לרגל יום הולדתו ה־21 קיבל טום, סמל מחלקה בפלוגת "אריות הזעם" מגדוד 13 של חטיבת גולני, מתנה מקורית מאמו - כרטיסים להופעה של ברונו מארס. כדי שיוכל להגיע להופעה, הוא החליף משמרות עם חברו, בנימין, ולפני היציאה ביצע משמרת סיור של 24 שעות רצופות. כשבוקר החל להאיר על יישובי עוטף עזה ב־7 באוקטובר, הוא היה מותש.
ב־6:29, לאחר לילה ללא שינה, הוא הבחין בנקודות אור בשמיים. שניות לאחר מכן פצצת מרגמה נפלה במרחק מטרים ספורים מהרכב. הוא היחיד שהבין מייד מה קורה, ואף הצליח לתפקד. בהחלטה של רגע החליט לחזור למוצב ק-2, שבו, כפי שידע, לא היו קצינים באותו זמן. "אמרתי לנהג 'טוס למוצב'", הוא מספר. "זה היה כמו סצנה מסרט - הוא דוהר לכיוון המוצב, ופצמ"רים נופלים משני הצדדים שלנו".
אנחנו נפגשים בפרברי מיאמי, בביתו של תורם נדיב בשם לארי, שעשה הון ממיזוג אוויר ובנה כאן חוות ענק. זה היום השני למסעה של משלחת ארגון "לב אחד" בהשתתפות עשרה לוחמים שנפצעו במלחמת חרבות ברזל, שמטרתה לפנק את החיילים בלי סוף, ולהפיץ את סיפורי הגבורה שלהם בקרב נדבני הקהילה היהודית בפלורידה כדי לגייס כספים לטיפול בפצועי צה"ל.
דבר אחד בטוח בנוגע לסיפורו הכואב של גדוד 13, שאיבד 41 לוחמים בשבת השחורה, ביניהם המג"ד תומר גרינברג ז"ל: הוא חייב להיות מסופר אחרת.
"כולם מסתכלים על גדוד 13 כעל 'הגדוד שנשחט', אבל הסיפור שלנו הוא סיפור של ניצחון", מבקש טום להבהיר, ומשרטט כאן לראשונה, יחד עם חבריו לגדוד יובל ודניאל, את תמונת הקרב המלאה - תמונה של גבורה בלתי נתפסת.
טום: "הקיבוצים שהיו תחת פיקודנו כמעט לא נפגעו. מדברים על הרבש"צית ועל היחידה הטקטית של מג"ב, אבל אף אחד לא מדבר על מוצב ק-2, למשל, שאליו אפילו מחבל אחד לא חדר, כשגולנצ'יקים מגינים עליו בכפכפים ובבוקסרים"
"אנחנו ניצחנו ביום הזה. שני הקיבוצים שהיו תחת פיקודנו כמעט שלא נפגעו, ומתן (אברג'יל; ח"ג), שקפץ על הרימון והיה הנופל היחיד מהפלוגה שלנו, הפך לדמות שתיזכר לדורות. כולם מדברים על הרבש"צית שהתפרסמה בתוכנית 'עובדה' (ענבל ליברמן; ח"ג) ועל היחידה הטקטית של מג"ב, אבל אף אחד לא מדבר על מה שאנחנו עשינו באותו היום.
אף אחד לא מדבר על מוצב ק-2, שאליו אפילו מחבל אחד לא חדר, כשגולנצ'יקים מגינים עליו בכפכפים ובתחתוני בוקסר. כולם מכירים את השם מתן אברג'יל, גיבור ישראל, אבל לא יודעים על הטירוף שהיה שם באותו היום. הגיע הזמן שעם ישראל ישמע את הסיפור שלנו".
הוריקן של מחבלים
יובל (20), חובש בפלוגה, מאזין לנו מהצד. ב־7 באוקטובר, בזמן שטום נמלט מפצמ"רים, הוא נלחם על חייו מול עשרות מחבלים. "לפני האזעקות יצאנו לפטרול על רכב סוואנה מסביב לקיבוץ ארז, ושם הפצמ"רים תפסו אותנו", הוא מעיד.
הכוח, בפיקוד המ"פ יוני כהן, ניסה להגיע למקום שבו חנה נמ"ר, אבל נתקל בדרך. "הגענו לגשר ליד קיבוץ ניר עם, ופתאום אנחנו קולטים מולנו, חמישה מטרים מאיתנו, בסביבות 50 מחבלים. הם פשוט עמדו מולנו, כמו כיתת יורים, ופתחו באש. היינו שנייה מלמות. הם ירו עלינו בקלצ'ניקוב ובאר.פי.ג'י, חוררו את הרכב".
הלוחמים נצמדו לרצפת הרכב המסחרי ושרדו את המתקפה בדרך נס. "כל המושבים היו מחוררים, אין זכוכיות, אין חלונות, אבל איכשהו הנהג הצליח לנסוע, מכופף, ולעבור את המחבלים".
באותו זמן דניאל (21) שהה במתחם צוות הקרב המחלקתי (צק"ם), שבו חנו כלי הרק"מ - נמ"רים וטנקים. "פתאום אנחנו רואים 40 רקטות מולנו באוויר", הוא מספר. "קפצנו לכלים וקיבלנו פקודה להגיע לנקודה מסוימת בגדר. הגענו לשם תוך חמש דקות, אבל כבר לא היתה גדר".
הלוחמים התקדמו בנמ"ר, ובאחת העצירות רץ לעברם מחבל וניסה לפרוץ את הדלת האחורית של הרק"מ. "אני רואה את הפנים שלו וצועק לנהג 'משה, עלה עליו!'", ממשיך דניאל. "הוא נסע אחורה ודרס את המחבל. בינתיים המ"מ ניסה לירות על מחבל נוסף שהיה בשיחים, וחטף שריטה מפצמ"ר". הכוח חזר לצק"ם, ושם נתקל חזיתית במחבלים בפעם הראשונה. "הבאנו טנק שחיסל את המחבלים, ואז קיבלנו הוראה להגיע למגדל המים של ניר עם".
טום: "הגענו לשדה בניר עם וראינו כמה חבר'ה שוכבים על הרצפה. שמתי עליהם כוונת, התקרבתי, ואז ראיתי שהנשק שלהם לכיוון עזה, ושהוא לא קלצ'ניקוב. הבנתי שאלה כוחותינו, וכשהתקרבנו קצת ראינו שזה יובל והצוות שלו"
בינתיים טום, סמל המחלקה, הגיע עם צוותו המצומצם בחזרה למוצב ק-2, ושם גילה שהחיילים עדיין ישנים. "התחלנו לדפוק על דלתות, להעיף חיילים מהמיטות ולהניע אותם לנקודת איסוף הפצועים", הוא מתאר. "הם הגיעו על תחתוני בוקסר. הזריזים עוד הספיקו לעלות על מכנסיים".
יחד עם בנימין, הסמל השני של פלוגה א', זה שהיה אמור להחליף אותו כדי שיוכל ללכת להופעה, טום נכנס לחמ"ל הפלוגתי ושם התוודעו השניים לעומק הקטסטרופה בגזרתם. "שמענו את התצפיתניות בוכות, צועקות שיש הוריקן של מחבלים בשער. משהו במילה הזו, 'הוריקן', היכה בי. הסערה בדרך".
בהיעדר קצינים, בנימין וטום ניהלו את הקרב. הם העלו מייד את החיילים לעמדות. לוחמים, טבחים, נהגים - כולם זינקו בבוקסרים, עם נשק, להגן על המוצב. "אני רואה מחבל ופתאום יש שקט מוחלט, אף אחד לא יורה כדור", ממשיך טום. "יש מחבל מול העיניים שלך ואין לך מושג מה עושים, כי זה בתוך שטח ישראל. בנימין אמר 'אני יורה', ואני אמרתי 'תירה'. הוא ירה, ואז המחבלים התעוררו והתחילו לירות עלינו".
לאחר חצי שעה של חילופי אש טום החליט לצאת להתקפה. הוא הביט בשני נגמ"שים שעמדו בחצר המוצב ופנה לבנימין. "תפסתי אותו ואמרתי לו 'שמע אחי, בוא נצא להילחם'. בנימין, סמל נמ"רים בתפקידו, היה מפקד הכוח, טום התייצב בעמדת הקטלן, ואליהם הצטרפו שני נהגים, "כדי שאם אחד ייהרג - יהיה לנו עוד אחד". "אני ישבתי בפנים, עם ג'ויסטיקים מול מסך, ולמעלה יש מערכת בשם קטלנית, מכונת ירייה".
דניאל: "התעוררתי וראיתי שכל הידיים שלי מלאות בדם. מתן שכב מעלי. צעקתי לו 'מתן תזוז, אני לא מצליח לנשום!'. הראש שלו נטה הצידה והבנתי שיש לו פציעה קשה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פצוע ברמה הזאת"
במשך זמן־מה הם פטרלו מסביב למוצב וחיסלו מחבלים, ואז הגיע אליהם מפקד מחלקת הטנקים וביקש מהם לפנות פצוע מהמוצב - לוחם גולני ירון זוהר ז"ל, שספג רסיס בראשו מפצצת מרגמה שפגעה בו. הנמ"ר יצא לכיוון קיבוץ ארז, ובדרך הלוחמים זיהו מולם טנדר לבן. ברגע האחרון, לפני שפתח באש, טום גילה שמדובר ברכב ישראלי.
מתוך הרכב יצא איש כיתת כוננות שביקש מהם להישאר במקום. "יש לנו פצועים והרוגים", אמר, והעביר לנהג הנמ"ר את ירון זוהר יחד עם יובל החובש, כדי שיסיע אותם לבית החולים סורוקה. הלוחמים שנותרו בשטח התלבטו. אמנם היו דיווחים על מחבלים באזור, אבל סביבם היה שקט. בשלב מסוים הם החליטו לעזוב את הקיבוץ.
"זו היתה ההחלטה הכי קשה של החיים שלנו", מעיד טום. "זה אוכל אותי שעזבנו, אפילו שצדקנו, כי כיתת הכוננות בלמה את המחבלים. המחשבה שעשיתי משהו לא ערכי, שעזבתי אזרחים, אוכלת אותי כל יום. מי אני שאנטוש אותם? כן, גם אם זה היה צעד נכון בדיעבד".
כאוס בנמ"ר
טום וחבריו המשיכו בחיסול מחבלים, עד שבשלב מסוים קיבלו דיווח דרמטי - "יש קרב באזור ניר עם". הכוח הראשון שהגיע לקיבוץ היה של יוני כהן, המ"פ, שבו היה גם יובל, החובש, אשר מעיד: "יוני חסם את הציר עם הסוואנה, שכבר היתה מחוררת ולא שמישה, והמשכנו ברגל לקיבוץ. לא הבנו שיש חדירה משמעותית, ידענו שיש מחבלים בשטח. רק בערב, בדרך לבית החולים, הבנו את ההיקף".
טום: "התחלנו ללכת לכיוון הקיבוץ ונתקלנו מכיוון המדגרה. התחלקנו לשני כוחות, אחד בפיקודו של יוני והשני בפיקודו של מפקד הכיתה, שלא שמע כלום בגלל הפיצוצים. הקשר לא עובד, לא ידענו איפה אנחנו, והיה חשש מירי דו"צ".
הכוח, בפיקוד המ"פ יוני כהן, ניסה להגיע למקום שבו חנה הנמ"ר, אבל נתקל בדרך. "הגענו לגשר ופתאום אנחנו קולטים חמישה מטרים מאיתנו כ־50 מחבלים. הם פשוט עמדו מולנו, כמו כיתת יורים, ופתחו באש. היינו שנייה מלמות"
במשך כמה שעות נלחם הכוח כמעט לבדו מול עשרות מחבלים, כשבמקביל פתחה ליברמן, הרבש"צית, את נשקיית הקיבוץ, חימשה את כיתת הכוננות והעמידה את חבריה על הגדרות. המחבלים, חמושים בכבדות, התבצרו במדגרת הקיבוץ, וסביבה התנהל קרב ארוך וסוער.
הגולנצ'יקים שמולם נאלצו להסתדר עם שש מחסניות לכל לוחם בלבד, עד שבשלב מסוים הגיע לנקודה הנמ"ר שבו היו דניאל ומתן. "הגענו למוזיאון המים, יצאנו מהנמ"ר והתפרסנו בשדה סמוך כדי לעלות לכיוון המדגרה".
תוך כדי ירי לאזור שאליו התכוונו להגיע, מתן שם לב שהם יורים על כוח צה"לי, וצעק שיפסיקו. זה היה הכוח של יוני, המ"פ, ושני הכוחות חברו זה לזה. יוני ביקש שניב, המ"מ, ימשיך איתו, ומתן קיבל את הפיקוד על הנמ"ר באופן זמני, אף שהיה לוחם פשוט.
דניאל, מתן ולוחם נוסף בשם אמרי נותרו בשטח, מחוץ לנמ"ר. "בשלב מסוים הסתובבתי כדי לבדוק שהם בסדר, ובאותו רגע אמרי זיהה מחבל, ירה בו ופצע אותו", מספר דניאל. הכוח הקטן החליט לחזור לנמ"ר כדי ליצור קשר ולקבל הוראות, וחבר לארבעה שהיו בכלי. הניסיון ליצור קשר לא צלח, והם ניסו להבין מה כדאי לעשות.
"איך שהחלטנו לצאת, הותקלנו על ידי עשרות מחבלים שהקיפו אותנו", משחזר דניאל. "היו שם איזה 30, 40, 50 מחבלים. התחלנו להתקדם, ואז און, אחד הלוחמים שעלה על גג הנמ"ר כדי לירות, חטף כדור בכתף. אני חובש, אז בדקתי אותו, ראיתי שיש לו חור כניסה ויציאה, והתחלתי לטפל בו.
"תוך זמן קצר חטפנו אר.פי.ג'י בחלק התחתון של הנמ"ר, וכל המערכות קרסו. ירו עלינו קלאצ'ים ואר.פי.ג'י, ואני תוך כדי מטפל באון. פתאום נחת לתוך הכלי רימון הלם והתפוצץ. היינו בשוק, צפצופים, פלשים, כל מה שאפשר לדמיין.
"חזרתי לטפל באון, ותוך כדי כך קלטתי את מתן מתעסק במשהו באזור הזיווד. פתאום מתן פתח את היד ואני רואה רימון. הוא צעק 'רימון', הצמיד אותו לחזה ונשכב על הרצפה של הנמ"ר. ניסיתי לתפוס אותו, להעיף אותו, ואז הרימון התפוצץ. שנינו עפנו לתוך הדלת של הנמ"ר".
"התעוררתי אחרי משהו כמו דקה וחצי וראיתי שכל הידיים שלי מלאות בדם. אני נפצעתי, אבל חשבתי שהכל בסדר. מתן שכב מעלי. צעקתי לו 'מתן תזוז, אני לא מצליח לנשום!'. הווסט חנק אותי. הראש שלו נטה הצידה והבנתי שיש לו פציעה קשה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי פצוע ברמה הזאת. שמתי עליו חוסם עורקים. אני זוכר את השעה כאילו זה עכשיו, 9:57, והתחלתי לטפל בו".
במשך חמש או שש דקות ניסה דניאל הפצוע לטפל במתן. בכוחותיו האחרונים, כשהוא מחרחר,
בינתיים טום, סמל המחלקה, הגיע עם צוותו המצומצם למוצב וגילה שהחיילים עדיין ישנים. "התחלנו לדפוק על דלתות ולהעיף חיילים מהמיטות לנקודת איסוף הפצועים. הזריזים עוד הספיקו לעלות על מכנסיים"
אמר לו מתן "ניסיתי להציל את כל הצוות, ניסיתי לעשות הכל כדי להגן על עם ישראל". דניאל השיב לו "סתום את הפה, אני מטפל בך, רק תשמור על העיניים שלך פתוחות". אחרי דקות ספורות הוא הבין שמתן נהרג כתוצאה מהפציעה הקשה. "הודעתי לצוות שמתן לא איתנו. היינו בדקה של הלם מוחלט".
"הרגיש כמו נצח"
בעוד בנמ"ר טיפלו במתן הגיבור, שקפץ על הרימון כדי להציל אותם, המחבלים היו באופוריה בחוץ. "הם יצרו לעצמם חרכי ירי, ירו עלינו ושרו", מעיד דניאל. "הייתי מנותק לגמרי. אחרי הלם של דקה התפוצץ רימון גז בתוך הנמ"ר. נחנקנו והתחלנו להיפרד אחד מהשני. הבנו ש־99% שאנחנו מתים, כי בפנים יש גז ובחוץ אנחנו כמו תרנגולים במטווח.
"התחלתי לאבד את ההכרה, אבל כשהראש שלי נטה הצידה שמתי לב שיש דלת חירום בנמ"ר, שלא צריך חשמל כדי לפתוח אותה. צעקתי לנהג שלנו 'בוא, תעזור' - ובום, הדלת נפתחה. בכוונה לא פתחנו עד הסוף, שהמחבלים לא יראו אותנו, אלא רק כדי לתת לגז לצאת. אמרתי לכל הכוח שנהיה בשקט, שיחשבו שאנחנו מתים. עברתי פצוע־פצוע וטיפלתי בהם.
"השעה היתה בסביבות 11 כשנזכרתי שיש עלי טלפון. התקשרתי למ"פ ולקצין נוסף בפלוגה ושלחתי מיקומים. המ"פ שיקר כדי להרגיע אותנו, ואמר שהוא בדרך עם 100 חיילים. במשך שעה וחצי ניסו להגיע אלינו, כשאנחנו מתבצרים בתוך הנמ"ר".
בשלב זה יובל יצר קשר עם מפקד הפלוגה שלו. הוא לא ידע על מה שמתרחש לא הרחק ממנו. "הדבר האחרון שהמ"פ הצליח לומר לי בקשר, לפני שהקשר קרס סופית, היה לחזור לנקודה שממנה התפצלנו. שכבנו מאחורי צינור מים, ירו עלינו, והוא התפוצץ. הייתי עם שני מא"גיסטים, עם מא"ג וכוננות, אבל אמרתי להם שאין ברירה, חייבים לרוץ. דילגנו ממקום למקום, הגענו למ"פ, והוא סימן לי שיש שלושה מחבלים בשיח. המחבלים שמעו אותנו והבנתי שאנחנו חייבים להגיב מהר. ירינו עליהם, ושניים מהם נפלו".
אחד המחבלים הצליח לרוץ לכיוון הקיבוץ, ויובל, שניסה לרוץ לעברו, נבלם בכוח על ידי מפקד הפלוגה. "הוא אמר לי שניב, מפקד המחלקה (שקודם לכן ירד מהנמ"ר והצטרף לכוח של המ"פ; ח"ג), נפצע וצריך לטפל בו. שני החיילים שהיו איתי אבטחו אותנו, ואני טיפלתי בניב בשכיבה. מדי פעם זיהינו מחבלים באזור, חיסלנו אותם וחזרנו לטפל בו. תוך כדי זה דיברנו עם החמ"ל, שהבטיחו ש־669 בדרך, אבל בפועל אף אחד לא בא. ואז, משום מקום, כמו בסרטים, הגיע נמ"ר מאחוריי".
זה היה טום עם הצוות המאולתר שלו, שהצטרף ללחימה העזה מסביב לניר עם. "היה אטרף מוחלט ברקע והבנתי רק מילים ספורות - 'תגיעו זריז, מקיפים אותנו, פינוי מוסק'", מספר טום. "ב־11 אמרי שלח לנו מיקום בווטסאפ. הגענו לאזור ניר עם, לקחנו מערבה לכיוון עזה, ואז נגלה לעברנו השדה, וראינו כמה חבר'ה שוכבים על הרצפה. שמתי את הכוונת עליהם, התקרבתי, ואז ראיתי שהנשק שלהם לכיוון עזה, ושהוא לא קלצ'ניקוב. הבנתי שאלה כוחותינו, התקרבנו, ואז התברר שזה יובל והצוות שלו".
המשימה הראשונה שלהם היתה לפנות לאחור, לתוך ניר עם, את ניב, הקצין הפצוע. הכוח נכנס לתוך הקיבוץ, ושם נפגש באופן אקראי עם לוחמי היחידה הטקטית של מג"ב, שביקשו מהם סיוע בלחימה במדגרה ובפינוי הפצועים מהנמ"ר שבו נהרג מתן. "יש המון מחבלים בתוך המדגרה, ויש שם נמ"ר שבתוכו יש חיילים שצריך לחלץ", אמרו המג"בניקים.
לבקשת לוחמי מג"ב הנמ"ר יצא דרך עמדת הש"ג האחורית של הקיבוץ והזיז את רכבי המחבלים שנתקעו על הציר בזכות הסוואנה שחסמה אותו. "נכנסנו פנימה, דחפנו את הרכבים והתמקמנו", משחזר טום. "התחלתי לירות לתוך המדגרה, וראיתי עשרות מחבלים נמלטים כמו עכברים. לא היה לי מושג במה אני פוגע, אבל היה לי ברור שאני פוגע בהם".
המחבלים היו באופוריה בחוץ. "הם ירו עלינו ושרו", מעיד דניאל. "אחרי הלם של דקה, התפוצץ רימון גז בתוך הנמ"ר. נחנקנו והתחלנו להיפרד אחד מהשני. הבנו ש־99% שאנחנו מתים, כי בפנים יש גז ובחוץ אנחנו כמו תרנגולים במטווח"
לוחמי מג"ב הגיעו בינתיים אל הנמ"ר שבתוכו מתן ההרוג ויתר הלוחמים. "זה היה כמעט שעה וחצי אחרי שמתן נהרג, וזה הרגיש כמו נצח", מספר דניאל. "פתאום התחלנו לשמוע המון ירי וראינו את הנמ"ר שבו טום ובנימין. שמענו צעדים, כיוונו את הנשקים לעבר דלת החירום ואז שמעתי צעקות 'משטרה! לא לירות!'. הם נכנסו לנמ"ר והתחילו להוציא אותנו אחד־אחד. אני הייתי השלישי. ברגע שירדתי שמתי לב שאני לא מצליח לדרוך על הרגל שלי. הסתכלתי למטה וגיליתי שכולה מלאה בדם. עד לאותו רגע לא שמתי לב".
דניאל פונה במהרה לבית החולים אסותא באשדוד. שני פצועים נוספים מהנמ"ר, און וירדן, הועלו לנמ"ר של טום. "אחר כך הם העלו גופה", ממשיך טום את השתלשלות העניינים המצמררת. "אמרתי להם 'לא יכול להיות! אברג'יל לא יכול למות!'. פינינו לאחור את ירדן ואת און לניר עם ונותרנו עם הגופה של מתן. זה היה שקט רועם. מצאתי את עצמי מסתכל על הגופה של מתן במשך דקות ארוכות, לא מעכל".
לאחר מנוחה קצרה הלוחמים קיבלו תחמושת. "עלינו לנמ"ר 18 חבר'ה, הכי צפופים שיש, ולמעשה היינו חוצץ בין ניר עם למדגרה. היתה לנו אחר כך היתקלות עם 15 מחבלים, שטנק הוריד עליהם פגז וחיסל את כולם במכה. לא היה מספק מזה. את היום שלנו בניר עם סיימנו בבוקר למחרת".
בקרב סביב ניר עם נהרג גם רומן גנדל מהיחידה הטקטית של מג"ב. מותו של ירון זוהר, שנפצע מפצמ"ר, נקבע בבית החולים ברזילי באשקלון.
קעקוע לזכר גיבור
מסך גדול מציג את ה"פילדלפיה איגלס" מחסלים את ה"קנזס סיטי צ'יפס" במשחק החשוב ביותר של השנה בפוטבול האמריקני, הסופרבול. הלוחמים שצופים בו מנסים ללמוד את הכללים, אוכלים נקניקייה ושותים בירה. במחצית הם עוברים לסלון רחב הידיים ומשחקים "ביר פונג" כמיטב המסורת. לרגע אחד הם נראים ומרגישים כמו הצעירים המקומיים, בני גילם.
ארגון "בלב אחד" הוקם עוד לפני המלחמה כדי לסייע ללוחמים שנפצעו בקרב או מתמודדים עם פוסט־טראומה. המלחמה הובילה לזינוק עצום בפעילותו. בשנה האחרונה הארגון השקיע מיליונים בהטסת לוחמים לטיפולים מורכבים בארה"ב, ובטיפולים בבית הלוחם הפרטי שהקימו בקריית אונו. במקביל, הארגון מוציא משלחות של לוחמים, פצועים בגוף ובנפש, לניו יורק, ללוס אנג'לס ולמיאמי, כדי לאפשר להם הפסקה מהמדינה שכולה בפוסט־טראומה.
"תנו לי לספר לכם על החבר שלי מתן", פונה טום לנוכחים. "יש אמירה כזו - 'מי יקפוץ על הרימון'. המשמעות היא לא מי יקפוץ על רימון אמיתי, אלא מי ייקח אחריות - ומתן היה כזה. הוא זה שלקח את הפק"לים הכבדים במסעות וסגר שבת. החיילים כבר הריצו עליו צחוקים, אבל הסכימו על דבר אחד - מתן אברג'יל יקפוץ על הרימון".
דניאל, יובל וטום לא עזבו מעולם את 7 באוקטובר. דניאל, שנפצע ברגלו באותו היום, סובל גם מפוסט־טראומה, שעימה מתמודד גם יובל. טום המשיך לקרבות בעזה ונפצע ברגלו בינואר 2024 באזור אל־בורייג'. מאז הוא שם לעצמו מטרה אחת - לספר לעולם מי היה מתן אברג'יל.
יובל: "אף אחד פה לא מחפש להציג את עצמו כסופרמן, אבל כואב לי שהפכו אותנו לקורבנות, שהציגו אותנו כלוחמים מסכנים, ואז מג"ב הגיעו והצילו אותנו. אם הם לא היו מגיעים היינו מתים, אבל מתי הם באו? ב־11 או ב־12 בצהריים"
לאחר המסיבה אני מתיישב עם השלושה. דניאל וטום שותקים, ואז מרימים את חולצתם. לשניהם קעקוע של המשקפיים המנופצים של מתן. "אני לוקח מהבנאדם הזה המון", אומר טום. "באותו יום הוא קפץ על רימון פיזית, אבל אין יום שהוא לא קפץ על רימון כדי לעזור לחברים שלו, לתת אקסטרה".
"אף אחד מאיתנו לא מחפש להציג את עצמו בתור איזה סופרמן", מסביר יובל, "אבל כואב לי שהפכו אותנו לקורבנות. הציגו אותנו כלוחמים מסכנים, שחלק נפלו, ואז מג"ב הגיעו והצילו אותנו. הלוחמים של היחידה הטקטית עשו עבודה טובה, כי היינו בלי תחמושת ואם הם לא היו מגיעים היינו מתים, אבל מתי הם באו? ב־11 או ב־12 בצהריים. אני הייתי בניר עם כבר ב־7 בבוקר. במשך ארבע שעות היינו שם לבד, עשרה אנשים, עם נמ"ר שהגיע אחר כך, מול 50 מחבלים לפחות. ספרו אחר כך יותר מ־50 גופות. זה הזוי. כל הקיבוץ היה בפניהם - ומי שעצר אותם זה אנחנו".
"אם לא היינו שם ב־7 בבוקר, ניר עם היה בארי 2", מסכם טום. "שתי פלוגות שלנו קיבלו בראש, לצערי. איבדתי המון חברים שהכרתי, אבל היתה פלוגה אחת, 'אריות הזעם', שעמדה - ומשהו מזה צריך לצאת. גם בשביל הגדוד וגם למען אזרחי ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו