קפה אברהם: כך בחר דרסה אובגן, בן העדה האתיופית "בונה", להנציח את אחיו שנפל בעזה

במילים של דרסה אובגן יש משהו ממהר. כאילו ביקשו להזדרז ולעמוד במשימה שהטיל עליהן, להספיק ולתאר לפני שיכאיבו לו. מילים לספר את אותו היום שבו הרים את הטלפון ושמע את זעקות השבר של אמא שלו "אברהם מותה, אברהם מותה, אברהם מת".

מילים זוכרות את השיחה עם קצינת הנפגעים, את הדרך מתל אביב לנתניה שארכה שעתיים כי עצר בשולי הכביש להודיע לאחים ולאחיות, את הטלפון לאבא שגם אחרי הגירושים נשאר לגור בנתיבות. מתאר איך לפת את ההגה, מנסה לברוח מההבנה, להישאר תפקודי, עד שיגיע לנתניה, העיר שאמו עברה לגור בה אחרי שאברהם התגייס כדי שתהיה קרובה לאחיות שלה, שלא תישאר לבדה בבית ריק.

דרסה, האמצעי מבין 12 אחים ואחיות, נולד למנטגואב פנטה ופרדה אובגן לפני 36 שנה במחוז גונדר שבצפון אתיופיה. היה בן 3 כשעלו ארצה בערב שבת, 25 במאי 1991. הם שוכנו במעגלים שבמועצה האזורית שדות הנגב, וכעבור כמה שנים המשפחה עברה משם לנתיבות.

אברהם, האח ה־11, "נולד שלושה שבועות אחרי שחגגו לי בר־מצווה", אומר דרסה כשהמבט שלי עובר בין הפנים שלו לצילום על כריכת אלבום הזיכרון של אברהם. שני גברים יפים ודומים עד כאב. "אבא שלי היה אומר עליו 'אמנם הוא יצא מחלציי, אבל הוא הבן של אלוהים'. היה בו קסם מיוחד, והיה לו את החיוך הזה עם גומות החן והיתה בו צניעות. תמיד עוזר, מלווה את ההורים.

"הוא היה חניך ומדריך בנוער העובד והלומד, עשה שנת שירות לפני שהתגייס. כשאחיו הבכור של אבא נפטר, הוא הצמיד לאברהם את השם בֶּרֵסַאוּ, שמשמעו 'אם אשכח אותו', זאת אומרת 'אם אשכח את אחי הגדול, תמיד אזכור אותו כשאתבונן בבן שלי אברהם'".

הספל הראשון, שבו מורתחים המים עם הקפה, נקרא אבול, והקפה בו חזק. זהו גם הסבב שאחריו ניתן לפרוש מהטקס. מניחים יד על שפת הכוס לסמן שזהו. "רק ג'סטה עם היד", מחדדים הבנים. "במילא באמהרית המילה 'לא' לא קיימת"

אברהם נפל בפברואר אשתקד, י"א באדר א' התשפ"ד, כשהוא רק בן 21. "בזיתון, בצפון הרצועה", נצמד דרסה לפרטים, אומר שככה הוא מצליח לייצר מרחק. "אנחנו גדלנו במשפחה ציונית. בחרבות ברזל היינו ארבעה לוחמים - אני בשייטת, אח בגבעתי, אח בגולני ואברהם, שהיה בנח"ל, בשירות סדיר.

"זה היה בית שלא חסר בו כלום", ממשיך דרסה, שבכיתה ג' עבר ללמוד בבית ספר יסודי בקיבוץ בארי. כשאני שואלת איך קיבלו אותו הקיבוצניקים, הוא בורר מילים משל היו קטניות במטבח של אמא שלו. "זו היתה חוויה לא פשוטה. בהתחלה עשו עלי חרמות, אבל אני הייתי ילד עם כוחות. הייתי מרביץ לכולם, נכנס באנשים הכי חזקים. אף פעם לא רבתי עם מי שחלש ממני. עד היום אני לא מסוגל להכיל בריונות".

את החטיבה התחיל בבית ספר אזורי במעלה הבשור, ואחרי שנה עבר לפנימייה חקלאית בכפר סילבר ליד אשקלון. "הרגשתי שאני רוצה עצמאות", הוא אומר. כשאני שואלת אם היה תלמיד טוב, הוא אומר שלימודים לא היו הסיפור שלו, עד שבכיתה ה' הוא החליט שהוא רוצה ללכת לשייטת והתחיל טווה את הדרך לשם.

"לא הכל פה טלית שכולה תכלת, אבל כולם, בני כל העדות, יודעים לשם מה התכנסנו בארץ הזו. אני מודע לצבעים ולחוויות שאחרים עוברים, אני מבין שלכל אחד יש את הסיפור שלו, גם לאלה שיוצאים לזעוק ברחובות. אני לא שם. לא מתמקד ב'עשו לי' ככה או אחרת. מגיל צעיר הסתכלתי מימין והסתכלתי משמאל ולכולם היו שתי רגליים ושתי ידיים, ואני ידעתי מה אני רוצה, כמה אני רוצה, וידעתי שאני רוצה יותר מהם. המסלול לשייטת היה קשה, היה מאתגר, אבל הלך מצוין".

לפני חודש וחצי טס עם חברים מהשירות בליווי פסיכולוגית לסדנת עיבוד חוויות. "לראות שאנשים לא נשארו מאחור. כשאתה מתגייס אתה מרגיש כמו סופרמן, מלמדים אותך להיות לוחם־על. אתה לא מבין שאתה עלול להיפגע בשירות ושאתה עלול להביא את זה לאזרחות. העיבוד של זה אחר כך מביא אותך למקום שבו אתה יכול להיות קשוב, רגיש ומתחשב".

במשך שנים ארוכות הכשיר אנשים להשיט יאכטות ואופנועי ים, ליווה אותם כל הדרך אל הרישיון, עד שבא האסון. עכשיו, בהתנדבות, הוא מעביר שיעורי שיט כחלק מתרפיה לפוסט־טראומטים.
"זה היה לקראת סוף השבעה. אני יושב עם האחים שלי ואומר להם שנכון שיש אבל לאומי וכולם כואבים, אבל אני רוצה שבכל בית, בכל משרד, יכירו את אברהם. אני אביא את הפנים היפות של אחינו לכל מקום.

"אני לא מתמקד ב'עשו לי' ככה או אחרת. מגיל צעיר הסתכלתי מימין ומשמאל, ולכולם היו שתי רגליים ושתי ידיים, ואני ידעתי מה אני רוצה, כמה אני רוצה, וידעתי שאני רוצה יותר מהם. המסלול לשייטת היה קשה, היה מאתגר, אבל הלך מצוין"

"אלה היו ימים שהקרע בעם התחיל להעמיק. יצא החוצה ובבית של אמא כל יום היו מקיימים את טקס הבונה (buna), טקס הקפה של העדה שאני מכיר כל החיים שלי, מהילדות. יש בו משהו קהילתי, מאחד. חשבתי שאני אקיים טקסים כאלה, אספר על אברהם ועל התרבות שלנו ואשווק קפה בשקיות שעליהן מוטבע הדיוקן של אחי. כשקמנו מהשבעה הדפסתי שקיות כאלה, להכניס את עצמי לתוך מחויבות".

שבעת המינים

כמו את טקס הבונה, ככה גם קפה באיכות טובה דרסה מכיר משחר ילדותו. זוכר את אבא שלו מצופף בתוך הוואן שלו שקי קמח טף וקפה, קטניות, דגנים ותבלינים, וכמו אוטו גלידה היה מסתובב בכל הארץ, מגיע לכל מקום שבו היו ריכוזי עולים מאתיופיה, להביא אליהם את כל הנדרש להשקיט געגועים שבפה למולדת שהשאירו מאחור.

העסק שדרסה הקים, "קפה ברסאו", מבוסס על פולים שאבא שלו מייבא מאזורים שונים באתיופיה ועוברים קלייה תחת עינו הפקוחה של הבן שהזדרז לרכוש לעצמו מיומנות חדשה. כל המכירה מתבצעת דרך האינטרנט, ותוכלו למצוא שבעה מיני תערובות קפה. תמצאו באתר בפולים שלמים, בטחינה למקינטה או לקפה שחור.

בין היתר תמצאו את הלימו אחד, מזני הערביקה הנפוצים בעולם, שעליו דרסה אומר כי בני העדה האתיופית בארץ מתים עליו, את הייארגצ'ף שפירושו באמהרית "קצה השורש", והוא נחשב לאחד מסוגי קפה הערביקה האיכותיים. תערובת שלה, אחרי הקלייה, מוסיפים הל אתיופי שזרעיו גדולים ועדינים בהרבה מאלה המוכרים בארץ, או תערובת האוצרת בתוכה ג'ינג'ר אתיופי.

אני התאהבתי בקפה צהיי, שמש באמהרית. הפולים מגיעים מדרום־מערב אתיופיה, ואחרי הקלייה מוסיפים להם את הפיגם, הצמח שבחלקים גדולים באפריקה כולם יודעים שבכוחו להרחיק חיות רעות ואין יפה ממנו למלחמה בעין הרע.

את הצהיי הזה שתיתי ביום חמישי בשבוע שעבר, בקפה וילנד שבמתחם התחנה בתל אביב. הוזמנתי לבונה, טקס קפה, שבניגוד מוחלט למסורת ערכו שלושה גברים, חברים טובים. דרסה, כברום סלומון ואיסקס פנטיה, מבעלי המקום, שחייך אלי ואמר "אנחנו ב־2025. אז גברים יערכו את הטקס. מה יש?"

שלושת השלבים

באתיופיה טקס הבונה הוא מעשה שגרה יומיומי, בין בני משפחה או שכנים. אתנחתא ארוכה לדבר את כל שטרוד בו האדם. בריאות, פרנסה, שידוכים, לידה, צער ומחלה. נשים הן אלו שאמונות על טקס הבונה, שבו, אחרי שנקלו הפולים ונטחנו במכתש ועלי, מוגש הקפה בשלושה סבבים.

הספל הראשון, שבו מורתחים המים עם הקפה, נקרא אבול (abol), והקפה בו חזק. לפעמים מוגש עם סוכר, לפעמים עם חמאה מזוקקת, או עם מלח. זהו גם הסבב שאחריו ניתן לפרוש מהטקס. מניחים יד על שפת הכוס לסמן שזהו. "רק ג'סטה עם היד", מחדדים הבנים, "בלי דיבורים. במילא באמהרית המילה 'לא' בכלל לא קיימת".

"בהתחלה ההתאקלמות בקיבוץ היתה חוויה לא פשוטה. בהתחלה עשו עלי חרמות, אבל אני הייתי ילד עם כוחות. הייתי מרביץ לכולם, נכנס באנשים הכי חזקים. אף פעם לא רבתי עם מי שחלש ממני. עד היום אני לא מסוגל להכיל בריונות"

מי שבמקרה פספס את הסבב הראשון והגיע לקראת השני יוכל לשתות רק מהקפה הנמזג בסבב השלישי, וזאת למקרה שהביא איתו בשורה רעה, או לא עלינו איזו אנרגיה שלילית. הסבב השני הוא הטונה (tona), שבו המים מורתחים מבלי שיוסיפו להם קפה טרי. הסבב השלישי, הבארכה, מלשון ברכה, זו הכוס שבה נותרו במים רק עקבות של קפה, וכמה שהיא חלשה בטעם - ככה היא חזקה בדיבורים. זו הכוס שבה נהוג לברך את הבאים ואת בעלת הבית. מרכלים על השכנים, על אלה שמתחתנים, על מזג האוויר ועל ההוא שקנה פרה.

בטקס שלנו, שהתקיים בחדר צדדי בבית קפה בתל אביב, דיברנו על הילדות בנתיבות שחיברה בין כברום לדרסה והולכת איתם חיים שלמים, אפילו שכברום הוא בן מדינת תיגראי, שם התלקחה ב־2020 מלחמת האזרחים. "תכלס ליהודים זה לא משנה", הם צוחקים. "אנחנו מבחינתם פלאשה, יעני פולש".

כמה טוב ריח עשן הפולים הנקלים על האש ומסקרן ריח העשן העולה מהסיפורים שלהם על הכנת הטלה (tella), מין בירה שמכינים בחצרות הבתים שטעמה מעושן משהו. ראשיתה במדורה של עצי זית יבשים, ומעליה הופכים דלי מתכת שחונק את האש ואוגר בתוכו את העשן. בתוך הדלי הזה מתסיסים משך מספר ימים קרעי מאפה משעורה קלויה. אם הבנתי נכון את שנאמר שם, השכבה העליונה של המשקה היא מעודנת יחסית, וככל שמתקרבים לתחתית הדלי - המשקה הופך סמיך ואגרסיבי יותר.

בא לי עוד סיפורים ועוד מהשימברה, אותו חומוס קטן מבושל במים, חלק מהתקרובת שמלווה את טקסי הבונה. גם על הקולו אני עפה. שעורה קלויה, מתובלת בבֶּרְבֶּרֶה, תערובת תבלינים מרכזית במטבח האתיופי, שכמו הראס אל־חנות או תערובת הבהרט ככה גם המרכיבים שלה משתנים מבית לבית. את הגוון האדמדם היא חייבת לפלפל אדום חריף, שאליו מצטרפת להקת תבלינים שלמה הכוללת בדרך כלל גם פלפל שחור אתיופי, פלפל אנגלי, הל, ציפורן, כמון, חילבה, אגוז מוסקט, כוסברה, זנגוויל, כורכום, מלח, פפריקה, קינמון, ציפורן, וסליחה אם שכחתי מישהו.

"בסוף השבוע נעלה להר הרצל. באתיופיה הכניסה לבית קברות היא על גבול המוקצה. רק שלושה אנשים היו קוברים. כל השאר מחכים בחוץ וכשהיו חוזרים לכפר היו טובלים בנהר, שוטפים את הטומאה. מין התכחשות לסופניות של החיים"

שעה ארוכה ישבנו שם, צוחקים, ואז, לקראת פרידה, אמר לי דרסה שכל העיסוק בקפה, שזה תחום שלא הכיר קודם, נותן לו איזה נתיב התרחקות מהגעגוע ומהאבל. "מצד שני הוא מולי כל היום. נוגע בי. אני רואה אותו. רציתי שניפגש בבית של אמא שלי אבל היא לא מסוגלת. אלה ימים קשים. ביום שבו הכתבה הזו מתפרסמת נעלה להר הרצל. קברנו אותו שם. לא בנתניה ולא בנתיבות", הוא אומר, מהלך בעדינות סביב סיפור הגירושים של ההורים שלו.

"באתיופיה הכניסה לבית הקברות היא על גבול המוקצה. רק שלושה אנשים היו קוברים. כל השאר מחכים בחוץ, וכשהיו חוזרים לכפר היו טובלים בנהר, שוטפים את הטומאה. אולי זו מין התכחשות לסופניות של החיים".

המבקשים להשתתף בטקס הבונה של דרסה, לטעום מהקפה הנהדר שהוא מייצר, לשמוע את האיש יוצא הדופן הזה ולראות בעיניים שלו את אלה של אברהם - יוכלו לעשות זאת ב־26 בפברואר בשעה 17:00 בחצר מוזיאון "אנו" - מוזיאון העם היהודי בתל אביב. זאת במסגרת "סיפורים מהמטבח המשפחתי" שאותו משיק אנו ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון. במסגרת היוזמה יתקיימו עשרות מפגשים, ובהם שיח עם משפחות נופלים על סירים וגעגוע, מפגש מרתק על שמות משפחה יהודיים שמקורם בעולמות האוכל, סיור מודרך בעקבות סיפורי אוכל, יריד קח־תן של ספרי בישול, ועוד.

קפה לזכרו של גיבור

רצה אלוהי המלחמה המדממת הזו שנועצת חרבות ברזל בכל כך הרבה בתים בארץ הזו, שבזמן שבו ישבתי עם דרסה הגיע הטלפון מחברה טובה, ביקשה שאספר לכם על סמל ראשון עמית פרידמן, מ"כ בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, הוא הגדוד של אברהם.

עמית, שנפל באוגוסט 2024, בקרב בתל סולטן שברפיח. "הוא הבן של ליאת, החברה הכי טובה שלי", היא אמרה והוסיפה, "תכתבי ליאת ואסף. רועי ויובל הם האחים שלו. הוא היה רק בן 19, קסם שאין לו מילים", היא אמרה, ואני הרגשתי איך בורחות לי הדמעות. סיפרה שגדל והתחנך באור יהודה, שהיה ספורטאי מצטיין, מדריך מוערך בשבט צופי יהודה, שהיתה בו אהבה, נתינה, והיתה בו בלי סוף עשייה.

סיפרה שהיום תושק עגלת הקפה "קפה החברים של עמית" להנצחה שלו, כי בכל פעם שהיה חוזר מהצבא, ולא משנה באיזו שעה, היה קובע עם החברים ויושב איתם לכוס קפה. יושבים ומדברים שעות. תמיד משאיר 20% טיפ.

העגלה תפעל בכל יום שישי בין השעות 13:00-10:00 ברחוב דקל 11, פינת חיים בר לב, נווה סביון, אור יהודה. המחירים נמוכים, ועל כוסות הקפה מוטבע ציטוט של עמית: "מעצבן אותי אנשים שמפספסים חוויות בגלל שלא היה להם כוח לקום".