"חולם לעשות משהו עם אדם בנדלר". מאחורי הקלעים עם בן בן ברוך \\ כתב: אסף הדר, צילום: גרישה ירין, הפקה: אורטל כהן
7 באוקטובר תפס את בן בן ברוך עם המזוודה, בדרך לסיבוב הופעות בארה"ב. המזוודה נשארה באותו מקום ליד הדלת כמה חודשים, בזמן שהוא עצמו התחיל לחשוב שאולי אבא שלו צדק. אם בקורונה עוד הצליח לשמור על אופטימיות, המלחמה גרמה ללוח ההופעות, שהיה מלא לחלוטין, להתרוקן לגמרי. שעות ארוכות בילה בבית, ואפילו הנחמה שמצא בפודקאסט המצליח שלו, "המוג'ו של בן בן ברוך", לא הצליחה לפוגג מחשבות בסגנון "למי בכלל יש כוח לצחוק עכשיו?". אבל אז הבין במהירות שטעה - וגם למד משהו חדש על המקצוע שבחר בו.
"הלכתי לבקר פצועים בבתי חולים ולא יכולתי לעשות כלום", הוא מספר. "פשוט ישבתי שם ודיברתי עם אנשים. עברתי מחלקה־מחלקה, ישבתי, חזרתי הביתה גמור ושתקתי בסלון. ולמחרת אותו הדבר. מספרים לך סיפורים ואתה לא יכול לשמוע. אני גם ככה כולי עם הסרטים שלי ומגיע לשם, למחלקת שיקום, תמונות קשות, המשפחות בחוץ לא יודעות מה המצב של יקיריהן, לא יודעות אם הילדים שלהן יחיו או לא יחיו, יוכלו ללכת או לא יוכלו. ואז יום אחד אני באיכילוב אמרו לי 'בוא, הבמה מוכנה', ואני כזה 'מה במה, אני לא מסוגל להופיע, מה פתאום'. והם לוחצים 'כן, כן, תבוא', ואני עונה 'תשמעו חבר'ה, אני מתנצל, אבל זה בלתי אפשרי".
בטח הרגשה גרועה.
"ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם. עברתי בן אדם אחרי בן אדם והסברתי שאני לא במצב, והתנצלתי. ואז שלושה ימים אחר כך זה קרה שוב, בסקייל קצת יותר קטן, כאילו, פחות הפקה, רמקולים וזה. הם פשוט ישבו ב־ח' כזה ואמרו, 'אם אתה יכול, תספר לנו כמה בדיחות'. אמרתי לעצמי, אתה לא יכול להגיד פעמיים לא, תעשה מה שאתה יכול. לא חשבתי על מה אדבר, אפילו לא סיפרתי בדיחות. סיפרתי מה עברתי עכשיו במחלקה הקודמת. עשיתי סטנדאפ בלי הבדיחות שלי, אבל הופעתי איזה 35 דקות וכולם נקרעו מצחוק. גם אני צחקתי והשתחררתי, ואז הבנתי איזה אידיוט יצאתי בפעם הקודמת. כעסתי על עצמי. חשבתי שאין לי מה לתת להם במקום להבין שקיבלתי זכות גדולה".
נדמה לי שאף סטנדאפיסט בעולם לא יוכל להבין או לדמיין מה זה להיות סטנדאפיסט ישראלי בשנה וקצת האחרונות.
"אצלם אירועים התנדבותיים זה משהו גדול כזה, שקורה פעם בהמון זמן ובאולמות ענק, ואצלנו שלום מיכאלשווילי שולח לי עכשיו הודעה 'אחי, ב־26 בחודש יש איזו פלוגה שיוצאת', ואני כזה 'וואלה, אני פנוי ביום הזה, איזה מגניב. וואלה, לא יצא לי כבר כמה שבועות לעשות, יאללה'. וזה חוץ מהעובדה שאני מצלם איזה 200 סרטוני ברכה ביום. כאילו, אתה חייב, אתה יודע, זה חלק מהמערכת, כמו מילואים. זה חלק ממה שאנחנו, ממה שהעם הזה. אגב, הרגשתי את זה גם עם הישראלים בחו"ל כשנסענו להופיע בינואר במהלך המלחמה. פתאום הם הרגישו שייכים וחיבקו אותי חזק כל כך. הופעתי שם הופעות של שעתיים, אפילו שעתיים וחצי, ולא הרגשתי שהזמן עובר".
אפרופו חו"ל, יש אמן או סטנדאפיסט בעולם שאתה חולם לעבוד איתו?
"הייתי רוצה לעשות משהו עם אדם סנדלר. יש לו כישרון בלתי מוסבר ויוצא דופן, גם בסרטים וגם במופע הסטנד־אפ החדש שלו. הוא משלב מוזיקה שזה משהו ייחודי ומעולה בעיני, ובאופן כללי הוא אחד האמנים שהכי הרשימו אותי בשנים האחרונות".
"יש במדינה שלנו משהו קסום שקשור ליכולת לבוא לאירוע עם כל הילדים, הסבתא והדודה, בלי להיות מוטרד עכשיו שאתה הולך להיות מובך. אני גם חווה דברים יותר גסים, אבל כשעולה לי משהו כזה בראש אני אומר 'איזה מצחיק, אבל מה אני אעשה עם זה?'"
"לגבות את עצמי"
קשה לשים את האצבע על הרגע שבו הפך בן ברוך לסטנדאפיסט העסוק במדינה. בגיל 43, עם טור הופעות בלתי נגמר העונה לשם "ליהנות מהסבל" ויוצא בחודש הבא לארה"ב, פודקאסט שיגיע בחודש הבא לפרק ה־300 וגם קמפיין לחברת "מימון ישיר", בן ברוך הוא הבן המועדף של המיינסטרים הישראלי.
אולי זו חלק מרוח התקופה של חמש השנים האחרונות - מה שישי ריבו וחנן בן ארי למוזיקה, בן ברוך הוא לסטנד־אפ. הרבה בעזרת השם וקצת ישתבח שמו, אבל לא בקטע של הדתה. מופע שהוא באמת לכל המשפחה והומור שמזכיר לו ולנו מאיפה הגיע: משפחת מהגרים ממרוקו שעברה מירושלים לבת ים, העיר שבה מתגורר בן ברוך עם אשתו שירן וארבעת ילדיהם (שלושה בנים ובת) עד היום. הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלבה, ואמא ואבא, אבי ושושי, שפחדו שייצא עבריין. אף שלא היה לזה באמת סיכוי, כי בתיכון רמת יוסף, שם למד, הוא הצטיין - כמו שאר הילדים במשפחה - בלימודים, אבל גם בכדורגל. אפילו נדמה היה שיפרוץ במדי מכבי יפו, מה שלא קרה. הוא ניסה עסקים, אבל חוסר ההצלחה ביחד עם תחושת שיעמום הובילו בסופו של דבר לבמות, להבנה שתפקידו בעולם הזה הוא להצחיק, לספק אסקפיזם של שעה וחצי.
דמיינת שככה תיראה ההצלחה שלך?
"חשבתי שאהיה סטנדאפיסט, שאעבוד בזה ולא אעשה מיליונים כמובן, וכאן בערך נעצרו החלומות שלי. המחשבה היתה שלא אצטרך לעבוד בעבודה רגילה, אלא להתפרנס מסטנד־אפ".
אמא שלך שושי היתה זמרת, אביך אבי טכנאי מקררים. מצד אחד קיבלת חיידק במה, מצד שני - "תמצא כבר עבודה רצינית".
"גדלתי בבית שהוא חצי־חצי. כשהתחלתי למלא אולמות כסטנדאפיסט, אבא שלי עדיין אמר לי 'יופי, אבל מה עם עבודה?'. מבחינתו עבודה זה כמו פעם, עבודת כפיים. אמא היתה הדרימרית של המשפחה. היא היתה זמרת שאבא היה מלווה להופעות, ועם השנים התחזקה בדת והפסיקה לשיר".
"כשכן הצלחתי להופיע מול פצועים, עשיתי סטנד־אפ בלי הבדיחות שלי, אבל הופעתי איזה 35 דקות וכולם נקרעו מצחוק. ואז הבנתי איזה אידיוט יצאתי בפעם הקודמת. חשבתי שאין לי מה לתת להם במקום להבין שקיבלתי זכות גדולה"
בהתחלה עוד הלכת במסלול שאבא שלך רצה שתלך בו.
"כשהייתי בן 16 הייתי מפרק מחשבים ומרכיב אותם מחדש להנאתי. לומד תוכנה, כותב קודים בדוס. התאמצתי בלימודים ועשיתי כמה פעמים פסיכומטרי כדי להוציא ציון גבוה להתקבל להנדסת תוכנה. בהתחלה זה קסם לי, אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. אמרתי לעצמי בוא נחשב מסלול מחדש, וזה מה שקרה גם עם התואר בכלכלה ובמנהל עסקים. וכל הזמן אני שומע בראש את המשפטים של אבא, את ההכוונה שלו, אבל לקחתי את הכיוון שלי".
אתה עוד שומע את הקולות האלה?
"הם יושבים על רגעי משבר ומצוקה, כמו הקורונה והמלחמה. פתאום אתה אומר לעצמך, יכול להיות שאבא צדק כשאמר לי לחפש ביטחון, כי אבא תמיד ראה את החיים בצורה פחות אופטימית מהבן אדם הממוצע, או לפחות ממני. הוא כל הזמן אמר לי לגבות את עצמי, כי החיים יכולים להיות ככה ויכולים להיות ככה".
"גדלתי בבית שהוא חצי־חצי. כשהתחלתי למלא אולמות, אבא שלי עדיין אמר לי 'יופי, אבל מה עם עבודה?'. אמא היתה הדרימרית של המשפחה. היא היתה זמרת שאבא היה מלווה להופעות, ועם השנים התחזקה בדת והפסיקה לשיר"
דווקא בהקשר הדתי השפעה של ההורים דווקא כן מתווה את הדרך.
"אני בא מבית מסורתי, שומרים שבת והכל, ופעם בעוונותיי עוד שיחקתי כדורגל בשבתות. אנחנו ארבעה אחים ואחות קטנה, וכולם חוץ ממני לקחו את המסלול ה'מסודר' גם מבחינה דתית וגם מבחינת עבודה עם קביעות וכל מה שמשתמע מזה. אני עברתי תהליך והיום גם אני שומר שבת. אגב, לא מזמן גיליתי שאחותי מלי מורה. אנחנו בקשר טוב והכל, אבל פתאום ראיתי תמונה שלה בכיתה, אז התקשרתי לאמא ושאלתי 'תגידי, מלי מורה? מתי זה קרה?'. התפלק לי שהיא הפכה למורה".
וכשעשית מנורה וכל המדינה דיברה עליך, עדיין שמעת את אבא בראש?
"וואלה, זו נקודה מדויקת. רגע מזוקק שנגעת בו. במנורה - לא אשכח את זה ואני מתרגש גם לדבר על זה עכשיו - חיפשתי את העיניים של אבא שלי כל ההופעה כדי לקבל את האישור. להגיד לו 'הנה, עשיתי הכל בשביל להצליח כמו שרצית. עשיתי הכל נכון והנה הגעתי למנורה".
"הרב שלי, דוד פרץ, מגיע אלי הביתה ואנחנו עושים שיעור תורה עם כל החברים. כיף, צחוקים, רעיונות. הבן שלי יושב איתנו בכל שיעור. אני יודע שכשהוא יהיה גדול, יש סיכוי סביר שהוא יעשה אצלו בבית שיעורי תורה, לא שמשנה לי כמה דתי הוא יהיה"
בסוף גם נשארת לגור בבת ים. אנשים שואלים אם זה בגלל שבסטנד־אפ לא עושים הרבה כסף, או שזה באמת מבחירה.
"קודם כל אני גר שם כי כיף לי. כל הקהילה שלי שם, בית הכנסת שלי שם, וכמובן ההורים שלי שם. אני גר מולם. למה פאר טסי נשאר לגור בפרדס חנה מול ההורים שלו?".
"זה מפקס אותי"
השבוע בבית החייל בתל אביב, לעיני אולם מלא וכשלצידו שירן, שלא מגיעה בדרך כלל להופעות, ניתן היה לנסות להבין קצת מהקסם של בן בן ברוך לא דרך הטיקטוק או האינסטגרם המאוסים.
כבר אחרי עשר דקות היה ברור שלא צריך פלס כדי להבין שמדובר בלב־ליבו של המיינסטרים הישראלי. לא גבוה מדי ולא מעליב. לא מקלל, אבל פה ושם "בורח" לו. בכל זאת, זה סטנד־אפ.
"בטיולים השנתיים שמענו ליאור נרקיס, אבל בסובארו של אבא שלי שמעתי עברי לידר, אלטון ג'ון וקווין. אנשים לא הבינו איך זה קשור. גם היום, אנשים ממכבי יפו ששומעים שאני סטנדאפיסט אומרים 'בחדר ההלבשה היית כמו דג, איך אתה ככה?'"
הבית שהוא מתאר כביתו הוא בית גנרי בין גדרה לחדרה, והטקסטים מורכבים מחומרים שמתחדשים כל הזמן לקטעים מוכרים שאהובים על הקהל.
"יש במדינה שלנו משהו קסום שקשור ליכולת לבוא לאירוע כלשהו עם כל הילדים, הסבתא והדודה, בלי להיות מוטרד עכשיו שאתה הולך להיות מובך", הוא אומר. "כשאתה שואל אם זה חשוב לי, אני עונה שזה לא עניין של חשוב, אלא של מי שאני. זה אני. אני לא מתאמץ לכתוב בדיחות נקיות. אני גם חווה דברים פחות נעימים, או יותר גסים, אבל כשעולה לי משהו כזה בראש אני אומר 'איזה מצחיק זה, אבל מה אני אעשה עם זה?'
"אגב, אין לי בעיה להעביר בדיחות שלי לסטנדאפיסטים אחרים. יש כאלה שיספרו בדיחות על פדופילים ויהיה להם קהל לזה, ויש כאלו שיספרו בדיחות על הלכות שבת ויהיה להם קהל לזה. מה שמצחיק אותי בחיים, זה מה שאני מביא לבמה".
זה קשור לתהליכי ההתחזקות שאתה עובר?
"אני עושה עכשיו שיעורי תורה אצלי בבית. בכל יום שני הרב שלי, דוד פרץ, מגיע ואנחנו עושים שיעור תורה עם כל החברים. יושבים, כיף, צחוקים, מדברים, רעיונות, עניינים. שעה־שעה וחצי בערב. גם הבן שלי יושב איתנו בשיעור, בכל שיעור. אני יודע שכשהוא יהיה גדול, יש סיכוי סביר שהוא יעשה אצלו בבית שיעורי תורה, לא שמשנה לי כמה דתי הוא יהיה.
"כרגע אני מרגיש שזה מפקס אותי, נותן לי ברכה. לי באופן אישי ולבית שלי. זה משמח אותי מאוד ואני מרגיש טוב עם זה שאני משמח את החברים שלי, מפנק אותם, פותח שולחן כיד המלך. חשוב לי לחלוק את ההצלחה שלי. אני גם כותב בדיחות במיוחד לבית הכנסת".
"כשהייתי בן 16 הייתי מפרק מחשבים ומרכיב אותם מחדש להנאתי. לומד תוכנה, כותב קודים בדוס. הוצאתי ציון גבוה בפסיכומטרי כדי להתקבל להנדסת תוכנה. בהתחלה זה קסם לי, אבל הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים"
כיאה לסטנד־אפ, בן ברוך משלב במופע גם שאלות ותשובות עם הקהל. כשהוא נשאל על ידי מישהי איפה הוא יופיע בארה"ב בסיבוב ההופעות הקרוב, הוא עונה "בעיקרון, בקהילות של ישראלים ערסים שמוכנים לשלם 100 דולר בשביל לראות אותי מופיע".
לכאורה, אתה בעצמך עונה על ההגדרה של ערס, עם כל הסטריאוטיפים המוכרים, כולל זה שהיית שחקן כדורגל... מה חיפשת בכדורגל?
"קודם כל אני ערס. אבל מה אתה מחפש בכדורגל?"
הילדים שלי חושבים שאני ערס גם כן, ולא רק בגלל אהבתי לכדורגל.
"בכדורגל הייתי טוב, אבל אני לא מתבייש להגיד שהרגשתי שונה בתוך הסיטואציה. בתור ילד, כשהגעתי למכבי יפו, היה לי קשה להתאים את עצמי. באמת, אני חס וחלילה לא רוצה להישמע מתנשא או שזה יישמע לא טוב, אבל היתה בי שונות. לקחתי המון מהכדורגל, למשל את מוסר העבודה. אני זוכר את המאמן שלנו אומר כל הזמן 'לרוץ עד הדגל', וגם היום אני מזכיר לעצמי שחייבים להתייחס לכל דבר ברצינות התהומית הזאת של לרוץ עד הדגל. הרי כבר אמרו לפנינו שהומור זה עניין רציני.
"הגעתי מבית מרוקאי מאוד אינטליגנטי, עם חוש הומור לכולם. גם אשתי קורעת אותי מצחוק. אני הכי פחות מצחיק אצלנו בבית, ואני לא צוחק. זה גם הוביל את השונות. בטיולים השנתיים היינו שומעים ליאור נרקיס, אבל כשקיבלתי רישיון נהיגה נסעתי בסובארו של אבא שלי ושמעתי עברי לידר, אלטון ג'ון וקווין. אנשים לא הבינו מה עובר עלי. לא הבינו איך זה קשור. וזו תחושה שמלווה אותי עד היום, שלא מבינים מה נהיה. אנשים ממכבי יפו ששומעים היום שאני סטנדאפיסט חוטפים שוק. אומרים לי 'לא דיברת בחדר ההלבשה, היית דג. איך אתה ככה?".
"לקחתי המון מהכדורגל, למשל את מוסר העבודה. אני זוכר את המאמן שלנו אומר כל הזמן 'לרוץ עד הדגל', וגם היום אני מזכיר לעצמי שחייבים להתייחס לכל דבר ברצינות התהומית הזאת של לרוץ עד הדגל. הרי כבר אמרו לפנינו שהומור זה עניין רציני"
"לא מתיימר"
אבל בן ברוך הוא כבר מזמן לא דג. בפודקאסט שלו, שבו הוא מארח דמויות מכל תחומי החיים, הוא מדבר לא מעט - ועל הכל.
"היו ימים שבהם הייתי נכנס לסטרס כי הרגשתי שאני לא עושה כלום, פשוט יושב בבית וחושב כזה, יש לי הופעה ביום חמישי, עכשיו יום שני, מה אני עושה?", הוא מספר איך עלה רעיון הפודקאסט לראשונה. "עכשיו, כשאני חושב על זה, אז כמו לאחים שלי - גם לי יש אחלה קביעות. בוא'נה, יש לי פרקים סגורים עד ספטמבר. מה, זה לא קביעות? פודקאסט זה עבודה".
יש הרגשה שאתה חייב הרבה מהקריירה שלך לפודקאסט. אתה מדבר עליו בתשוקה.
"אחד הדברים הכי מרגשים שיש לי בקרוב הוא הפרק ה־300 בתחילת מארס, שאני הולך לעשות אותו אחרת, כלומר להפיק אותו אחרת. זה יקרה באולפן החדש שעיצבתי בעצמי והקדשתי לו הרבה מזמני, וזה מרגיש לי כל כך חדש. רק אל תגידו שאני מראיין, כי אני לא מתיימר. זו שיחה".
"אין לי בעיה להעביר בדיחות שלי לסטנדאפיסטים אחרים. יש כאלה שיספרו בדיחות על פדופילים ויהיה להם קהל לזה, ויש כאלו שיספרו בדיחות על הלכות שבת ויהיה להם קהל לזה. מה שמצחיק אותי בחיים, זה מה שאני מביא לבמה"
בתקופה שבה יש אולי הרגשה שזה לא הכי סבבה לצחוק או בכלל ליהנות, ושלהצחיק במדינה הזאת זו משימה כמעט בלתי אפשרית (כך למשל ביטל בן ברוך את הופעתו מחר, חמישי, בחולון בשל החזרת החללים החטופים שירי, אריאל וכפיר ביבס ועודד ליפשיץ), הישראליאנה מחבקת את בן בן ברוך.
הוא מודה שההומור שלו משתנה ממקום למקום. אם הקהל יותר מסורתי, הוא יודע להביא בדיחה מבית הכנסת, אם הוא מופיע בפני אנשי הייטק, הפאנצ'ים מתפרקים ומתחברים מחדש כמו המחשבים שפירק בגיל 16. החריצות שלו, לצד הרצינות, מצליחים להרגיע אותו כשהוא חושב על האפשרות להבטיח עתיד מסטנד־אפ.
אז אפשר להתעשר מסטנד־אפ בארץ?
"כשהכל התחבר - הפודקאסט, הטלוויזיה וההופעות שפתאום סולד־אאוטים, אז אחד החברים שלי אמר לי 'בוא הנה, אני מנסה להזמין כרטיסים לגיסתי ואין. אתה קולט כמה כסף אתה הולך לעשות?'. אמרתי לו 'ברוך השם, אני לא מאמין, לא חשבתי על זה אפילו'. מבחינתי, גם אם הסטנד־אפ ייגמר מחר, אין לי בעיה לחזור לעבודה הכי בסיסית שיש, טכנאי מקררים נניח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו