזרה מעזה, היא ולנה שומרות שבת באדיקות.
כששמעה על שחרורה של ארבל יהוד מניר עוז ואיתה גדי מוזס ואגם ברגר, כתבה ספיר רק "ישששש ישששש ישששש". לאחר מכן הוסיפה: "אני לא מאמינה, ארבל. איזה כיף. אושר". יום למחרת לחשה לי "אני כבר מחכה לסשה כל כך"
"קשה לתאר את הפחד. פחד מוות. שמעתי צעדים מתקרבים וידעתי שזה מגיע אלינו", סיפרה על רגע החטיפה. "התלבטתי אם לכתוב הודעה להורים שלי ואם לומר לסשה שאני אוהבת אותו, אבל החלטתי לא להיפרד מאף אחד. שיננתי בראש פרק מתהילים שוב ושוב, ופתאום הרגשתי שלווה בפנים. שאלתי את עצמי אם השלמתי עם המוות, או שאני יודעת שלא יקרה לי כלום".
כך התייחסה גם לתקופת השבי הקשה בחאן יונס ובמנהרות, וגם לתנאים הלא אנושיים ולרעב המייסר. עיקר תשומת ליבה היה נתון לחטופים האחרים, כמו לסהר קלדרון, שהיתה אז בת 16, ולאיתן הורן, אז בן 37, אחיו של יאיר הורן ששוחרר ביחד עם סשה ושגיא דקל חן. "סהר סירבה לאכול חומוס ופיתה שנתנו לנו והכרחתי את עצמי להתגבר על ההלם ועודדתי אותה שתאכל. האמנתי שאני בעזה כדי להיות עם החטופים ולחזק אותם. אם חיי עומדים להסתיים, לפחות עד אז אעשה משהו משמעותי".
"זה אולי יפתיע", אמרה גם בהרצאות, "אבל גם בעזה הודיתי לאלוהים ששלח אותי לגיהינום ונתן לי מספיק כוח לשמור על עצמי ולסייע לחטופים שאיתי. למדתי שכאשר אתה מסייע, אלוהים דואג לך. למשל, באחד הימים במנהרות, כששאר החטופים ישנו, קיבלתי ממחבל פיתה רק לעצמי. לקחתי ממנה חתיכה קטנה והשארתי גם לחטופים האחרים. התמורה הגיעה כמה ימים אחר כך, כשהמחבלים שכחו שקית פיתות וסחבנו אותה. כאילו מלאכים שמרו עלינו".
בראיון איתה נזכרה ספיר בהרצאה באריזונה, כאשר מפיק בינלאומי ניגש אליה וציין שבזכותה הוא אינו רוצה להקדיש את ההון שלו רק להנאות אישיות, אלא לחלוק אותו עם מי שצריך. "אמרתי לו שאפשר לתרום לצה"ל, לחיילים בשיקום, ליתומים, למפונים שבתיהם נהרסו, למשפחות שכולות. שיבחר מה מתאים לו. אם כבר קרה לעם היהודי אסון, בואו נפיק ממנו ערבות הדדית. המעט שכל אחד מאיתנו יעשה הוא הרבה יותר מלא לעשות כלום".
אחרי כל הרצאה ספיר צילמה סרטונים לסשה, כדי שיבחר לאיזו קהילה יהודית ירצה ללכת איתה לאחר שחרורו. כשיעזוב את שיבא ויעבור איתה ועם לנה לכפר המכביה, היא תציג בפניו גם את אוסף כוסות הצ'ייסרים שרכשה בכל מדינה וישמשו בעתיד למסיבת החזרה שלו.
ניצחון בעיניים
שעות ספורות לפני שסשה הגיע לישראל ב־15 בפברואר, הג'יהאד האסלאמי המשיך בטרור הפסיכולוגי ופרסם סרטון שבו הוא מתואר כמו אחרי 498 ימים של נופש. סשה צולם מטייל לכאורה על החוף של עזה, קופץ מסלעים ויושב עם חכה. נוסף על כך הוא תועד בסרטון אחר מדבר וכותב בערבית שוטפת. ספיר ולנה, ששהו במחנה רעים מיום שישי, ביקשו שלא ישדרו בארץ את הסרטונים.
סשה, מהנדס חשמל באמזון, הכיר את ספיר כשנה לפני שנחטפו. היא התגוררה אז בקריית אתא והוא קיבוצניק מניר עוז שהתגורר בבאר שבע והמתין לסיום לימודיו באוניברסיטת בן־גוריון. באוגוסט 2023 הם עברו להתגורר ביחד ברמת גן ומאז הדירה השכורה סגורה ביחד עם חפציהם האישיים. כשחזרה מהשבי סירבה ספיר להוציא משם את בגדיה וקנתה הכל מחדש.
לסשה, כך סיפרה ספיר, קשה לסמוך על אנשים והיא האמינה שהתכונה הזו שמרה עליו לצד היכולת לשלוט על עצמו ולא להתעמת עם השובים שלו. תכונות אלו הגיעו לידי ביטוי ביום השחרור שלו, כשעמד על הבמה של חמאס, בעת המופע חסר האנושיות. סשה ניצב גאה, גבוה מעל כל המחבלים, עם מבט של ניצחון בעיניים.
"איזה חדשות נוראיות", כתבה ספיר בייאוש כששמעה על רציחתם של הרש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת בשבי. "אני כבר לא יודעת כמה נשארו. מסכנות האימהות. כמה הן עשו עבורם"
לראשונה ראה את לנה וספיר כשהגיע למחנה רעים. השתיים קפצו עליו בבכי ובחיבוקים. סשה, שהתבשר כמה דקות לפני כן שאביו נרצח, שמר על קור רוח. "אני בסדר, את רואה שאני בסדר", אמר לאמו הנסערת. במסוק, בדרכם לבית החולים שיבא, שלח מסר מרגש לעם ישראל: "תודה לכל מי שהתגייס בתוך כל התקופה הזו למאבק לשחרור שלי ושל שאר החטופים שיצאו איתי היום הביתה. תודה למי שתמך באמא שלי בכל התקופה הקשה הזו. אני מייחל להחזרתם בהקדם של שאר החטופים שעדיין נשארו בעזה ולא להשאיר אף אחד מאחור".
כעת סשה עדיין מתאקלם לחיים שוב בישראל. הוא מוקף בלנה, בספיר ובסבתו אירנה טאטי. אנשים ספורים מורשים לבקר אותו, ביניהם הרב הראשי של רוסיה, ברל לזר, שהיה פעיל במאמצי השחרור שלו ואף הניח עליו תפילין. החברים מאמזון ומניר עוז ממלאים את מתחם השבים בשיבא ולא מפסיקים לשחזר חוויות. הצחוק שלהם נשמע עד למרחוק. השבוע הם הזמינו מגשים של פיצה וסשה נגס בתיאבון במשולש עם זיתים.
באותו ערב שיתף סשה את חבריו בסיפור יוצא דופן ששמע מספיר ומאמו: לפני כחודשיים הגיעה אליהן אישה עם בתה בת ה־6 וסיפרה כי שבוע אחרי 7 באוקטובר, בזמן שהמתינו יחד בתחנת אוטובוס, הבחינה הילדה בתמונות של חטופים. היא ניגשה לצילום של סשה, הניחה עליו את ראשה ואמרה: "הוא יחזור".
האמא לא ייחסה חשיבות למקרה, אולם מאותו יום ואילך התעקשה הילדה לקבל פוסטר של סשה - ולא עזבה אותו. היא הלכה עם הפוסטר לגן ולחברים, ואפילו "שיחקה" איתו כדורגל. לגננת שלה היא אמרה "זה אח שלי סשה, והוא חטוף בעזה". נוסף על כך התעקשה הילדה להגיע לכל העצרות בכיכר החטופים. סשה סיפר שחשוב לו מאוד לפגוש את הילדה, ושיעשה זאת בקרוב.
הרצון לפגוש את הילדה המעריצה הפתיע את חבריו ואת ספיר לטובה. בניגוד לעבר, אז הקפיד על השקט שלו, מצהיר כעת סשה כי חשוב לו להיות בקרבת אנשים, אחרי שהיה מבודד 15 חודשים.
"סשה מוקף בחברים, אז אנחנו מגיעים לבקר בערב", צוחק אלי כהן, אביה של ספיר. "הוא נראה טוב ויכול ללכת, למרות שירו לו ברגליים".
הוא השתנה?
"לי הוא נראה יותר מפויס ומכיל, יותר עדין ורך. בעבר הוא היה יותר קשוח ובעל חשיבה לוגית. אני מרגיש שההסתכלות שלו על החיים היא בפרספקטיבה אחרת".
כשהחלה העסקה הנוכחית ובן זוגה הופיע ברשימה, חששה ספיר להתאכזב. "בקושי ישנתי בלילה, אני לחוצה", כתבה רגע לפני הפעימה הראשונה שבה שוחררו רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר. "רק שייצאו כבר. זה מרגש"
על מה שוחחת איתו?
"על המשמעות של מה שעבר באמצעות התורה. היהדות היא דת רוחנית ופחות רציונלית. באמצעות ההיגיון שלנו אנחנו אמורים להבין את המשמעות של התורה. היום סשה מוכן יותר לקלוט את הדברים האלה, ודאי כשאמא שלו הפכה כמעט לרבנית. היא קוראת תהילים כל שבת, הולכת לקברי צדיקים ומשתתפת בהפרשת חלה. דרכה למדתי איך נראית אמא שכל מהותה מוקדשת לבן שלה".
הוריה של ספיר לא השאירו אותה לבד בכפר המכביה ועברו גם הם להתגורר במקום. ברגישות אין קץ הם יודעים מתי לתת כתף תומכת ומתי לאפשר לה מרחב. "אנחנו מחכים שסשה וספיר יעברו לשם ואחר כך נוכל לחזור הביתה", הוא אומר. "ספיר תדע להמשיך מכאן".
כשאתה רואה את ספיר לפני ואחרי השבי, אתה מבחין בשינוי?
"באופן לא שגרתי היא מצאה שם את תכלית הקיום שלה. לפני כן היא היתה מופנמת עם תחושת החמצה ועכשיו היא מצאה משמעות".
המפגש עם טראמפ
אין ספק שספיר, כשסשה לצידה, תמשיך להיאבק להחזרת כל החטופים. ליבה נקרע לגזרים בכל פעם שהתקבל דיווח על חטוף שנורה בשבי. ביולי 2024, בעת סיבוב הרצאות מפרך בוושינגטון, ניו יורק ופנסילבניה, שמעה על הירצחם בשבי של יגב בוכשטב, אברהם מונדר, נדב פופלוול, יורם מצגר, חיים פרי ואלכס דנציג. חודש אחר כך חולצו גופותיהם ממנהרה בחאן יונס והובאו לקבורה בישראל. "זה נורא, ממש נורא", כתבה בכאב. "איך המשפחות שלהם יחיו בלעדיו? כואב הלב".
ימים ספורים אחר כך, באירוע סגור של הקהילה היהודית בניו ג'רזי, פגשה לראשונה את דונלד טראמפ, שהיה אז מועמד לנשיאות. "אמרתי לו שהשבי זה סיוט ושהיה לי מזל גדול, כי חמאס רצו לשחרר שלוש גופות ובסוף ישראל לחצה והחליפו אותן באנשים חיים", כתבה. "אני הייתי אחת מהחיים. אמרתי לו שיש הרבה חטופים שעדיין סובלים בעזה ושצריך להזדרז". לאחר מכן הוסיפה כי "אני לא מבינה את מי שמסרב להוציא אנשים חיים. צריך משהו קריטי. אני חושבת שלא תהיה עסקה בלי שיקרה דבר קיצוני".
בסוף אוגוסט טסה ספיר מארה"ב לשווייץ, משום שהוזמנה לעוד כמה הרצאות. בעודה שם התפרסם כי שישה חטופים - הרש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת - הוצאו להורג על ידי חמאס. ספיר זועזעה עד עמקי נשמתה. "איזה חדשות נוראיות", כתבה בייאוש מחו"ל. "אני שבורה. לא יכולה להפסיק לחשוב על החטופים. כל חטוף שנרצח זה אסון. זה עלול להוביל לירידה במוטיבציה ללכת לעסקה. אני כבר לא יודעת כמה נשארו. מסכנות האימהות. כמה הן עשו עבורם".
יום למחרת התקשתה ספיר לקום מהמיטה וקדחה מחום. "אני לא יכולה להיות ככה בחו"ל, אני רוצה לחזור", כתבה בכאב. "אני חולה כי אני צריכה את החיבוקים של סשה עכשיו. אני ממש מתגעגעת אליו. אני כל הזמן מדמיינת אותו חוזר ומחבק אותי. אני ממש צריכה את זה".
חודשיים אחר כך התעוררה המדינה לאחת הידיעות המשמחות ביותר מתחילת המלחמה. יחיא סינוואר, מנהיג חמאס בעזה ואדריכל 7 באוקטובר, חוסל על ידי צה"ל. ספיר היתה אחת החטופות הבודדות שנתקלה בו במנהרות, במהלך עסקת החטופים הקודמת, והוא עצר לשוחח איתה בעברית.
"ביום ה־51 הגיע מחבל שנראה בכיר", שחזרה בראיון ל"שישבת". "הוא הסתכל עלי ואמר שגם אני משתחררת. אחד המחבלים אמר לו שאני מעל גיל 18, אז הוא שאל אם אני חיילת. עניתי בשלילה והוא שאל מה עשיתי בצבא. נעשיתי אדומה ולא הצלחתי לדבר. ניסיתי לזכור מה סיפרתי למחבלים בתחקור שעשו לי בימים הראשונים ואמרתי שהייתי פקידה בקריה. הוא התעניין אם אני עושה מילואים, וכשעניתי שוב בשלילה הוא הסתובב והלך. רק אחרי שחזרתי לארץ הבנתי מי דיבר איתי". בתגובה של ספיר לחיסול לא היתה כל שמחה. "וואו, שמעתי על החיסול של סינוואר אתמול", כתבה בדאגה. "מי יתקשר איתנו עכשיו בנושא החטופים?".
כשהחלה העסקה הנוכחית ובן זוגה הופיע בין השמות ברשימה, נשארה ספיר סקפטית וחששה להתאכזב. "בקושי ישנתי בלילה, אני לחוצה", כתבה רגע לפני הפעימה הראשונה שבה שוחררו רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר. "רק שייצאו. זה מרגש מאוד. פעם ראשונה שאראה בטלוויזיה חטופים משתחררים".
כששמעה על שחרורה של ארבל יהוד מניר עוז ואיתה גדי מוזס ואגם ברגר, היא כתבה רק "ישששש ישששש ישששש". לאחר מכן הוסיפה: "אני לא מאמינה, ארבל. איזה כיף. אושר". יום למחרת הגיעה מחויכת מתמיד ליום אימוץ בעלי חיים בכפר רות לזכרו של ויטלי ולהשבתו של סשה. במקום ניצבה עמדת קפה, כמו שסשה אוהב, וספיר צילמה את כף ידה מחזיקה כוס גדולה על רקע תמונתו. "אני כבר מחכה לו כל כך", לחשה לי. "אני חיה כרגע בניתוק כי אי אפשר לחיות בסרט הזה כל כך הרבה זמן. אני אתרגש רק כשאקבל את ההודעה הרשמית ביום שישי ואהיה בדרך למחנה רעים".
בשבוע הבא יתחילו בני הזוג את פרק ב' בזוגיות שלהם, שאת מרביתה עשו בנפרד. ביחד יגיעו לכפר המכביה, שם יחליטו לאן מועדות פניהם ואיך ייראה העתיד שלהם. סשה כבר הודיע לספיר שהוא רוצה לחזור לדירה השכורה ברמת גן, שבה הספיקו להתגורר חודשיים בלבד, ושנשארה סגורה מאז 6 באוקטובר.
לסשה מחכה ביקור נוסף, קשה הרבה יותר. מאז ההלוויה של אביו, התקשתה לנה לעלות לקבר בבית העלמין ירקונים בפתח תקווה. כעת היא תוכל לסגור מעגל ולהגיע לשם עם בנה.
TalA@IsraelHayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו